ישנם שני דברים שאפשר להגיד בוודאות על פרס ישראל: אחד, הוא נתפס כסטנדרט הגבוה ביותר של ישראליות; ושניים, שאולי נגזר מהראשון – הוא מעורר המון אמוציות. עדות לכך אפשר למצוא בסערות שמתעוררות אחת לכמה שנים סביב הפרס. השנה נרשמו שלוש כאלה: החלטה של שר החינוך יואב קיש לבטל את פרסי ישראל בכל הקטגוריות מלבד תחום הגבורה האזרחית; טענה של היזם איל וולדמן על התערבות פוליטית לביטול זכייתו; והזכייה של הרב הראשי הספרדי, הרב יצחק יוסף, זמן קצר לאחר התבטאות שנוייה במחלוקת בנוגע לגיוס חרדים. בשנים קודמות אפשר למנות סערה סביב אי-חלוקת פרס ישראל בספורט (2023), מחלוקת סביב זכייתו של פרופ' עודד גולדרייך (2021), התפטרות המחאה של חברי פרס ישראל לספרות (2015) – והטענות הקבועות על ייצוג חסר של נשים ומזרחים בין הזוכים.

בשנת 2010 פורסם דוח של מבקר המדינה, שמצא, בין היתר, כי "בדיקת זהות מקבלי הפרסים מעלה שהתהליך שלפיו נבחרים הזוכים מוביל לכך שאין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במהלך השנים. לדוגמה, מכ-620 זוכים יחידים רק כ-90 הן נשים, ורק חמישה ממקבלי הפרס אינם יהודים". יש לציין כי בדוח המבקר אין התייחסות מפורשת למוצא אתני.

בדיקת שומרים על זוכות וזוכי פרס ישראל לדורותיו (לא כולל מוסדות) מעלה שני ממצאים עיקריים: לגבי מיעוט נשים נראה שאין מחלוקת – סך הכול כ-17% מתוך כלל הזוכים. בנוגע למיעוט יוצאי עדות המזרח, הבדיקה מעלה כ-6% מכלל הזוכים. תובנות נוספות אפשר למצוא בהמשך, אבל כבר עכשיו חשוב להגיד: הבדיקה היא תוצר של עבודה עיתונאית ולא של מחקר אקדמי. הנתונים יכולים להצביע על מגמות כלליות בקרב הזוכות והזוכים לאורך השנים, אבל מפה ועד גזירה של מסקנות נחרצות נדרשת דרך ארוכה ויסודית. ניסיון לראות בממצאים כתימוכין לאפלייה ממוסדת, "מועדון סגור" או מיזוגניה עלול לחטוא להיבטים שונים ומגוונים בהיסטוריה של מדינת ישראל ובהבנייה התרבותית שלה – ובכך לצמצם את הדיון המורכב והרגיש לכדי שיח שטחי ומפלג. 

טוב יעשו הקוראות והקוראים אם יראו תחילה את העובדות כבעלות ערך בפני עצמן, כנקודת פתיחה לחשיבה על האופן שבו פרס ישראל מייצג את החברה, אז והיום.

הבנאים ויהורם גאון הם מזרחיים?

פרס ישראל, כך על-פי התיאור באתר משרד החינוך, מוענק מאז 1953 באופן רציף והוא "הפרס החשוב והיוקרתי ביותר הניתן במדינת ישראל". לזכייה ישנם שני קריטריונים: אחד, על הזוכה להיות אזרח או אזרחית מדינת ישראל; ושניים, הזוכים "גילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל". מבט על הזוכות והזוכים לדורותיהם, על סיפורי חייהם, פעילותם והישגיהם, מלמד אכן מדובר בישראליות וישראלים שתרומתם לחברה, למדע ולתרבות חקוקה לנצח בתולדות המדינה ואף בהיסטוריה העולמית.

היכולת לקבוע מהו גילוי של הצטיינות מיוחדת נתונה באופן בלעדי לחברי ועדות הפרס. "התקנון אינו קובע אמות מידה לבחירת הזוכים", כותב מבקר המדינה בדוח מ-2010 ומוסיף: "התקנון קובע כי: דיוני ועדות השופטים חשאיים; אין נרשמים פרוטוקולים בדיונים אלה; כל פרטי הדיונים ושמות המועמדים, למעט שמות הזוכים בפרס, נשארים כמוסים".

