הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
עטופים בטראומה

"הרגע שבו אבחנתי את עצמי כדור שני להלם קרב, היה רגע מכונן בחיי"

שירז גרינבאום היא צלמת, עורכת צילום ופעילה חברתית. אביה מיכאל הוא הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, אז שירת בסיירת שקד ולחם בקרב החווה הסינית. את הפוסט טראומה שלו, היא חיה כל חייה וכיום היא מובילה פורום דור שני להלם קרב שנקרא "להאיר את הבית". הנה העדות שלה

רנן נצר
צילום: אסף עיני
1.10.2020

תקציר הכתבה

עיתונות חוקרת
לחיזוק הדמוקרטיה

אל תחמיצו את התחקיר הגדול הבא:
הירשמו עכשיו לניוזלטר של שומרים

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
א

ני בת יחידה. גדלתי בתל אביב. כילדה, הבית שלי היה מקום מאוד מפורק. אבא שלי עבד כתאורן וכעובד צילום על סטים של סרטים ונעדר הרבה מהבית. אני חושבת שמשהו באינטנסיביות של העבודה והניסיון להתיש את עצמו קשור לפוסט טראומה. הרבה פעמים הייתה אווירה מתוחה בבית, התפרצויות זעם, שימוש מופרז באלכוהול. לפעמים הוא היה נעלם מהבית ופתאום חוזר. אני זוכרת המון צעקות, כאוס גדול. בעיקר תחושה שאמא שלי ואני לא מבינות מה לא בסדר, לא ברור למה הוא מתנהג ככה ואיך אפשר להקל עליו. הוא היה נתון למצבי רוח קשים, לבכי ולדיכאון.

אמא שלי הכירה את אבא שלי אחרי המלחמה והוא היה בסדר, זה לא התפרץ אצלו מיד. הוא התחיל להיות פחות יציב כשהייתי בת שלוש בערך. לימים התברר לי שאבא שלי ניסה להתאבד כמה פעמים אחרי המלחמה. מיד אחרי הצבא, הוא הסתגר בחדר שלו לחודש, והיה מאושפז באיכילוב לתקופה. היו אנשים שאובחנו כהלומי קרב בשטח, במלחמה, אבל לא חשבו לעשות להם איזה פולו־אפ. אחרי שהשתחרר מאיכילוב נתנו לו תרופות ואמרו לו בהצלחה. סבא וסבתא שלי שלחו אותו לארה"ב להתאוורר, לפגוש משפחה וחברים. הוא חזר לארץ כאילו הכול בסדר וחיפש עבודה. אחר כך הכיר את אמא שלי והיא לא ידעה שום דבר על הדברים האלה, אפילו לא מה קרה בחווה הסינית.

כשהייתי בת תשע הם התגרשו. לא הבנתי למה וכמו כל ילד או ילדה שההורים שלהם מתגרשים, חשבתי שזה אולי בגללי. אני זוכרת שאבא שלי לקח אותי יום אחד לים, בפולקסווגן שלנו. הוא אמר: "היום, הים גילה לי שאני עצוב". זו הייתה הדרך שלו להגיד שמשהו לא בסדר. אבא עזב את הבית. הוא היה מגיע אלינו מידי פעם, חיפש להיות שוב חלק מהתא המשפחתי. בסביבה דיברו על זה שהוא לא בסדר. אני זוכרת שהסתובבתי עם הרגשה של בושה. יום אחד חברה באה אליי הביתה והוא צרח. היא הלכה והתביישתי. החוויה הייתה שהבית מתפרק כל הזמן, לא רק מדי פעם.

בגיל 12, אמא שלי ואני עברנו לזיכרון יעקב, כדי להתרחק ממנו. אהבתי מאוד את אבא שלי, עם כל זה שלא הבנתי אותו. הפנמתי אשמה, חשבתי לעצמי למה אני לא יכולה לעזור לו. כשעברנו, התנתק הקשר. היינו מתקשרות לפעמים ואי אפשר היה להבין מה הוא אומר. הניתוק הזה אפשר לאמא שלי להחלים, היום אני מבינה את זה. ראיתי אותו לעיתים רחוקות, פעם בשנה־שנתיים. חייתי בתחושה תמידית של, רק שיישאר בחיים.

אמא שלי מאוד גוננה עליי. היו תקופות שהיא מאוד פחדה. להורים לא היה שום רקע על הלם קרב. לא היה המונח הזה "אגף השיקום", לא היה שום דיבור.

