ה

דיווחים שהגיעו מאיטליה בימיה הראשונים של המגפה, על רופאים בבתי חולים שנאלצים להחליט מי יטופל ומי ימות, הצליחו לזעזע את העולם. הפחד מקריסה של מערכת הבריאות גם בישראל, הביא לסגר הרמטי עם השלכות נרחבות. בתום הסגר, כשהחל האבק לשקוע, גילו אנשי המקצוע בתחומי הטיפול והרווחה שממש כמו בבתי החולים באיטליה, הפגיעה הכלכלית והחברתית מחייבת אותם להכרעות קשות.

"בתוכנית הסיוע שאני ניהלתי הוציאו את כל עובדי הרווחה לחל"ת כבר בימים הראשונים של המגפה. המשמעות היתה שמשפחות נזקקות נשארו ללא מענים טיפוליים. העומס היה מטורף והתלווה אליו פחד קיומי", מספרת עדי, מנהלת באחד ממוסדות הרווחה המוניציפליים הגדולים שביקשה לא להיחשף. "אחר כך ביקשו מאיתנו להכין תוכנית עבודה עם תקציב נמוך בכ-50% מהתקציב שהיה. ביקשתי שיסבירו לי לפי אילו קריטריונים אני אמורה להחליט איזו משפחה תקבל סיוע ואיזו לא. אני לא יכולתי לקבל את ההחלטות האלה".

"יש לנו ועדת החלטות שקובעת להיכן לנתב תרומות", מספרת נעמה גולדברג, מנכ"לית עמותת "לא עומדת מנגד" שמסייעת לנשים במעגל הזנות, על הגידול בפניות בתקופת הקורונה. "זה כמו משפט שלמה, כי כל בקשה קורעת לב. כל מי שפונה צריכה עזרה, אבל אנחנו לא יכולים לתת מענה לכולן, וצריכים להחליט מי הבקשות הדחופות והאומללות ביותר".

גולדברג ועדי מייצגות את הקושי הגדול של גורמי הרווחה השונים בהתמודדות עם הגידול במספר הנזקקים לסיוע על רקע המגפה הכלכלית, ובמיוחד הגידול במספרן של הנשים הנזקקות. מסיבות שיפורטו בהרחבה בהמשך הכתבה יותר נשים נפגעו כלכלית מגברים, ובצורה חמורה יותר, אך למרות זאת מדיניות הזרמת הכספים המאסיבית למשק שבה נקטה הממשלה לא כללה התייחסות לאספקט המגדרי של המגפה הכלכלית וגם עתה, כשנה לאחר שהקורונה נחתה בישראל, אין שום התמודדות עימו. דוגמה מקוממת להתנהלות הזאת מגיעה מצוות המומחים להתמודדות עם המגפה שמינה באפריל שעבר המל"ל, צוות שכלל 31 חברים, אבל לא היתה בו אפילו מומחית אחת (בצוות נכללו שתי נשים בתפקיד עוזרות מחקר). במסגרת הייצוג הלא הולם, לא היה בצוות המומחים גם נציג לחברה הערבית. המל"ל התעקש לדחות את הדרישות לתקן את העיוות הזה.

כבר בסגר הראשון היה ברור שנשים נפגעו יותר מהמשבר התעסוקתי שפרץ בעקבות המגפה, ומאז מצבן רק הלך והחמיר. בין מרץ למאי 2020 הוגשו 875 אלף תביעות דמי אבטלה וחל"ת, 56% מהם הוגשו על ידי נשים. בין הסגר השני והשלישי 70% מכוח העבודה שנפלט משוק התעסוקה כבר היו נשים

