שומרים על העובדות

צפיפות, רעש וגבולות סגורים: הצד הלא מדובר של הקורונה

בישראל יש תנאים ייחודיים שעשויים להגדיל את ההדבקה - למשל, צפיפות בתוך הבית או הנוהג של הישראלים לצעוק במקום לדבר. האם התופעות האלה הובאו בחשבון בתהליכי קבלת ההחלטות? במדיניות הריחוק? בהסברה? את התשובה אפשר רק לנחש

מיקי לוי

אינפוגרפיקה: שרון רודניק

24.8.20

1

שימו לב לגרף הזה:

מדובר במדד שחיברה ב-2017 חברת הייטק ברלינאית בשם Mimi, על בסיס בדיקות שמיעה של 200,000 משתמשי האפליקציה שלה, שהוצלבו עם נתונים של ארגון הבריאות העולמי (WHO) ושל מרכז המחקר הנורבגי SINTEF.

ישראל לא נראית טוב בגרף הזה, ואם שמיעה לקויה היא תוצאה של חשיפה לרעש חזק מדי - הרי שישראל היא מדינה רועשת במיוחד. משתמע מזה גם שישראלים נוטים "לדבר חזק", לצעוק.

איך זה קשור לקורונה? לפי שורה של מחקרים, הנגיף מסוגל לעבור בדיבור, וככל שהדיבור חזק יותר (כלומר: ככל שמדברים בקול רם יותר) הנתזים הנשימתיים שנושאים את הנגיף הם גדולים יותר ומגיעים למרחק רב יותר. יותר מזה: החוקרים שעליהם נכתב בניו יורק טיימס, למשל, סבורים אפילו שצלילים מסוימים עלולים להפיץ את הנגיף יותר מאחרים.

חשוב להזכיר שהמידע בנוגע לקורונה משתנה על בסיס יומי כמעט. אבל אם המחקר הזה נכון, ההיגיון אומר שמדינה שצועקים בה הרבה, או סתם מדברים בה בקול רם מהרגיל, היא מדינה בעלת סיכון הדבקה גבוה יחסית.

אין לנו את הכלים המדעיים – ובייחוד לא את היומרה – לעשות את הקורלציה. הנקודה שלנו היא אחרת: לישראל יש מאפיינים ייחודיים ביחס להתפרצות הקורונה. האם המאפיינים האלה באו לידי ביטוי בדיונים המקצועיים? בקבלת ההחלטות? בהיערכות? בהסברה? על שלוש הקטיגוריות האחרונות אפשר לענות במידה רבה של ודאות: לא. לגבי הדיונים המקצועיים: הם עדיין חסויים ולכן אין לנו שום דרך לדעת.

2

אילו עוד מאפיינים ייחודים יש בישראל, עם חשיבות לנגיף הקורונה? צפיפות. מדינת ישראל היא מהצפופות בעולם המערבי. הן מבחינת יחס שטח-אוכלוסייה:

והן מבחינת צפיפות בתוך הבית:

הגרף הנ"ל, המבוסס על Better Life Index של OECD, מתיישב היטב עם הנתונים המעטים שיש לנו על מקורות הדבקה: הכי הרבה הדבקות, כידוע, מתבצעות בבית.

3

הצפיפות בארץ, ביחד עם העובדה שהגבולות היבשתיים שלנו לא מאוד אטרקטיביים, הפכה את הישראלים לשיאנים של יציאות לחו"ל: כמה מיליוני נוסעים מדי שנה. אבל השמיים, כידוע, מוגבלים מאוד בימינו:

לפי ביקורת שעלתה בדיון בוועדת הקורונה של הכנסת, המדינה לא נערכה בזמן לפתיחת השמיים. המשמעות היא שבקיץ הזה ישנם בארץ יותר ממיליון ישראלים שהיו צריכים להיות בחו"ל – ואפשר רק לדמיין כמה זה משפיע על העומס הגדול ממילא.

4

הרעש והצפיפות מוכרים לכולנו: ישראל היא מדינה שאינה בנויה לכבד מרחב פרטי. זה פחות או יותר גם האתוס שלה, אתוס של ביחד, של קהילה, של קבוצה מלוכדת – ויש לו את היתרונות שלו.

הצד הבעייתי של האתוס הזה היה ידוע עד כה בעיקר בפקקים ההולכים ומתרחבים; והתפרצות הקורונה חשפה את שאר ההיבטים במכה מהירה ואכזרית.

הפקקים, אגב, צפויים להתגבר, פשוט מפני שאף אחד לא רוצה להסתכן ולנסוע בתחבורה הציבורית (למעט אלה שאין להם ברירה). במדינות רבות בעולם הבינו את זה, כמו גם היבטים משמעותיים אחרים של שמירת מרחק – ופעלו בהתאם. בישראל נעשה מעט יחסית.

השורה התחתונה:

האם בשולחנות הדיונים, בקבלת ההחלטות, בהסברה לציבור, בחשיבה על אמצעי ריחוק – עלו ההיבטים הייחודים האלה? האם עלתה החשיבות של מנגנון פתיחת השמיים בקיץ? האם נעשו בדיקות לשינויי תשתית? לבחינה אמיתית של ריחוק בתחבורה הציבורית? האם נעשו מאמצים לחפש פתרונות ריחוק יצירתיים? האם למדו לעומק את הנטייה הישראלית לחדור למרחב פרטי? האם עשו מאמצים להסביר את זה לציבור? נדמה שהתשובות לכל אלה ידועות.

מקורות:

Hearing Index Mimi

CIA World Factbook

OECD Better Life Index

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

פרוטוקול ועדת הקורונה מס' 43, 28.7.2020