אין בזה בהכרח טעם לפגם. אדרבא, סודיות הדיונים מאפשרת להגיע להחלטות על בסיס הצטיינות כפרמטר העיקרי, ולצמצם ככל שניתן שיקולים לא ענייניים. כך כותבת גם היועצת המשפטית של משרד החינוך בתשובה לממצאי המבקר: "הפרס במהותו 'עיוור' לכל שיקול שאינו שיקול של הצטיינות בתחום העשייה הספציפי. הכנסת שיקולים נוספים, שאינם מידת ההצטיינות והתרומה הסגולית של המועמד, תחטא... [ל]מעמדו היוקרתי".

תשובה ברוח דומה התקבלה בזמנו מהממשלה, ומתוארת בספרה של ד"ר אור ברק, "פרס ישראל: הפוליטיקה מאחורי התהילה" (הוצאת רואים אור, 2018): "בשנת 2000 הגיש חבר הכנסת ניסים זאב שאילתה לשר החינוך, שבה ביקש לדעת כמה מבני עדות המזרח זכו בפרס ישראל בתחום מפעל חיים בעשור האחרון וכמה מבין המועמדים לפרס היו בני עדות המזרח. תשובתו של סגן שר החינוך דאז, שאול יהלום, הייתה: 'בתיקי הפרס אין שום אפיון למוצאו העדתי של המועמד או של מקבל הפרס, ולכן איני יכול להתייחס לשאלה'".

ד"ר ברק, חוקרת חוסן ורטוריקה צבאית במרכז לחקר ביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומומחית להוקרה ממלכתית, חקרה את פרס ישראל לעומק במסגרת עבודת הדוקטורט שלה, שהפכה מאוחר יותר לספר מאיר עיניים עם תובנות משמעותיות לא רק לפרס ישראל עצמו, אלא גם לזרמים התת-קרקעיים שעומדים מאחורי הממלכיות הטקסית בארץ. על הטענה שהזכייה בפרס מחייבת "עיוורון" שמצמצם את השיקולים להצטיינות בלבד, היא כותבת, בין היתר, כך: "(...) קבוצת היוצרים והאמנים יוצאי עדות המזרח... עיצבו ותרמו רבדים תרבותיים-אמנותיים כבר בתקופת היישוב ובימיה הראשונים של מדינת ישראל (...) סופר כמו סמי מיכאל, שנבחר בשנת 2001 לכהן כנשיא האגודה לזכויות האזרח וזכה בשנת 2009 בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה כהוקרה על מכלול יצירתו, הנלמדת בבתי הספר התיכוניים בארץ מטעם משרד החינוך, לא זכה עדיין בפרס ישראל. דוגמה נוספת היא הסופר אמנון שמוש, שאחדים מספריו תורגמו ל-18 שפות שונות... וגם הוא טרם זכה נכון למועד כתיבת שורות אלו בפרס ישראל". שמוש הלך לעולמו ב-2022, מיכאל נפטר ממש לאחרונה.

"איקונות התרבות המזרחיים שזכו בפרס ישראל בקבוצת התרבות, מהווים כשלושה אחוזים בלבד מהזוכים בפרס ישראל בקבוצת האמנויות", מציינת ברק בספרה ומוסיפה נקודה חשובה: "גם אם נאמץ את הגישה המבקשת לכלול ברשימת המזרחיים את שייקה לוי ואת גברי בנאי, א"ב יהושע, יהודה בורלא, יוסי בנאי ויהורם גאון, למרות הטיעון הרווח שאין הם נמנים על אייקון תרבותי מזרחי, שהרי מדובר בצברים שנולדו למשפחות ספרדיות שנמצאות בארץ דורות רבים, אחוזי הזכייה בקרב היוצרים והאמנים הישראלים המזרחיים עדיין נותרים נמוכים. זאת אף שיצירותיהם נחשבות לחלק בלתי נפרד מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית".

