הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
עטופים בטראומה

"החיים של המשפחה משתנים. פתאום הם הולכים איתי בשדה מוקשים. לא יודעים על מה אני אתפוצץ"

שלו דורון, בן 25 מפרדס חנה, הוא לוחם גולני שלחם בצוק איתן כצוער בקורס קצינים. בינואר האחרון הוכר כנכה צה"ל עם PTSD. שלו ואמו אהובה, אביו חסדי ואחותו התאומה נגה, חולקים את התהליך הכואב שבו התברר ששלו סובל מפוסט טראומה - ואיך היא משפיעה על כל המשפחה. הנה העדות שלהם

רנן נצר
תמונה ראשית: שלו דורון | צילומים: שלומי יוסף
1.10.2020

תקציר הכתבה

שומרים על קשר

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

הניוזלטר של שומרים:
נרשמים כאן בקליק - ולא מחמיצים אף תחקיר חשוב

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
א

הובה, האם: זה התחיל יום אחד ביולי 2018. אחר הצהריים שלו פתאום צעק עלי וזה לא משהו רגיל. כל כך נבהלתי מזה. יום לאחר מכן הוא התקשר אליי לעבודה בצהריים וביקש שאגיע מיד הביתה. פחד אלוהים התעורר אצלי. חזרתי והוא ישב בסלון, בחור בן 23, ואמר - בכיתי ארבע שעות. לא היו לי כלים לזה, לא ידעתי מה עושים. הוא רק אמר שנורא עצוב לו ולא פיתח את זה מעבר. הצעתי לו ללכת לרופאת משפחה. הוא ישב אצלה שעה וחצי והיא הציעה לו לפנות למרפאה לבריאות הנפש.

שלו: משם הלכתי לעבודה. עבדתי בפאב. הבוס שלי ישר אמר: 'אתה נראה לא בסדר'. באותה משמרת קיבלתי את ההתקף הראשון שלי, הזעתי כולי, שברתי את הדלת בשירותים של הפאב.

אהובה: למחרת הוא התחיל לגמגם והיו לו תנועות לא רצוניות בפנים, התכווצויות ללא שליטה. אני זוכרת שהסתכלתי על הבן שלי בהשתאות; מה זה כל התנועות האלה. היינו בטוחים שהוא עובר שבץ, שיש בעיה נוירולוגית.

שלו: הגעתי למחלקה נוירולוגית בבית חולים עם התקף קשה. טיקים חזקים בפנים ובגרון, היד נתפסת, לפעמים הרגל, קוצר נשימה. הגיעו מנהלת מחלקה, פסיכיאטרית, ועובדת סוציאלית והן שאלו מה אני חושב שיכולה להיות הבעיה. אמרתי, זה שאני עומד לעבור ללמוד בבאר שבע ושנית, צוק איתן, אבל צוק איתן בסדר. ככה אמרתי להן, שצוק איתן בסדר. שאלו אותי הרבה על הילדות שלי. אחר כך הגיעה ההבנה שזה צוק איתן. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על אירועים קשים משם.

אהובה: היו כמה ימים של הפוגה מבחינה פיזית. שלו התחיל להשתמש בקנאביס רפואי וזה מאוד עזר. קיווינו שזה עבר. אבל הבעיות הפיזיות חזרו ושלו חזר למחלקה הנוירולוגית. אני ואבא שלו ישבנו וקראנו חומרים באינטרנט, חיפשנו מחקרים. עשו לו המון בדיקות, כולל ניקור מותני. במחלקה זרקו לחלל האוויר את המונח 'הלם קרב'. שוחררנו מהמחלקה ולא ידענו מה יש לו ומה עושים. הציעו לנו ללכת למחלקה לבריאות הנפש בהלל יפה.

נגה, אחותו התאומה: "לשלו קשה מאוד עם רעש וזה הפך להיות גם משהו שלי. אני מאוד מפחדת מרעשים חזקים שעושים טריגרים קשים. יום אחד מישהי צרחה בכיתה שלי בבצלאל וכל הגוף שלי היה דרוך, פרצתי בבכי על יד כולם"

שלו: אחרי כמה ימים במחלקה הפסיכיאטרית אמרו שיש לי פוסט טראומה. פתאום הבנתי מה עובר עליי, נתתי שם לדברים.

אהובה: שלו היה כמה חודשים במחלקה. הם מדברים איתנו על פוסט טראומה, ואני בכלל לא יודעת מה קרה לו בצבא. היה לי צורך להבין, אבל לא היה לנו את מי לשאול. ידעתי שזה קשור לאירוע שקרה על ידי קיבוץ ניר עם, שבמהלכו נהרג סא"ל דולב קידר, שהיה המג"ד של שלו בבה"ד 1. התחלתי לאסוף קטעי עיתונות כדי להבין מה קרה, חיפשתי אם פורסמה תמונה של שלו בשטח. קראתי ואמרתי לעצמי: אלוהים ישמור, קרה שם משהו נוראי. יצרתי קשר עם מיכל קידר, אלמנתו של דולב. סיפרתי לה שלבן שלי יש כנראה פוסט טראומה משם ושאלתי אם היא מוכנה לדבר איתי. תוך יום היא התגייסה, נתנה לי שמות ומספרי טלפון. הגעתי לבחור שהיה עם שלו ביום הקריטי. הוא סיפר לי המון דברים, כמו על זה שהם שמרו על גופות של המחבלים במשך 36 שעות.

