לפני כשבועיים מרבית תלמידי שכבת ו' לא הגיעו ללימודים באחד מבתי הספר בישוב מבוסס במרכז הארץ. הוריהם השביתו את הלימודים למשך שבוע במחאה על הטיפול הלא מספק שנקט בית הספר כלפי תלמידה, שהפגינה התעמרות מתמשכת בחברותיה לכיתה. תלמידות הכיתה ספגו לדבריהן הטרדות מיניות, הצקות ואף שיחה מאיימת שבה תיארה אותה ילדה את מסע הלוויות שלהן ושל המחנכת. 

בית הספר הורה להעביר את הילדה לכיתה המקבילה, והורי אותה כיתה התנגדו למהלך ויחד עם הורים מכיתות נוספות, השביתו את הלימודים. הפשרה שהושגה אחרי שבוע - הילדה תעבור כיתה, אבל תקבל ליווי מקצועי צמוד, מה שהיה ראוי שתקבל ממילא. 

במקרה אחר שארע בקיץ החולף, עזבו שמונה תלמידים את כיתה ג' בבית ספר נחשב באזור המרכז, בגלל ילד שהטיל אימה על הכיתה. זה התחיל בתקופת הקורונה, וצמח למימדים מפחידים עם החזרה המלאה לשגרה. זריקת כיסאות, איום בחפצים חדים, וקללות כלפי המחנכת כמו 'סתמי ת'פה יא בת-זונה', היו חלק משגרת היום בכיתה הזו. "פעם בחודש הוא הושעה וזה לא הזיז שום דבר", מספרים הורים בכיתה, "כשפנינו למנהלת אגף החינוך בעיריה, כדי שיצרפו עוד כח אדם לכיתה, גילינו שהיא לא עודכנה בתמונת המצב המלאה, כי המנהלת חששה לשמו הטוב של בית הספר". בתום שנה של "סיוט" הילד עבר לכיתה המקבילה. ילדי הכיתה נשמו לרווחה, ובכיתה המקבילה החל הבלגן.

במה עוזרת הסטת הבעיה לכיתה המקבילה? "אם המחנכת שם מנוסה יותר בהצבת גבולות או שהרכב הכיתה המקבילה יותר רגוע ומכיל, מהלך כזה יכול לעזור", משתפת מורה שעוסקת בשילוב ילדים בבתי ספר. "אבל צריך שיתקיימו עוד תנאים כדי שהמהלך יצליח. למשל, אבחון שיסביר מאין נובע הקושי, כי ילד לא מתנהג ככה רק בגלל היעדר סמכות הורית. אם זו לקות למידה מציעים הוראה מתקנת, שמאווררת את הילד משיעורים שקשים לו. לפעמים ממליצים על טיפול רגשי או התנהגותי קוגניטיבי". 

אין הורים שאומרים - אם אתם חושבים שיש בעיה, תממנו אתם את הפסיכולוג?

"בטח שיש, ועירייה חזקה לפעמים תממן את האבחון, רק כדי שהתהליך יתחיל לנוע. לבתי ספר יש תרפיסטית, אבל היא מתמקדת רק במקרים הקשים או באלה שאין להם כסף לממן טיפול בעצמם". 

ואיך מתנהלת ההתמודדות ביום יום? 

"אם הילד מפריע דווקא בשיעורים מסוימים, אפשר להוציא אותו מהם פעם פעמיים. מעבר לזה נדרשת הסכמת הורים כדי לבנות לו מערכת אחרת. אם הוא מפוצץ שיעור תל"ן (תכנית לימודים נוספת - העשרה במימון ההורים), והורה יגיד 'אני משלם על זה כסף, מגיע לי שהוא יהיה שם', אין לנו מה לעשות. כמו שאם הורה יתעקש שהילד ילמד עם כולם מתמטיקה, אז למרות שהוא לא נותן לשיעור להתנהל, הילד יהיה שם".

וכשזה מגיע לאלימות?

"במקרים של אלימות קשה מושיבים ליום שלם בכיתה אחרת, זה מנתק את הילד מקבוצת ההתייחסות שלו ומאפשר לו פסק זמן וחשיבה על מה שקרה. אפשר גם לטרטר הורים. לזמן אותם לפגישה, למנוע יציאה לפעילויות ללא ליווי הורים ולהשעות את הילד ליום או יומיים". 