באותו הזמן ממש, בתקנות שעת חירום, אישרה הממשלה למעסיקים להוציא לחל"ת ללא היתר מיוחד, נשים בתקופות מוגנות - בהריון, בטיפולי פוריות ובחופשת לידה. האישור הזה בוטל מאוחר יותר לנוכח ביקורת ציבורית עזה, אבל הנזק כבר נגרם. מבחינה תודעתית, הממשלה הבהירה שנשים בתקופות מוגנות, לא בהכרח ימשיכו להיות מוגנות. ואכן, לפי שדולת הנשים מרבית הפניות שהגיעו אליהן לקו הפתוח נגעו להתמודדויות עם הוצאות לחל"ת בזמן התקופה המוגנת. בנוסף, לפי השדולה, כ-90% מהבקשות שהגישו מעסיקים לקבלת היתר להוציא נשים לחל"ת בתקופות המוגנות, אושרו על ידי משרד העבודה והרווחה. פעמים רבות ניתן האישור בנימוק שהעסק פועל בצמצום או שהמצב הכלכלי הקשה דוחק בו, אך נשים רבות מעידות שהיו מעסיקים שהחזירו עובדים אחרים לעבודה.

שוק העבודה: נשים פגיעות יותר

כבר בסגר הראשון היה ברור שנשים נפגעו יותר מהמשבר התעסוקתי שפרץ בעקבות המגפה, ומאז מצבן רק הלך והחמיר. בין מרץ למאי 2020 הוגשו 875 אלף תביעות דמי אבטלה וחל"ת, 56% מהם הוגשו על ידי נשים. בין הסגר השני והשלישי 70% מכוח העבודה שנפלט משוק התעסוקה כבר היו נשים. לפי מרכז טאוב, הנשים נפגעו יותר מהגברים כמעט בכל ענף תעסוקתי (ב-18 מתוך 19 ענפים, אם לדייק). נשים צעירות, בקבוצת הגיל 20-24, נפגעו קשה במיוחד: 60.5% מהן איבדו את מקום עבודתן בתקופה הזאת לעומת 39.5% מהגברים.

המספרים האלה הם חלק ממגמה עולמית שמוכיחה שמשברים רחוקים מלהיות ניטרליים מבחינה מגדרית. נשים מרוויחות פחות (כ-32.5% פחות לפי דוח חדש של מכון ברוקדייל), יש להן פחות חסכונות וחלקן היחסי בכלכלה הלא פורמלית גדול יותר מה שהופך אותן לפגיעות יותר כלכלית. גם הצד המשפחתי של המשוואה תורם את חלקו לפגיעות הזאת, ובמיוחד בתקופות של סגר שמחייב עבודה מהבית: נשים מהוות את מרבית משקי הבית החד-הוריים, הן המטפלות העיקריות בילדים והן נתפסות כ"מפרנסות משניות". הקורונה גבתה מהן מחיר כבד.

אורה (60) שביקשה לא להיחשף בשמה המלא, מצאה את עצמה חלק מהסטטיסטיקה העגומה של נשים שאיבדו את עבודתן עם תחילת המגפה. אחרי שעבדה 17 שנה כמנהלת משרד בחברה בצפון ובצמידות למנכ"ל החברה, היא קיבלה הודעה על הוצאתה לחל"ת, ובהמשך פוטרה בלקוניות על ידי מחלקת משאבי אנוש, שנתיים לפני הפנסיה. היא בחרה "בפיטורים בהסכמה" ללא שימוע רק כדי לא לפגוש את מי שהיא מכנה "האיש שהרס את שארית חיי".

"אני לא רוצה לשבת בבית ואני לא רוצה לקבל אבטלה. אני רוצה לעבוד, יש לי מה לתרום. אני שולחת קורות חיים כל יום. פעם בשלושה חודשים, אם שפר מזלי, מזמינים אותי לראיון". אורה היא אם חד הורית, לשני ילדים בוגרים, שניהם הוצאו לחל"ת במהלך המשבר, "אז גם לא היה לי למי לקטר", היא אומרת. "אני צריכה פרנסה, ואני לא יודעת מה יקרה כשתיגמר תקופת האבטלה".