"הבית שלי היה מקום מפורק. הרבה פעמים הייתה אווירה מתוחה בבית, התפרצויות זעם, שימוש מופרז באלכוהול. לפעמים הוא היה נעלם מהבית ופתאום חוזר. אני זוכרת המון צעקות, כאוס גדול. בעיקר תחושה שאמא שלי ואני לא מבינות מה לא בסדר"

צילום: אסף עיני

"אני לא זוכרת טקס בבית ספר או בצבא שהוא בא אליו. אי אפשר היה להזמין אותו. אני זוכרת שהייתי אומרת לו - אל תשתה ביום ההולדת שלי, וכל הזמן ביקשתי שהוא יהיה בסדר והיה לי ברור שזה לא יצליח. עד גיל 16, לא שמעתי ממנו דבר שקשור לצבא. יום אחד באתי לבקר אותו, הוא היה שבר כלי והתחיל לספר דברים על החולות, על חברים ועל הסיירת. הבנתי שהוא מדבר על הצבא אבל לא היה לי ברור הקשר; לא היה לזה שם.

"באיזשהו שלב, חבר טוב שלו, צביקה, שכנע אותו לקבל עזרה פסיכולוגית. רק בשנת 2000, אבא שלי הבין שהוא צריך לתבוע את משרד הביטחון, והתחיל מאבק משפטי שארך ארבע שנים. לא ידעתי מכל זה. ב-2004 הוא קיבל הכרה כהלום קרב, 31 שנה אחרי המלחמה. באותה תקופה פורסמו כתבות על הדור שלו, שהתחיל לקבל הכרה כהלומי קרב. דברים התחילו להתחבר אצלי.

כשהייתי בצבא הוא ואני כמעט ולא דיברנו. שקלתי לא להתגייס. אני זוכרת שעמדתי מול הטלוויזיה והיה אירוע שבו נהרגו ארבעה חיילים בלבנון. עבר לי בראש - הם נהרגו בשבילך, גם את חייבת לתרום את חלקך. חשבתי שאולי זה טוב גם בשביל אבא. היום, בדיעבד, לא הייתי מתגייסת מטעמים מצפוניים.

ב-1997, הייתי חובשת קרבית בג'נין. שלושה חודשים הייתי בשטחים ואיימתי להתאבד אם לא יוציאו אותי משם. אחר כך הדרכתי תאג"דים במילואים. זה הקל עלי, אבל השתחררתי שבר כלי.

"שלחו אותנו למות בחולות"

חזרתי להיות בקשר עם אבא ב-2005. הייתי בת 25, עברתי לגור לבד והחלטתי שאני חייבת לפתור את הבעיה. הזמנתי אותו ליומולדת שלי. הוא הגיע שיכור ועשה לי פדיחות של החיים. הוא כנראה הרגיש את זה ואחרי אותו לילה התקשר להגיד שהוא הולך לגמילה. ואז הבנתי שהוא מטופל. ומשם התחיל תהליך ארוך וכואב של בניית אמון מחדש. ועדיין עם תחושה שעוד שנייה הוא ייעלם, או אני. הוא עדיין היה במצב מזעזע.

מדי פעם הוא היה אומר לי - אני צריך לנסוע לתל השומר. התחלתי ללכת איתו לכל מיני פגישות. תוך כדי הבנתי מה זה אגף השיקום, פסיכולוגית, פסיכיאטרית, עובדת סוציאלית. חזרנו להיות בקשר רציף. היה לי מזל וקומון־סנס ללכת לטיפול באותו הזמן. אותו פסיכולוג הציל לי את החיים. במשך שלוש־ארבע שנים עבדתי ובמקביל טיפלתי באבא. הייתי נערה צעירה, הייתי איתו פעמיים־שלוש בשבוע. הבנתי שהוא לא יכול לעשות את זה לבד, כל הטיפולים והאדמיניסטרציה שהתנהלות מול משרד הביטחון דורשת. להלומי קרב יש סבלנות מועטה לאדמיניסטרציה ולרשויות. היה צריך להבין מה בכלל מגיע לו והמידע שקיבלתי ממנו היה מאד מקוטע. הוא זעם; פעם בביטוח לאומי הוא כמעט הפך שולחן על פקיד. הרגשתי שאני צריכה להגן עליו מעצמו כל הזמן.

"מי שהכי עשה לי סדר הוא צביקה, חבר טוב של אבא. גם הוא לחם בכיפור והכיר אותו עוד לפני המלחמה. הוא הושיב אותי לשיחה ארוכה על מי זה אבא שלי. הוא סיפר שאבא פינה גופות של חברים שלו במשך 48 שעות בחווה הסינית"

עד גיל 30, קראתי כל מה שאפשר על הלם קרב. ברגע שקיבלתי לידי את המונח הזה, אפשר היה לעבוד איתו. מי שהכי עשה לי סדר הוא צביקה, חבר טוב של אבא. גם הוא לחם ביום כיפור והכיר אותו עוד לפני המלחמה. הוא הושיב אותי לשיחה ארוכה על מי זה אבא שלי. הוא סיפר שאבא פינה גופות של חברים שלו במשך 48 שעות בחווה הסינית. עד היום, כשאני שואלת אותו על זה, זה כמו אירוע מחוק. הוא לא מגיב. הדבר היחיד שאמר לי פעם הוא: "שלחו אותנו למות בחולות".