הילד בוהה במסכים יומיים בבית, וחוזר להפריע בכיתה.

"אם זה ממשיך, יש ועדת היוועצות בעירייה, בשיתוף הפיקוח והרווחה. זה מעמד לא נעים להורה, שבית הספר מרים ידיים ומגיע למצב הזה. הוועדה יכולה לדרוש מההורים התגייסות, אחרת יערבו את פקידת הסעד ובמקרים של הזנחה קשה גם את בית המשפט". 

מה עם סייעת? 

"כדי להשיג סייעת, צריך לפנות לוועדת זכאות ואפיון, אליה אפשר להגיע רק אחרי אבחון רשמי של פסיכולוג או פסיכיאטר. ילדים עם בעיות התנהגות מאופיינים לרוב עם הפרעות הסתגלות או חרדה". 

כמה הפרעות חרדה יש?

"מאז הקורונה הרבה מאוד. הורים רוצים סייעת, אבל האבחונים מלחיצים אותם, כי אם זה נעשה דרך קופת חולים, זה נשאר בתיק הרפואי שלך. וגם אם לא, זה בתיק האישי של בית ספר, שעובר עם הילד עד סוף הלימודים, ותמיד יש חשש שלצבא יש גישה אליו. הם צריכים להבין שעדיף אבחון על פני ילד לא מטופל שעלול לנשור כשיגיע לעל-יסודי" . 

להורי הכיתה יש השפעה?

"בית הספר לא יודה בזה, אבל ככל שההורים ילחצו יותר, כך המערכת תלחץ על הורי הילד המפריע ותניע אותם לפעולה".

צפו בתקציר התחקיר

"מאז הקורונה הרבה מאוד הורים רוצים סייעת, אבל האבחונים מלחיצים אותם, כי אם זה נעשה דרך קופת חולים, זה נשאר בתיק הרפואי שלך", אומרת מורה שעוסקת בשילוב ילדים בבתי ספר. "וגם אם לא, זה בתיק האישי של בית ספר, שעובר עם הילד עד סוף הלימודים, ותמיד יש חשש שלצבא יש גישה אליו"

בכל בית ספר, בכל שכבה

אין כמעט הורה כיום, שאינו מכיר בסביבתו לפחות מקרה אחד, שבו ילד עם בעיות התנהגות מטלטל כיתה שלמה, כשאוזלת היד של המערכת מורגשת היטב. הנהלת בית הספר מחויבת להשאיר את הילד אצלה, אבל לא תמיד יש בידה את הכלים לדאוג עבורו לטיפול הולם. הרשות המקומית נזקקת למשרד החינוך כדי לפעול, והיא לא תמיד מדווחת לו, מחשש ששמה כישוב אטרקטיבי למשפחות שמחפשות חינוך איכותי, יפגע.

שביתה היא לעיתים הנשק היחיד שנותר להורי הכיתה, שלעולם יתויגו על-ידי המערכת כמי שמסרבים להכיל את השונה ומעדיפים להפוך אותו לבעיה של מישהו אחר. אז נכון, ניסיונותיהם של אותם הורים להרחיק את ילדיהם מהילד הפוגע מגדילים לרוב את מעגל האיבה. הילד ומשפחתו מרגישים מנודים ופועלים לעיתים עוד יותר בתוקפנות, כפי שקרה גם במקרים המתוארים פה. מצד שני, כמה מכות אפשר לספוג? בפרט כאשר הורי הילד האלים מתכחשים לא אחת לבעיה. 

כדי לגייס את הורי הילד לשתף פעולה מתוך התסכול והייאוש שהם שרויים בו, נדרש צוות מיומן, שיודע לבנות אמון ולנווט ברגישות, גם בשלב שבו נדרשת הסכמתם להערכה פסיכיאטרית, בלעדיה לא תאושר סייעת צמודה לאותו ילד. פתרון הכרחי, אבל לא מספיק, לשילובו בכיתה. הורי הילד למעשה מאשרים כל צעד משמעותי: החל מהרחקתו בקביעות משיעור, שבו שהוא לא שולט על עצמו וכלה במעבר כיתה או בית ספר. אם יסרבו ועל הפרק אין עניין פלילי, יישאר הילד באותו המקום. 