לפי הערכות של חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי, הסיכון לאובדן מקומות עבודה שבהם מועסקות בעיקר נשים גדול פי 1.8 מאלו של גברים. לפי מקינזי, נשים מהוות כ-54% מהמפוטרות בימי הקורונה, אף שהן מהוות רק כ-34% משוק העבודה העולמי. בין הסיבות ליציאה ממעגל העבודה היו כאמור בעיקר נטל הטיפול בילדים ובבית. עד כמה גדול ומשמעותי היה הנטל הזה? על פי הערכות ארגון הנשים של האו"ם, עוד לפני הקורנה נשים השקיעו בממוצע 4.1 שעות ביום בעבודות הבית ובטיפול בילדים, לעומת 1.7 שעות שהשקיעו הגברים. סגירת בתי הספר והגנים הטילו על נשים עומס נוסף ומשמעותי של עבודות בית. לפי נתונים שפורסמו בעיתון הארץ, בהתבסס על ניתוח נתונים של סניף ביטוח לאומי בירושלים בחודש יולי, שיעור האימהות שהפסיקו לעבוד כדי לטפל בילדים היה גבוה פי שישה משיעור הגברים שעשו זאת, ושיעור הנשים שהפחיתו את היקף עבודתן כדי לטפל בילדים היה גבוה ב-30% משיעור הגברים.

לפי מרכז טאוב, הנשים נפגעו יותר מהגברים כמעט בכל ענף תעסוקתי (ב-18 מתוך 19 ענפים, אם לדייק). נשים צעירות, בקבוצת הגיל 20-24, נפגעו קשה במיוחד: 60.5% מהן איבדו את מקום עבודתן בתקופה הזאת לעומת 39.5% מהגברים. משברים רחוקים מלהיות ניטרליים מבחינה מגדרית

המשבר הנוכחי גם האיץ את התחרות בשוק העבודה ומעסיקים רבים מנצלים את המצב. "הייתי בעשרות ראיונות, בחברות קטנות וגדולות, ואני יכולה לספור על יד אחת את החברות שבהן לא שאלו אותי אם אני נשואה, כמה ילדים יש לי, בני כמה הם ובמה בעלי עובד. בכל פעם שעניתי שהילד שלי בן שנה וחצי, ראיתי את הגלגלים בראש של המראיין או המראיינת עובדים. הרגשתי שהם יושבים מולי ותוהים מתי אני מתכננת להיכנס שוב להריון", מספרת מעיין, בת 30 מאזור השרון.

מעיין יודעת שאסור לשאול שאלות כאלה בראיון עבודה. בחמש השנים האחרונות ועד שהוצאה לחל"ת היא עבדה במכון אבחון והיא מכירה היטב את החוק. אך גם הניסיון הרב שלה בגיוס עובדים לא הכין אותה למציאות שחיכתה לה בצד השני, כמחפשת עבודה. "התראיינתי בחברת IT קטנה מכפר סבא עם המנכ"ל והסמנכ"ל, ובאמצע הראיון נכנסה מנהלת הכספים. ראיתי אותה בזווית העין בוחנת אותי מהצד. זה בסדר, ככה זה ראיון עבודה. ואז היא שאלה אותי 'אני רואה שיש לך טבעות על הידיים, את נשואה?' אמרתי לה שכן, והיא שאלה אם אני נשואה טרייה, השבתי שלא. אחר כך נשאלתי אם יש לי ילדים".

מעיין לא שמעה מהחברה שבה התראיינה והיא חוששת שהתחרות העזה בשוק העבודה תתגבר עוד יותר ביוני, כשיסתיימו ההקלות בדמי האבטלה. "מעסיקים ישאלו למה חיכיתי עד עכשיו בשביל לחזור, אבל האמת היא שלא חיכיתי, פשוט לא העסיקו אותי, הפלו אותי כי אני אישה. כשמפרסמים מודעת דרושים שבה כתוב 'שעות עבודה שמונה עד חמש ומוסיפים בסוגריים 'לא גמיש', המשמעות היא שהמשרה היא לא לאימהות". כעוד אינדיקציה למצב מספרת מעיין כי בשלב מסוים המעסיק הקודם שלה הציע לה לחזור לעבודה רק בשכר נמוך בכ-1,500 שקל.

