הבלתי מקוונים: כך הפכה הקורונה ליום הכיפורים של ישראל הדיגיטלית

1

לפני כחודש וחצי הזהירה הכלכלנית הראשית באוצר, שירה גרינברג, מפני מהלך שעד כה נתפס דווקא כפתרון. למידה מרחוק, נטען בדוח שהגישה, צריך להיות במתכונת חירום בלבד. למה? כי היא תגדיל את הפערים בחינוך בין מעמדות סוציו־אקונומיים ומגזרים שונים.

גרינברג צודקת: למידה מרחוק במתכונת הנוכחית, ובמצב שבו לשכבות המוחלשות אין גישה למחשב או לאינטרנט - תגדיל משמעותית את הפערים. אבל השאלה שבאמת צריכה להישאל היא איך הגענו למצב הזה, ולמה במשרד האוצר נזכרו לשגר את האזהרה הזו כארבעה חודשים אחרי תחילת המשבר.

השאלות האלה מתחדדות בעיקר נוכח העובדה שהנתונים על הפערים הדיגיטליים בישראל ידועים מזה שנים. כאן ב"שומרים", הם פורסמו ממש עם תחילת הסגר:

את הנתונים האלה פרסמנו ב-2 לאפריל; חמישה ימים לאחר מכן יצאה הודעה מלשכת רה"מ: "בהנחיית ראש הממשלה בנימין נתניהו חולקו כ-4,000 מחשבים ברחבי הארץ, במסגרת תכנית 'מחשב לכל ילד'". תזכורת: מדובר בתוכנית שהושקה בשלהי ממשלת רבין, ואומצה בחום ב-1996 על ידי ראש הממשלה דאז - בנימין נתניהו. מאז הפכה התוכנית (או יותר נכון: הסיסמה הקליטה) למזוהה עם שמו.

לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מסוף יולי, עד שנת 2018 חולקו במסגרת התוכנית 83,900 מחשבים. קצת פחות מ-4,000 בממוצע בשנה רגילה - ובדומה למספר מהודעת רה"מ בשיא הסגר של ימי הקורונה.

אבל מהנתונים המפורסמים באתר התוכנית עצמה, המבוססים, כך נטען שם, על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המספר הזה לא מספיק בזמן רגיל, ועל אחת כמה וכמה בתקופה שבה למידה מרחוק היא קריטית:

תוכנית נוספת שהזכירו בדוח של מרכז המחקר של הכנסת, היא פרויקט להב"ה, שנועד לקדם אוריינות דיגיטלית ב-100 מרכזי הדרכה. הפרויקט הושק ב-2002. הנה מספר המרכזים שקמו מאז:

2

בדומה לדאטה־סטורי שפרסמנו בנוגע לפער שבין כלכלה לרווחה בישראל, גם כאן מדובר במצב שלממשלה היה קל להזניח, כי בשעות שגרה הוא היה פחות מורגש. בדוח "תלמידים ומחשבים" שחיברה הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה), ושמצוטט באותו מחקר של הכנסת, נברו בנתונים מתוך מבחני PISA 2015. לפי אחת הטבלאות בדוח, נדמה שלא צריך הרבה כדי שישראל תגיע לממוצע ה־OECD מבחינת למידה מקוונת:

(מקור: תרשים 6 בדו"ח, עמ' 19)

יחד עם זאת, מהמחקר של הכנסת משתמע כי בטיוטת התוכנית הכלכלית ל-2020 (חוק ההסדרים) אין באמת פתרונות בתחומים. מה שמוצע בתוכנית, מדווח המחקר, נוגע יותר להנגשת שירותים ממשלתיים: למשל, אי-מייל ומספר נייד לכל אזרחית ואזרח; או שכלול של מערך החתימה האלקטרונית ואימות מסמכים ציבוריים באופן דיגיטלי.

הבעיה, כותבים מחברי המחקר רועי גולדשמידט ויובל וורגן, היא ש"נתוני הפער הדיגיטלי מצביעים על שונות גדולה מאוד בנגישות לתשתיות ובמיומנות השימוש בהן". וכך, "במקום שטכנולוגיות המידע הללו יגדילו את הנגישות של קבוצות ופרטים בפריפריה הכלכלית-חברתית למידע, לחינוך ולשירותים לאזרח, הן עלולות להגדיל את הפער וליצור הלכה למעשה 'חסמי נגישות' נוספים."

3

הדור ההוא של השקת פרויקט "מחשב לכל ילד" נמצא היום בשנות השלושים שלו. מי שידם הייתה משגת, לא נזקק לפרויקט; מי שקיבל מחשב דרך הפרויקט – זכה; אלה שלא, בתוספת פערים סוציו-אקונומיים, תרבותיים וחינוכיים, חסרים היום כלים משמעותיים; כלים שבלעדיהם, גם התוכנית המוצעת בחוק ההסדרים לא תסייע. והם משתייכים, כמובן, לאוכלוסיות המוחלשות של החברה הישראלית.

רק כדי לסבר את העין, הפער בין ישראל ל-OECD בשיעור האזרחיות והאזרחים חסרי מיומנות דיגיטלית הוא אפסי (ואם כבר, בממוצע ה-OECD שיעורם גדול יותר). אבל שימו לב למה שקורה כאשר משווים בין יהודים לערבים:

לפערים האלה, כפי שראינו בסט הנתונים הראשון, מצטרפים גם החרדים והעניים; וזה חשוב בעיקר בימי קורונה, שבה היכולת לתפקד בריחוק חברתי היא פונקציה של כישורים דיגיטליים:

שורה תחתונה:

הילדים של חורף 96' משלמים עכשיו את מחיר הפערים הדיגיטליים, ובתקופת הקורונה הפער הזה אף נעשה אכזרי עוד יותר. לילדים של חורף 2020 מחכה ככל הנראה עתיד טוב יותר – רק מתוקף הקצב הבלתי נתפס של ההתפתחות הטכנולוגית. אבל בלי כלים והדרכה, גם הם כנראה יתקשו לעמוד בקצב; וכמו שקבעה הכלכלנית הראשית באוצר, הפערים עלולים להיות גדולים אף יותר. יש עוד פחות מחודש לפתיחת שנת הלימודים. זה לא הרבה, אבל כפי שמסתמן עם מינוי פרופ' רוני גמזו לפרויקטור הקורונה - גם הזנחה של חודשים, ואולי אפילו שנים, אפשר לתקן במהירות אם רק רוצים.

לינקים למחקרים:

• מרכז המחקר של הכנסת: "הפער הדיגיטלי ויישום המדיניות הממשלתית לצמצומו"

• למ"ס בשיתוף ראמ"ה וסקר PIAAC: "מיומנויות בוגרים בישראל 2015–2014"

• ראמ"ה: "תלמידים ומחשבים"