ב-2009 התגלגל הנושא הטעון אל שופט בית המשפט המחוזי בת"א עודד מודריק. פסק דין קונפידן, שנחשב לאבן דרך בדיני החינוך, קובע כי זכותו של ילד בעל התפרצויות אלימות ללמוד בבית הספר, אינה יכולה לבוא על חשבון זכותם של שאר ילדי הכיתה ללמוד ללא הפרעות. מודריק אמנם דחה את עתירתם המנהלית של הורי כיתה ד' דאז, שביקשו לכפות על בית הספר להעביר את הילד הבעייתי לחינוך מיוחד או לפחות להעניק לו סייע צמוד, אך דרש מבית הספר לעמוד בתכנית הטיפולית שהציג לבית המשפט, ומהורי התלמיד הבעייתי שיתוף פעולה מלא. 

שיתוף הפעולה מצד ההורים הכרחי על אחת כמה וכמה נוכח הרפורמה בחינוך המיוחד שהחלה ב-2020, ואשר מותירה בידי ההורים את ההחלטה אם להעביר את הילד לכיתה אחרת, למסגרת של חינוך מיוחד ובמקרים קיצונים לבית ספר לילדים עם בעיות התנהגות. מצד אחד, לגיטימי לגמרי, זה הילד שלהם. מצד שני גורסים אנשי מקצוע, לא פעם הכתובת על הקיר, וההתעקשות אינה עניינית. 

"חוק זכויות התלמיד הצר מאוד את האפשרויות של בית הספר להתמודד עם תלמידים עם בעיות התנהגות", אומר פרופ' אופלטקה. "הוא הותיר את המורים ואת המנהלים בחזית, חסרי אונים. הורים מתכחשים לכך שהילד פועל בצורה לא נורמטיבית או שמבינים אבל לא רוצים שיתייגו אותו כבכל צרכים מיוחדים"

"חוק זכויות התלמיד הצר מאוד את האפשרויות של בית הספר להתמודד עם תלמידים עם בעיות התנהגות", מלין פרופ' יזהר אופלטקה מהחוג לחינוך באוניברסיטת ת"א, ובעבר האחראי על תיק החינוך בעיריית גבעתיים. "הוא הותיר את המורים ואת המנהלים בחזית, חסרי אונים, בלי יכולת לפעול מול ילד שלא מאפשר להם ללמד. הרבה פעמים תהיה גם מעורבות של פוליטיקאים מקומיים שלוחצים על בית ספר, כי לאבא של הילד המכה יש קשרים, והוא לא מוכן שיעבירו את הילד מסגרת. הורים מתכחשים לכך שהילד פועל בצורה לא נורמטיבית או שמבינים אבל לא רוצים שיתייגו אותו כבכל צרכים מיוחדים". 

תן דוגמה לקונפליקט כזה.

"כשהורה מחליט שלא לתת ריטלין לילד עם בעיית קשב וריכוז קשה, הצוות נותר חסר אונים. אין ילד רע, יש ילד שלא מטופל. וכשילד כזה 'מפוצץ' שיעור אחרי שיעור, והמורים חייבים לקבל אותו בכל מצב, זה בלתי אפשרי. אנשים בורחים מהוראה, גם בגלל הקושי לנהל כיתה ככה. אני לא בעד לכפות טיפול תרופתי, אבל אני מאמין שצריך לשלול מההורים את הזכות למנוע העברה של ילד למסגרת שיותר מתאימה לו, בנסיבות כאלה". 

"זו בעיה ארצית, אבל המצב הרבה יותר גרוע בפריפריה"

משרד החינוך סירב לבקשת שומרים, למסור כמה סייעות עובדות לצד תלמידים עם בעיות התנהגות, בנימוק שאינו יכול להפריד בינן לבין סייעות שמאושרות לצרכים אחרים. המשרד אמנם מממן אותן יחד עם הרשות המקומית, ומאשר כל מקרה בנפרד, אבל אין לו יכולת לדעת בכמה מדובר. האם על בסיס היעדר נתונים כזה נבנות תכניות עבודה? האם כך נקבעת מדיניות? "לקחנו לתשומת ליבנו את הערתך", השיבו בסרקזם גורמים במשרד. גם את מספר התלמידים מהחינוך הרגיל שעלו לוועדת זכאות ואפיון, על רקע בעיות התנהגות, סירבו גורמים במשרד למסור, "כדי שלא תעשי מזה כותרת". 