לפי הערכות של חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי, הסיכון לאובדן מקומות עבודה שבהם מועסקות בעיקר נשים גדול פי 1.8 מאלו של גברים. לפי מקינזי, נשים מהוות כ-54% מהמפוטרות בימי הקורונה, אף שהן מהוות רק כ-34% משוק העבודה העולמי. בין הסיבות ליציאה ממעגל העבודה היו בעיקר נטל הטיפול בילדים ובבית  

סקר עולמי שערכה מקינזי בסתיו 2020, עמוק בתוך ימי המגפה, העלה שאחת מכל ארבע עובדות אמרה כי היא שוקלת לצמצם את היקף המשרה שלה או אפילו לעזוב בגלל חוסר הגמישות של מקום העבודה. לזרם השקט הזה של עזיבת נשים את עבודתן יהיו השלכות ארוכות טווח על סיכוייהן לחזור לעבודה, על יכולת ההשתכרות העתידית שלהן, על החיסכון הפנסיוני שלהן וזאת רשימה חלקית מאוד. "למרות ההשלכות המגדריות הברורות של משברים, מאמצי התגובה נוטים להתעלם מצרכיהן של נשים", אמר הסטטיסטיקאי הראשי של ארגון האו"ם לקידום והעצמת נשים, פאפא סק. "מרבית המדינות אינן אוספות ומספקות נתונים מפורטים לפי מגדר, גיל ומאפיינים אחרים... פערי נתונים חריפים אלה מעלים את החשש שתגובת המדיניות לקוביד-19 מתעלמת מהצרכים של הנשים והנערות הפגיעות ביותר".

נשים ערביות וחרדיות: מנסות להתחבר מרחוק

לא כל הנשים נולדו שוות, ולא כולן נפגעו מהקורונה באותה מידה. לפי דו"ח של משרד העבודה והרווחה מהחודש שעבר, נשים ערביות וגברים חרדים בלטו באחוזים גבוהים מבין המפוטרים והמוצאים לחל"ת בסגר הראשון. בשדולת הנשים, שמפעילה קו פתוח לזכויות נשים בעבודה, מוסיפים על הנתון הזה ומספרים שמרבית הפניות שהגיעו לקו בשפה הערבית היו בשאלות בסיסיות כמו מה זה בכלל חל"ת ואילו זכויות מגיעות לעובדות. "לא היתה הנגשה בשפה הערבית ונשים לא ידעו מה הזכויות שלהן", מסבירה עו"ד מייסא גראבלי , מנהלת הקו הפתוח בשפה הערבית בשדולת הנשים.

גראבלי מזכירה שמצבן של הנשים הערביות בשוק העבודה היה עגום עוד לפני הקורונה. בשנים האחרונות נע שיעור הנשים הערביות המועסקות סביב ה-40%, לעומת כ-85% בקרב נשים יהודיות וכ-75% בקרב גברים ערבים. "הנשים בחברה הערבית הן האחראיות הבלעדיות על משק הבית. הן נאלצו לעבוד במסגרות חלקיות כדי לחזור הביתה לטפל בילדים ולעשות את שאר המטלות. בנוסף, התחבורה הציבורית ביישובים הערבים לקויה, דבר שמגביל עוד יותר את אפשרויות התעסוקה שלהן". לדברי גראבלי, משרד העבודה כמעט שלא מפקח על שוק העבודה בחברה הערבית, ומעסיקים רבים מנצלים את המצב כדי לשלם לעיתים מחצית משכר המינימום, וללא תלוש. לעיתים המעסיק מוציא תלוש שכר, אבל מחייב את העובדות להחזיר לו את ההפרש בין השכר המדווח בתלוש לשכר בפועל.

"הקורונה היא מצב של משבר מתמשך", אומרת הפעילה החברתית ריקי כהן בן לולו. "אבל מה קורה למישהו שהחיים שלו היו במשבר עוד קודם? ברגע שכולם רצו לסופרים ומילאו את העגלות, היו נשים ששאלו אם הן בכלל יכולות להרשות לעצמן ללכת לסופר"

"בנוסף, נשים ערביות סובלות מכך שאין מספיק מסגרות טיפוליות לילדים", מסבירה גראבלי, "גם אם הן מוצאות מסגרת להשאיר בה את הילדים, קשה לממן אותה עם שכר של 1,500 שקלים. אפשר היה לצפות שהעבודה מהבית בזמן הקורונה תקל עליהן, אבל תשתיות האינטרנט הלקויות בערים הערביות לא עזרו לתהליך הזה כי היא גרמה לכך שנשים התקשו לעבוד מהבית". מעגל הקסמים הזה יצר תהליך שבו נשים ערביות נפלטות באופן מואץ ממקומות העבודה בין אם בשל חל"ת/פיטורים ובין אם בשל התפטרות מרצונן.