צריך להתעכב על הניואנס של ברק: בעוד שמגדר נקבע תחת קריטריון ברור של "גבר" ו"אישה" (לפחות עבור הבדיקה הנוכחית של תולדות פרס ישראל), "מזרחי" ו"אשכנזי" הם מונחים תרבותיים שאי אפשר לשים עליהם את האצבע במדויק. היכן עובר הקו בין "מזרחי", "אשכנזי" או סתם "ישראלי"? איך מודדים את המשקל התרבותי של ארץ המוצא? זוהי שאלה רחבה מאוד וראויה לדיון. במקרה הנוכחי, רק כדי לקבל איזושהי אמת מידה שאפשר יהיה להתחיל ממנה, הגדרנו "אירופי" את כל מי שנולד באירופה, הוריו נולדו באירופה או הורי הוריו נולדו באירופה – כלומר: דורות ראשון-שלישי. "מזרחי" הגדרנו כדורות ראשון-שלישי שמוצאם ממדינות ערב והאיסלאם, צפון אפריקה, טורקיה, יוון – וגם, כהגדרה מרחיבה מאוד, את אזור הקווקז. זאת, למרות ה"הפתעות" האתניות שהגדרה כזו יכולה לגרום (כמו למשל, התיוג של הזמרת האגדית יפה ירקוני תחת "מזרחי"). לא כללנו בבדיקה את אלה שלא נמצאו מקורות למוצאם, וגם לא יוצאי צפון ודרום אמריקה ודרום אפריקה (למתודולוגיה המלאה – ראו מסגרת בהמשך).

מתוך 777 זוכות וזוכים מצאנו 51 שעונים להגדרה שהצבנו עבור "מזרחי" (יהושע ובורלא נכללו בהם אף שהם חורגים מהגדרה זו). כ-30% מהם זכו בקטגוריות של אמנות, ספרות וספורט; כ-23% זכו בקטגוריות חברתיות או פוליטיות ("תרומת מיוחדת"); כ-20% זכו בקטגוריות מדע וטכנולוגיה; כ-18% זכו בקטגוריות של ספרות תורנית ולשון עברית; וכ-8% בקטגוריות ערבית, אסלאם ומזרחנות. 

מתוך 129 נשים שזכו בפרס מצאנו ארבע שעונות להגדרה "מזרחי": שתי זמרות (שושנה דמארי ויפה ירקוני), רבנית אחת (ברכה קפאח) ועובדת של התעשייה האווירית, יונה סעיד. סעיד היא האישה המזרחית הראשונה שזכתה בפרס ישראל ב-1986, ואת הפרס היא קיבלה עבור "מפעל חיים בעמל כפיים". בקטגוריה זו באותה שנה נכלל גם הלא-יהודי הראשון שזכה בפרס: אלדין חתוקאי, בן הקהילה הצ'רקסית.

"תוצאות אלו מנוגדות להלכי הרוח הציבוריים"

החלוקה המגדרית "נוחה" יותר לניתוח וסביר להניח שאיש לא יראה בממצאים הפתעה גדולה: נשים מהוות פחות מ-20% מהזוכים, ונדירות יותר הנשים שזכו בקטגוריות המדעים המדוייקים (כ-2% בלבד מסך הזוכים וכ-14% מסך הזוכות). חשוב לציין כי מבט על הזוכים ב-20 השנים האחרונות, והשוואתו לכל השנים הקודמות, מעלה זינוק של פי שניים בשיעור הנשים מסך הזוכים.

יתרה מכך, ד"ר ברק מציגה בספרה מחקר שבחן את שיעור הנשים בשנים 1992-2013, ש"מחייב לבחון את המגזר הנשי בקטגוריית המחקר באופן מעמיק יותר". היא מצאה מתאם גבוה בין אחוז הנשים שזכו בקטגוריית מחקר לאחוז הנשים בסגל האקדמי הבכיר, וביתר שאת בקרב הפרופסורים מן המניין. לאור הממצאים האלה, היא מסיקה, "ניתן לקבוע כי בקבוצת המחקר אין העדפת גברים על פני נשים בכל הנוגע למספר הזכיות בפרס (ביחס לשנים אלו)". לגבי המתאם בין הזכיות לחברות בסגל האקדמי הבכיר, כותבת ברק: "אולי אחוז הנשים בין חברי הסגל הוא נמוך, אולם אחוז הזוכות בפרס תואם את שיעורן בחברי הסגל (בפיגור מסוים). ומכאן, שאין העדפה של גברים (או אפליה של נשים) בבחירת הזוכים בפרס".

ברק מוסיפה גם אזהרה ביחס לשיח הציבורי בנושא זה: "תוצאות אלו מנוגדות להלכי הרוח הציבוריים ולביקורת הנשמעת לעתים תכופות על אפליית הנשים ומיעוט זכיותיהן בפרס ישראל. דברי ביקורת אלו, המצביעים כביכול על חולשת הנשים לצד עוצמת הגברים באקדמיה, לא זו בלבד שהן מותירות חותמן בתודעה הציבורית אלא שהן משפיעות גם על תפיסת הנשים באקדמיה את עצמן".