"אני עובדת בנתיבות, יש לא מעט ילדים שביקשנו עבורם טיפול רגשי ואין מטפלים", אומרת ד"ר יצחקי. "סייעת היא לא אשת חינוך מיוחד. במקרה הטוב יש לה אינטואיציות נהדרות ובמקרה הרע, הילד מקבל מעט מאוד מענה רגשי ולימודי שמותאם לצרכיו"

האם משרד החינוך חושש שהנתונים ישמשו את מבקרי הרפורמה בחינוך המיוחד? ד"ר נעם יצחקי, פסיכולוגית חינוכית מומחית, מפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית: "לרפורמה בחינוך המיוחד הייתה כוונה טובה, רק שבמקום להתחיל בהדרכת השטח ובגיוס המשאבים שיסייעו לילדים בעלי צרכים מיוחדים, ובכלל זה גם התנהגותיים, להשתלב בכיתה רגילה, היא התחילה מהסוף: איפשרה להורים לבחור היכן לשבץ את הילד, בלי שיתנו לביה"ס כלים להתמודד איתו. ההורים מאמינים שכיתה רגילה תעזור לילדם להשתלב בחברה, אבל הוא לא מקבל בה את מה שהוא זקוק לו". 

מה זאת אומרת?

"אני עובדת בנתיבות, יש לא מעט ילדים שביקשנו עבורם טיפול רגשי ואין מטפלים. 30% מהתקנים של פסיכולוגים בשירות הציבורי לא מאוישים. זו בעיה ארצית, אבל המצב הרבה יותר גרוע בפריפריה. וכשכבר יש כוח אדם, לא תמיד המחנכת מתפנה להדרכה שבועית". 

מה עם הסייעות?

"סייעת היא לא אשת חינוך מיוחד. היא אדם ללא הכשרה שמתלווה לילד. במקרה הטוב יש לה אינטואיציות נהדרות ובמקרה הרע, הילד מקבל מעט מאוד מענה רגשי ולימודי שמותאם לצרכיו. אם סייעת אינה חלק מתכנית טיפולית מקיפה, זה לא יעבוד. בבית הספר שאני עובדת בו יש כעשרים סייעות. אנחנו צוחקים שעוד מעט יהיה חדר סייעות כמו שיש חדר מורים. איך אמצא זמן להדריך כל סייעת לגבי הילד הספציפי שלה? אין מספיק שעות ביממה בשביל זה".

"אין ילד שמסיים את מערכת החינוך הישראלית בלי שהיה עד לאלימות בית ספרית", אומרת ד"ר טרבלוס. "הרבה מקרים לא מדווחים כי ילדים מפחדים לשתף, בעיקר בגיל ההתבגרות. גם המורים נפגעים, כשרבים מהם נמנעים מלהתלונן" 

מה לגבי המענה הרגשי של יתר ילדי הכיתה, שחווים את האלימות הזו במעגל משני? האם ילדים אמורים להכיל אלימות יומיומית, בשם מערכת שלא מתפקדת? במשרד החינוך מספרים על עצירת יום הלימודים באירועי קיצון, אלא שיש כיתות שבהן הילדים שבויים ברצף אירועים יומיומי של בריונות, כפי שמעידה ד"ר תמר טרבלוס מהחוג לחינוך באוניברסיטת בר-אילן שחקרה את תופעת האלימות הבית ספרית. 

"אין ילד שמסיים את מערכת החינוך הישראלית בלי שהיה עד לאלימות בית ספרית. הרבה מקרים לא מדווחים כי ילדים מפחדים לשתף, בעיקר בגיל ההתבגרות. הם מפחדים שאם יספרו להורים הם יכעסו, וינקטו בצעדים שרק יגרמו יותר נזק. גם המורים נפגעים. במחקר שערכתי 45% מ-300 המורים שהשתתפו במחקר חוו אלימות מצד תלמידים, כשרבים מהם נמנעים מלהתלונן מחשש לפגיעה במעמדם בעיני בית הספר". 