דווקא מצבן של הנשים החרדיות בלט יחסית לטובה במגפה. חלק לא מבוטל מהנשים החרדיות עוסקות במקצועות החינוך ולכן הן לא פוטרו או הוצאו לחל"ת. מאחר שרבות הן מפרנסות עיקריות, והתא המשפחתי תלוי בהן, נשים חרדיות לא נטו מיוזמתן לעזוב את מקומות העבודה.

גם החיבור לאינטרנט, שהפך בימי המגפה לסוגיה מהותית בחברה החרדית שנאלצה להכניס את הרשת אל בין ד' אמותיה, תורמת בעקיפין לקידומן של החרדיות. יהודית מילצקי, חוקרת בכירה במכון החרדי למחקרי מדיניות, מעריכה שיהיו לכך השלכות חברתיות ארוכות טווח. "זו מיומנות שמאוד חסרה לנשים חרדיות וזה עשוי לסייע להן להתקדם בשוק העבודה", היא מסבירה. "אנחנו רואים גם רוח חדשה שנוגעת לעבודה היברידית ונכונות לעבוד בחלל עבודה שהוא מחוץ לבית, אבל לא סביבת העבודה המעורבת הרגילה. זה יאפשר לנשים חרדיות לעבוד בעבודות שעד כה היו חסומות בפניהן".

"לא היתה הנגשה בשפה הערבית ונשים לא ידעו מה הזכויות שלהן", מסבירה עו"ד מייסא גראבלי , מנהלת הקו הפתוח בשפה הערבית בשדולת הנשים. "נשים נאלצו לעבוד במסגרות חלקיות כדי לחזור הביתה לטפל בילדים ולעשות את שאר המטלות. בנוסף, התחבורה הציבורית ביישובים הערבים לקויה, דבר שמגביל עוד יותר את אפשרויות התעסוקה שלהן"

הכוונה היא למשל לאפשרות לשלב באמצעות עבודה מרחוק נשים חרדיות בארגונים שבהם אין הפרדה פיזית בין נשים לגברים. מילצקי מספרת גם על ניסיון שנעשה בכמה ערים לקדם הקמה של חללי עבודה אלטרנטיביים משותפים, שיאפשרו לנשים לעבוד במקומות עבודה ללא הפרדה, אבל מרחוק – בחלל שלישי ייעודי, מעין WeWork לנשים.

מליצקי אומרת שבמפתיע מצבן של החרדיות הפך למורכב יותר דווקא מאז שניתנה לאזרחי ישראל האפשרות להתחסן. "בקרב נשים חרדיות הנכונות להתחסן נמוכה יותר, עקב החשש מפגיעה בפוריות", היא אומרת, עניין שעלול לפגוע בהן בשוק עבודה שמעודד התחסנות.

עוני: בזום קשה להילחם על זכויות

"מה קרה למעמד הביניים בהתחלת הקורונה?", שואלת הפעילה החברתית ריקי כהן בן לולו, "פתאום הם התחילו לבשל ונהנו קצת להיות בבית ולגלות את המשפחה מחדש". אצל אוכלוסיות מוחלשות ועניות לעומת זאת ההסתגרות הכפויה היתה משהו אחר. "אין מצב ליהנות מהדבר הזה", היא אומרת. "הקורונה היא מצב של משבר מתמשך. מה זה עושה למישהו שהחיים שלו היו במשבר עוד קודם? כשכולם רצו לסופרים ומילאו את העגלות, היו נשים ששאלו אם הן בכלל יכולות להרשות לעצמן ללכת לסופר. כשאמרו לנו תיקחי ויטמין כזה או אחר לחיזוק המערכת החיסונית שכחו שאישה בעוני לא יכולה להרשות לעצמה אפילו לקנות בתקופת ההריון חומצה פולית. כך שעבור העניים המשבר הבריאותי הוא משני לעוני".