עם זיקה מסוימת ל"חיידר"

בשנה זו, שבה המחלוקות בנושאי דת ומדינה מגיעות לנקודת רתיחה, מצאנו לנכון לנתח את שיעור הדתיים מקרב הזוכים, ולהוסיף תת-קטגוריה: אחוז מקרב הזוכים בעלי רקע תורני כלשהו, בין אם לימודים ב"חיידר" בילדות או בישיבה בנעורים, או תוכנית לימודים "יהודית" ששילבה גם תורה ומסורת. מאחר שהבדיקה אינה מחקר היסטורי, הפרמטרים לזיהוי של אדם "דתי" גמישים למדי ואולי אף סובייקטיביים. אחרי הכול, גם היום כ-20% מהישראלים מגדירים את עצמם "מסורתי לא כל כך דתי" ועוד כ-14% שמגדירים עצמם כ"מסורתי דתי" (כך לפי הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). זה אומר שישנם 34% עם זיקה כלשהי למסורת, דתית יותר או פחות, מול כ-20% של חרדים ודתיים-לאומיים. לכן חשוב להדגיש כי ייתכנו אי-דיוקים בממצאים שלנו לגבי אחוז הדתיים, ולכן גם לא הגדרנו את כל היתר כ"חילונים".

והנתונים: מתוך 771 זוכות וזוכי פרס ישראל היהודים, מצאנו 77 דתיים, כולל חרדים – כלומר כ-10%. אחוז הזוכים בעלי רקע תורני גבוה פי שניים: 143 זוכים, המהווים כ-19%. לא בטוח שהנתון הזה אמור להפתיע במיוחד, לאור העובדה שבקרב יהודי אירופה לפני קום המדינה וגם בשנותיה הראשונות, משפחות רבות היו דתיות או שומרות מסורת, ושלחו את ילדיהם ללימודים תורניים. בנוסף אפשר היה למצוא גם יוזמות ציוניות חלוציות כמו "חדר מתוקן" ויוזמות אחרות של תנועת ההשכלה, ששילבו בין תורה ומקצועות אחרים כמו מתמטיקה והיסטוריה.

"אף שהרבנים נחשבים לחלק ממערך ההנהגה הרוחנית של מדינת ישראל, רוב הזוכים החרדים בפרס ישראל הם אותם בודדים שקצת 'חצו את גבולות מגזרם' ועמדו על קו התפר שבין עולמם הדתי לעולם החילוני", מציינת ברק ומביאה דוגמאות מתוך ספרה: "חתן פרס ישראל הרב גרוסמן, שזכה בפרס על מפעל חיים לשנת 2004, חרט על דגלו, לטענתו, מסר מלכד משלֵב של ש"ס ביחס לחברה החילונית, כשהוא משוכנע כי סוד ההצלחה טמון 'בעקירה מן השורש את ההתבוננות על המגזר החרדי כמגזר. גם אם זה מצטייר 'תמים מדי' בעיני חלקים בחברה הישראלית – אני מאמין בכך בכל ליבי'. 

"גם עדינה בר שלום, כלת פרס ישראל למפעל חיים לשנת 2014, ניצבת על התפר הדק שבין העולם האקדמי המודרני לבין הקווים החרדיים המוסכמים, כשהיא העידה על עצמה כי אינה מתאימה לגמילות חסדים אלא לאקדמיה, ואף ציינה ש'יאיר לפיד סיפק לה השראה לעריכת מפגשים בין דתיים לחילונים'".

החדשות הטובות: ההבדלים הולכים ומטשטשים

אשכנזים, מזרחים, דתיים, חילונים, גברים, נשים, יהודים ולא-יהודים – דבר אחד ברור: הזוכות והזוכים בפרס ישראל הם ישראלים. והם נעשים יותר כאלה, אם אפשר לנסח זאת כך, ככל שעובר הזמן: ב-50 השנים הראשונות לחלוקת הפרס מצאנו אחד מכל ארבעה זוכים הוא יליד ישראל (כ-25%). ב-20 השנים האחרונות זינק שיעור זה ליותר מ-50%. 

גם אלה שקשה לקבוע את מוצאם קפץ ב-20 השנים האחרונות, מ-6% ל-25%. ההבדלים, כך נראה, הולכים ומטשטשים. עניין זה מלמד שגם פרס ישראל, למרות הסטנדרטים המחמירים, הוא דינמי ונתון לאותם תהליכים שעברה ועדיין עוברת המדינה הצעירה. מעניין איך תראה רשימת הזוכים בשנת ה-100.