הורים לא רואים בבית הספר סמכות. אם ילד הושעה והוריו משאירים אותו בשער בי"ס וממשיכים לעבודה, אין עם מי לעבוד.

"ברגע שילד עובר את שער בית הספר הוא באחריות בית הספר, אי אפשר לשלוח אותו לרחוב. במקרה כזה בית הספר צריך להושיב אותו בהשגחה של איש צוות ולא להכניס אותו לכיתה, ולראות ביום הזה הזדמנות לשיח רגשי איתו". 

"ברחבי העולם נעשו עשרות מחקרים על השעיות בעשור האחרון, ועוד לא נתקלתי במחקר אחד שמראה שהשעיית הילד האלים היא אפקטיבית", אומרת פרופ' חזן-פרי. "לא רק שהיא לא מפחיתה את בעיות המשמעת, היא יוצרת אווירה של שיטור, שמפחידה גם את הילדים הלא בעייתיים"

ההשעיה ממילא לא עוזרת, כפי שמסבירה פרופ' לטם חזן-פרי מהחוג למנהיגות ומדיניות בחינוך באוניברסיטת חיפה: "ברחבי העולם נעשו עשרות מחקרים על השעיות בעשור האחרון, ועוד לא נתקלתי במחקר אחד שמראה שהשעיית הילד האלים היא אפקטיבית. להפך, הוכח שהשעיות הן כלי לא שוויוני, שמופעל בעיקר כלפי ילדים מקבוצות מיעוט, ובכלל שמדיניות חינוכית המבוססת על ענישה היא בעייתית. לא רק שהיא לא מפחיתה את בעיות המשמעת, היא יוצרת אווירה של שיטור, שמפחידה גם את הילדים הלא בעייתיים". 

ועדיין זו שיטה רווחת בישראל. מהן האלטרנטיבות לענישה בעולם?

"יש מעבר לצדק מאחה בבתי ספר באנגליה ובאוסטרליה. צדק מאחה קיים בישראל בדין הפלילי, כשמדובר בנוער שלא עבר עבירות קשות. המשטרה כבר שינתה פרדיגמה והבינה את מה שבתי הספר עדיין לא השכילו ליישם - ענישת נוער אינה יעילה ומחזירה למעגל העבריינות. תהליכים שבהם הילד שומע כיצד הילדים סבלו מהתנהגותו, מפתח אמפתיה ולוקח אחריות, הרבה יותר אפקטיביים. יש נספח בחוזר מנכ"ל שעוסק בצדק מאחה, אבל בתי הספר לא יודעים איך להשתמש בו, כי זה מצריך השתלמות של מורים. הלוואי שמישהו ירים סוף סוף את הכפפה".

אפשר לזהות תוקפנות כבר בטיפת חלב

סימני אלימות אינם מתחילים רק בבית הספר. בשנה שעברה, למשל, הביא בן חמש סכין מטבח לגן, ואמר לאחת הבנות, שידקור אותה בגרון ויהרוג את כל הילדות. לאירוע קדמו אירועי אלימות קודמים והפשטת ילדה בחדר השירותים. הורי הגן הזדעקו, הורי הילד טענו שהוא פשוט שובב. "כשביקשנו סיוע ממשרד החינוך", מספרים הורים בגן, "המפקחת אמרה לנו, למה אתם בלחץ? הרי הוא לא השתמש בסכין. רק אחרי שהסיפור יצא לתקשורת נמצא תקציב לסייעת ולליווי צמוד. אז גם גילינו שהאירוע לא דווח לפיקוח של משרד החינוך, כדי לא לפגוע בדימוי של הישוב". 

האם אירוע כזה שקורה בגיל הגן, אומר שאפשר לקלוט ולטפל בילדים כאלה גם בגילאים צעירים מאוד? "לא רק שאפשר, אפילו הכרחי", משיבה ד"ר עידית גוטמן, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת ת"א. "למרבה הצער, מדינת ישראל מעדיפה לטפל בבעיות רק אחרי שהן מתבססות היטב ומגיעות לקיצוניות של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. אפשר לזהות תינוקות כאלה כבר בגילאי 6-12 חודש, ולמנוע מינקות את התבססות ההתנהגות התוקפנית". 