כהן בן לולו מדברת על העוני שהעמיק בקרב נשים מאז פרצה המגפה ולטענותיה יש לא מעט סימוכין. חודשים ארוכים אל תוך המשבר כשלה הממשלה בתיקוני חקיקה שימנעו פגיעה בנשים עניות ובראש ובראשונה האיסור על כפל קצבאות שגרם לכך שמדמי האבטלה של מי שהוצאו לחל"ת או פוטרו, קוזזו תשלומי קיצבאות כמו מזונות או נכות. עו"ד ספיר סלוצקר-עמראן וכרמן אלמקייס-עמוס, שייסדו את ארגון "שוברות קירות", יצאו להילחם במדיניות הזאת, ובסיועם של ארגוני חברה אזרחית ולחץ ציבורי, גם הצליחו.

"ראינו שבכל התקופה הזו נשים שהיו בתור לדיור ציבורי או לקבלת סיוע בשכר דירה לא היו יכולות לממש את הזכאות שלהן, גם משום שאין ממשלה מתפקדת כבר שנתיים וכל התקציבים תקועים, וגם כי כל הרשויות שעוסקות בעוני לא טרחו להתאים את עצמן למתן שירותים נגישים ומקוונים", אומרת עו"ד ספיר סלוצקר-עמראן.

"הסיפור הוא לא המקרר הריק, ולחפש את האישה המסכנה", אומרת סלוצקר-עמראן. "אותה אישה היא לא מסכנה. היא נאבקת, היא לביאה היא עושה הכל בשביל הילדים שלה. היא עובדת בעבודות הכי קשות. יכול להיות שהיא מנהיגה בתוך הקהילה שלה, ובנסיבות חיים אחרות היא היתה יכולה להיות חברת כנסת מדהימה. אבל היא דור שני או שלישי לעוני ואין לה אפשרות לצאת ממנו".

חשובה ככל שתהיה ההצלחה של השתיים היא רק טיפה בים. נשים עניות מתקשות מאוד בתקופת הקורונה למצות אפילו את הזכויות הבסיסיות שהמדינה החליטה להעניק להן. "ראינו שבכל התקופה הזו נשים שהיו בתור לדיור ציבורי או לקבלת סיוע בשכר דירה לא היו יכולות לממש את הזכאות שלהן, גם משום שאין ממשלה מתפקדת כבר שנתיים וכל התקציבים תקועים, וגם כי כל הרשויות שעוסקות בעוני לא טרחו להתאים את עצמן למתן שירותים נגישים ומקוונים. היום אם את רוצה לפתוח תיק במשרד השיכון ובחברות המשכנות, אין לך איך. שלא לדבר על כך שיש משרדים שדורשים עדיין לשלוח טפסים בפקס, מאיפה היא תביא פקס בזמן סגר?", אומרת סלוצקר-עמראן.

"אם כבר הצלחת להזמין תור במשרד השיכון או בחברה המשכנת אסור היה להכניס לפגישה יותר משני אנשים, וככה קשה לעזור לנשים שלא יודעות מה הזכויות שלהן", מספרת אתי חן זקן (42) מנהלת קבוצת המעברה בירושלים שפועלת לסייע לאימהות חד-הוריות בעיקר בנושא דיור ציבורי. "מבחינתי מאבק הוא זעקה פנימית של כאב. צריך להסתכל לאדם בעיניים, ללכת לכנסת, לצאת להפגנות מול משרד השיכון. עכשיו לא מכניסים לכנסת ובזום אי אפשר לעשות את מה שעושים בשטח".