אבא שלי הסתובב 30 שנה אחרי המלחמה, בלי אף אחד לדבר איתו. לקחו חמש שנים עד שהוא סמך עלי מספיק שלא אעלם ולא אתפרק ואוכל להכיל את העצבים שלו. הטיפול באותו זמן עזר לי מאוד, וגם אמא שלי כמובן וחברים.

בגיל 30 הלכתי ללמוד אמנות באוניברסיטת תל אביב. ידעתי שמלמדת שם פרופ' זהבה סולומון, שעשתה מחקרים על טראומה צבאית. חיפשתי מידע וביקשתי להיפגש איתה. היא לימדה אותי את המונח העברה בין דורית של טראומה, והסבירה שיש לזה סימפטומים והשלכות פסיכולוגיות; נרטיב מפורק שבו אתה לא מבין מי אתה, חוסר זהות, התקפי זעם, קושי באינטימיות. כל מה שנמצא במחקרים והיום נראה לנו מובן מאליו. יצאתי מהמשרד שלה עם הרגשה של וואו, יש לי איזה עוגן לזהות. הרגע שבו אבחנתי את עצמי כדור שני להלם קרב היה רגע מכונן בחיי.

המצלמה הייתה עבורי הגנה

בעשור האחרון אני מצלמת את אבא שלי (לאתר של שירז). בשנים הראשונות המצלמה הייתה עבורי הגנה. צילמתי אותו בשיקום, בתור לפסיכיאטר, בדואר, במשרד הביטחון. אני חושבת שהייתי צריכה לעשות עוד משהו חוץ מאשר לראות אותו סובל. היום אני מבינה שעשיתי לעצמי פוטותרפיה. עם הזמן הבנתי שזה גם מקרב בינינו וגם מאפשר משחק. ראיתי את זה בפעם הראשונה שבה אבא עשה פוזה למצלמה והתחיל להבין שאני רואה אותו דרכה. זו הייתה דרך בשביל שנינו לייצר אינטימיות, כי החלק הכי קשה להלומי קרב ולדור שני הוא לייצר אינטימיות בלי נתקים.

ב-2011 נכנסתי לאקטיביזם. התחלתי להסתובב בארץ ולראות פוסט טראומה משוחזרת, אם זה בשטחים, בפינוי של אימהות חד־הוריות, משפחות בדיור ציבורי או בדרום, ולראות איך חוסר היכולת להכיר במה שאלימות עושה, מחלחל לכל כך הרבה רבדים. התחלתי לכתוב על זה. הבנתי שאני רוצה לקדם שיח על מה פוסט טראומה עושה במרחב הפרטי.

"כשהדברים לא מטופלים ואין שפה כדי לפרק את המטענים האלה - כעס, אשמה, כאב, זה הרסני לכל המשפחה. המחיר לילדי הדור השני משתנה מאדם לאדם. אני מכירה ילדים שלא בקשר עם האבות שלהם, אבל גם למרחק יש מחיר גבוה, לא רק לקרבה"

היום אני חברה בפורום דור שני להלם קרב יחד עם בשמת סלע וקובי אברהם. אנחנו קוראים לו "להאיר את הבית" (Tolightupahome.org) ויש בו הזמנה פתוחה להצטרף לקבוצה טיפולית שהקמתי עבור בנים ובנות של הלומי קרב, ומידע על העברה בין דורית של טראומה.

לאורך השנים היו לי שיחות עם ילדי דור שני. חלקם מרגישים שהצליחו למקם את הילדות הקשה באופן שמאפשר להם לתפקד באופן תקין, ועל חלקם זה השפיע בצורה אקוטית. אין חוקים. המודעות של הילדים עצמם נעה בין חוסר היכרות עם המושג העברה בין דורית של טראומה ועד - 'ברור שאני יודעת, זה משפיע עלי׳, ׳לא טיפלתי בזה עדיין'. וכמובן שיש כאלה שנמצאים בטיפול. כשהדברים לא מטופלים ואין שפה כדי לפרק את המטענים האלה - כעס, אשמה, כאב, זה הרסני לכל המשפחה. המחיר לילדי הדור השני משתנה מאדם לאדם. אני מכירה ילדים שלא בקשר עם האבות שלהם, אבל גם למרחק יש מחיר גבוה, לא רק לקרבה.

היום, אחרי שנים של מאמץ של שנינו, אבא שלי במצב טוב ונמצא יותר בקשר עם חברים ומשפחה. ההורים שלי חזרו להיות בקשר אחרי 30 שנה והם נפגשים מדי פעם. חזרנו להיות אבא ובת, כשאני בת 40 והוא בן 70. היום הוא דואג לי, נותן עצות חכמות. זה לגמרי היה שווה את התהליך. היום אני מרגישה שיש לי אבא".