איך עושים את זה? 

"אם היו תקנים לפסיכולוגים התפתחותיים בטיפת חלב, הם היו יכולים לזהות תינוקות, שנוטים להיות אגרסיביים באופן מובהק. כשמציעים עזרה בשלב שבו מדובר בתינוק, שאיש לא מייחס לו כוונות זדון, והבעיה עדיין נתפסת בנפרד מהילד ולא צובעת את כל האישיות שלו. הכל יותר פשוט וגם יותר זול". 

הרבה לועגים לעצות המלחיצות של טיפת חלב. הורים ישתפו פעולה עם המלצות כאלה?

"שכשאת אומרת לאמא לתינוק בן חצי שנה, 'וואו, אני רואה שהתינוק הזה מלא חיים, באמת צריך כפר שלם כדי לגדל אותו', או ש'אנחנו רואים שלא קל לך, הנה יש קבוצה, יש הדרכה' - היא עשויה להסכים. אין עוד את הכעסים שמגיעים בהמשך. כולם באים ממקום יותר אמפתי". 

"אלימות לא נפתרת בהתערבויות של זבנג וגמרנו", אומרת ד"ר גוטמן. "צריך תהליכים עקביים, רציפים, מתוך המערכת, של הכלה וחיזוק ההתנהגויות הרצויות, עם הרבה מאוד נוכחות יציבה ומרגיעה של מבוגרים, כי גם בשיגעון יש היגיון"

בבתי הספר יש פסיכולוגים חינוכיים, אבל רוב ההורים לא מכירים אותם.

"כי הם מקדישים לכל בית ספר יום בשבוע, ורוב הילדים יעברו להם מתחת לרדאר. ולכן הצוות ממלא את מקומם. מורות יזכירו לילדים לקחת כדורים, ויועצות יעשו התערבויות טיפוליות עם הורים, למרות שאין להן הכשרה לבצע את זה". 

מה דעתך על סדנאות העצמה ואמפתיה שמביאים לכיתות מאתגרות? 

"זו הגרסה הקפיטליסטית לגירוש שדים. נעשה אאוטסורסינג לאיזו תוכנית שהגתה מעצבת התנהגות, ותוך כמה ימים, גג שבועות הכל ייפתר. כל מה שאנחנו יודעים היום, הולך נגד זה. אלימות לא נפתרת בהתערבויות של זבנג וגמרנו. צריך תהליכים עקביים, רציפים, מתוך המערכת, של הכלה וחיזוק ההתנהגויות הרצויות, עם הרבה מאוד נוכחות יציבה ומרגיעה של מבוגרים, כי גם בשיגעון יש היגיון. את הדרמות הגדולות הילדים האלה עושים ביום החופשי של המחנכת או בשעות האחרונות של היום. כשהם כבר לא יכולים להחזיק יותר".

"חוסר העקביות", אומרת גוטמן, "מתבטא גם בהעדר רצף טיפולי. ילד עובר למסגרת חדשה, ולא מעדכנים את הצוות שיש לו בעיות התנהגות. הנער מת"א שפורסם שאנס את חברתו לכיתה לפני שנה, הגיע עם רקורד בעייתי מבית הספר הקודם, אבל אף אחד בבית הספר החדש לא ידע. כל בית ספר רק מחכה שזה יהפוך להיות בעיה של מישהו אחר". 

משרד החינוך בתגובה: "תלמיד שמגיע למסגרת חדשה מעוניין לעתים לפתוח דף חדש, ולכן העברת מידע מתיקו האישי תיעשה רק אם הוריו חתמו על טופס ויתור סודיות, שמוצע בכל מעבר בין מסגרות. אם הורי התלמיד מסרבים להעברת המידע, ישקול צוות בין-מקצועי מביה"ס ממנו הגיע התלמיד האם התלמיד מסכן את עצמו או את סביבתו, באופן שמחייב את העברת המידע על אף הסירוב והפגיעה בפרטיות. השבוע פורסם חוזר מנכ"ל מפורט בנושא".