חן זקן שהתחילה את המאבק האישי שלה ב-2011 במחאת האוהלים, הפכה מאז למנהיגה שמסייעת לאימהות חד הוריות לממש את הזכויות שלהן, בין היתר באמצעות קבוצה סגורה שמונה כ-6,000 אימהות חד-הוריות. ביחד עם הקליניקה לייצוג אוכלוסיות בפריפריה באוניברסיטה העברית, היא מטפלת בגל הולך ומתגבר של פניות. לדבריה, הבית הוא חלל מורכב במיוחד בתקופת הקורונה. "בימים רגילים הילדים נמצאים במסגרות עד ארבע אחר הצהריים, זה אומר שיש פחות הוצאות על אוכל, חשמל ומים. בתקופת הקורונה החשבונות עלו בצורה חדה. יש אימהות שנתקעו בלי מזון כי הילדים כל הזמן בבית ודורשים אוכל, גם מתוך שעמום. השנה האחרונה עשתה רק לא טוב", היא מסכמת.

"ערב הקורונה היו לנו 300 נשים שנעזרו בנו", אומרת נעמה גולדברג מעמותת "לא עומדות מנגד", "היום אנחנו מסייעות ל-1,100 נשים". העמותה שנוסדה ב-2017 פועלת מדצמבר האחרון במסגרת התוכנית לשיקום שורדות זנות שמוביל משרד העבודה והרווחה, אבל גולדברג מספרת שהרבה מהתמיכה הכלכלית שזרמה לעמותה מתחילת המשבר ועד דצמבר הגיעה מטוב ליבם של זרים. "קרנות תרמו, היה מענק מהממשלה והרבה אנשים פשוט פתחו את הכיס". העמותה מעניקה סיוע חירום לאוכלוסיות שנמצאות במעגל הזנות - ממזרון לישון עליו, ועד תשלום לחברת החשמל, מזון, תרופות או תמיכה רגשית.

"בימים רגילים הילדים נמצאים במסגרות עד ארבע אחר הצהריים, זה אומר שיש פחות הוצאות על אוכל, חשמל ומים", אומרת אתי חן זקן, מנהלת קבוצת המעברה בירושלים. "בתקופת הקורונה החשבונות גדלו מאוד. יש אימהות שנתקעו בלי מזון כי הילדים כל הזמן בבית ודורשים אוכל, גם מתוך שעמום. השנה האחרונה עשתה רק לא טוב"

"בתחילת הסגר הראשון הפאניקה היתה גדולה, כשיש משבר הוא פוגע קשה יותר בחוליות המוחלשות. למשל, נשים שאין להן רזרבות כלכליות. מגיעות אלינו בקשות לתמיכה כלכלית מנשים משוקמות שאיבדו את מקום העבודה. יש לנו קורבנות סחר שאין להן אפילו אפשרות לקבל קצבאות. בסגר הראשון נשים צילמו לנו מקררים ריקים. העוני הועמק, זה יכול להיות אי ביטחון תזונתי והתחושה שלא יהיה מאיפה לשלם חובות או שכר דירה. נשים בזנות הן תמיד נשים במצבי סיכון".

ראוי להזכיר כאן שגם מי שנמצא בחזית כדי לאסוף את השברים ולהילחם הן הנשים. נשים לא רק נפגעו באופן לא פרופורציונלי ממגפת הקורונה, הן גם אלו שמובילות את מאמצי הסיוע הפורמליים והלא פורמליים. הן הרוב המוחלט של העובדות הסוציאליות, עובדות הרווחה, המטפלות, הגננות, המורות והפעילות החברתיות. "אימהות חד הוריות הן לא שקופות", מדגישה חן זקן, "אנחנו עובדות ומנסות לפרנס את הילדים שלנו בכבוד. אנחנו לא רוצות צדקה, אנחנו רוצות להרים את עצמנו בידיים, לעבוד בעבודה נורמלית. אני עצמי לא מסתכלת יותר על מכשולים, רק פותחת דלתות. היום אנחנו קבוצות נשים מכל הארץ - מראשון לציון, וכפר סבא, ירושלים ובית שאן, כולנו ביחד בקבוצה אחת, עוזרות אישה לאישה. אני מאחלת שיקומו עוד אימהות שילחמו ולא יפחדו, אם הן לא ייאבקו בשביל עצמן אף אחד לא ייאבק בשבילן".

אלימות בבית: סיר הלחץ שפוגע בנשים

אלימות בבית אינה עניין כלכלי אולם אי אפשר להתעלם ממנה. לפי דו"ח מיוחד של הכנסת שפורסם בנובמבר האחרון, מפרוץ המגפה זינקה האלימות המדווחת כלפי נשים במשפחה. כך למשל, מספר הפניות למוקד המצוקה הארצי של משרד הרווחה (קו 118) בנושא אלימות בין בני זוג זינק בחדות ועמד ב2020 על 9,891 פניות בהשוואה ל-4,393 ב-2019. מספר הפניות למרכזים לטיפול באלימות במשפחה עלה בשיעור של בין 25% ל-30%; נרשמה עלייה של 13% במספר התיקים שנפתחו במשטרה בשל עבירות אלימות בין בני זוג; זינוק של 17% בעבירות איומים; ועלייה של 13% בעבירות מין במשפחה.

כ-200 אלף נשים מדווחות במשרד הרווחה נמצאות במעגל האלימות, אך הערכות הן שיש נשים רבות שהמערכת לא יודעת עליהן ומצויות במצוקה עמוקה. "זו מגפה שיש לטפל בה באותה נחישות שמטפלים בקורונה. אנחנו לא מחכות לממשלה, יש לכל אחת ואחד מאיתנו אחריות אישית לעלות את המודעות לתמרורי אזהרה", אומרת יו"ר נעמת חגית פאר

"מצד אחד הקורונה שינתה את הפרספקטיבה שלנו לגמרי. בצד החיובי היא יצרה אפשרות לגמישות בעולם העבודה, כך שנשים לא חייבות לשלם מחיר גבוהה כדי להתקדם", אומרת יו"ר נעמת חגית פאר. "אבל מצד שני ראינו עלייה דרמטית של 300% בפניות לקו החם בשנה האחרונה, וקיבלנו הרבה פניות מבני משפחה מודאגים. זו סכנה. הכניסו נשים לסיר לחץ וכלאו אותן שם".

העבודה של הגברים היא במובנים מסוימים המקום הבטוח של הנשים, אומרת אומרת דלאל דאוד (51). "כמה זמן ביום של שיגרה בעל ואישה נפגשים? זה לא יותר כמה שעות. בסיטואציה הנוכחית מי שאלים יפעיל את האלימות, ומי שלא אלים יהיה באיזשהו שלב אלים מרוב עצבים שלוקחים לו את האוויר. היום רוב האלימות בבית מתרחשת בגלל החנק הזה, שנוסף אליו גם מחסור בכסף לשכר דירה ולאוכל לילדים. זה לחץ שגדל עד שהוא מתפוצץ. יש כאלה שמצליחים לזהות את זה לפני שהוא מתפוצץ, ויש כאלה שאין להן מי שיזהה או יהיה אוזן קשבת".

דאוד, שהרגה את בעלה המתעלל וריצתה עונש מאסר של 18 שנה, מתמודדת כיום גם עם הקושי של אסירה משוחררת. לדבריה, כיום הסיטואציה של נשים שסובלות מאלימות, קשה ככל שתהיה, קלה יותר ממה שהייתה בעבר. "היום יש עמותות שתומכות, שיכולות לתת כלים ולעזור. בזמני לא היה כלום. היה מקלט לנשים ובלי ילדים. הלוואי שהיו עמותות כאלו לפני 25 שנה".

כ-200 אלף נשים מדווחות במשרד הרווחה נמצאות במעגל האלימות, אך הערכות הן שיש נשים רבות שהמערכת לא יודעת עליהן ומצויות במצוקה עמוקה. "זו מגפה שיש לטפל בה באותה נחישות שמטפלים בקורונה - ומכל הכיוונים, מחינוך בגיל הרך, לחינוך לשוויון מגדרי בבתי הספר. דרך הדרכה, ענישה בכל הרבדים. אנחנו לא מחכות לממשלה, יש לכל אחת ואחד מאיתנו אחריות אישית לעלות את המודעות לתמרורי אזהרה", מסכמת חגית פאר.