שלו: צוק איתן זו חוויה מתמשכת עבורי. קיבלתי שם תחושה של אפטיות. חברים שלי נהרגו. כל יום נהרג לי חבר. שמעתי על זה מהודעות בטלפון או משמועות. לאט לאט אתה הופך להיות יותר אפטי. באותו יום, שלחו אותנו לשטחי כינוס ליד עזה. נפלו שם פצמ"רים ללא הפסקה. הייתי במארב ואז גם שמעתי על ההרוגים והפצועים מגדוד 13, הגדוד שלי. התייבשתי. חזרנו למוצב, קיבלתי עירוי לווריד, היה לי חום. כשהתעוררתי שמענו שיש עשרה מחבלים על הגדר.

הייתי עם מאג, אני חושב שפגעתי במחבלים, זה היה במרחק של 300 מטר ובלי אטמי אוזניים. ראיתי את החברים שלי נהרגים וגם את האויבים שלי. מאז, רעש זה דבר שמאוד קשה לי איתו. כל פעם שאני שומע מטוס, אני מתקפל, הגוף שלי מכין את עצמו. בצוק איתן היה גם עניין של להכניס למתח. אתה כבר נכנס לרצועה ויודע שאתה הולך להילחם ואז מבטלים וחוזרים אחורה. זה מצב של דריכות קבועה.

נגה, אחותו התאומה: לשלו קשה מאוד עם רעש וזה הפך להיות גם משהו שלי. אני מאוד מפחדת מרעשים חזקים שעושים טריגרים קשים. יום אחד מישהי צרחה בכיתה שלי בבצלאל וכל הגוף שלי היה דרוך, פרצתי בבכי על יד כולם. אני גם גרה קרוב למעון ראש הממשלה, יש צ'קלקות כל היום, הרגישות הזאת לא הייתה לי בעבר.

"צריך להבין שזה לא אותו בחור"

אהובה: אחרי כמה חודשים, שלו סיפר לנו מה קרה בצוק איתן. הוא דיבר במשך שעה וחצי ברציפות. הקלטנו אותו. הרגשנו שלא רק משרד הביטחון צריך להכיר בזה שיש לו פוסט טראומה, קודם כל שלו צריך להכיר בזה - וגם אני. תהליך ההכרה מאוד חשוב לדעתי. אחרת, אמא לא יכולה להבין מה עובר על הבן שלה. למה יש לו התקפי זעם. בינואר, שנה וחצי לאחר שהגיש את התביעה, שלו קיבל הכרה ממשרד הביטחון כסובל מפוסט טראומה. זה נחשב שיא מבחינת מהירות. היינו מאוד מגויסים לזה והפסקתי לעבוד, די בגלל כל מה שקורה עם שלו. קידמתי את זה בכל הכוח. בפברואר שלו ואני נסענו יחד לדרום, לאזור הלחימה. היה לי חשוב לראות איפה בדיוק הכול קרה.

חסדי, האב: לוקח הרבה זמן להבין שפוסט טראומה לא דומה לשום דבר שאתה מכיר. ההתנהגויות לא פרופורציונלית לשום דבר. גם ההכרה שאתה צריך להיות רגיש ויותר סבלני לדברים מסוימים, כי אתה יודע שזה יביא להתפרצות וכאב ולעומס לא טוב - אלה דברים שצריך ללמוד ולקבל. זה דורש הבנה. כהורה, צריך להחליף פאזה.

אהובה: צריך להבין שזה לא אותו בחור, ואין מה לחשוב שהוא יחזור. להבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, צריך להניע אותו קדימה. להבין שהוא כבר לא יהיה מהנדס בניין.

אהובה: "כל המשפחה צריכה להסתגל. אני חושבת שעל האחיות של שלו (פרט לנגה יש עוד שתיים גדולות ממנו), זה שם הרבה עול. חבל להן לראות שהוא לא לומד למשל, והן לומדות ועובדות. אנחנו יותר שולטים במידע ונמצאים יותר בעשייה בשבילו, אז יש לנו יותר סיפוק. מה שבשבילנו הופך לדרייב לעשייה, אצלן נשאר במצב של תסכול"

נגה: כשהגיעה האבחנה של פוסט טראומה, זה היה מבחינתי כמו גזר דין. אין לזה ניתוח או תרופה. מבחינתי, קל יותר לטפל בבעיה פיזית. אני מכירה את שלו כבחור כריזמטי, מצחיק, אופה, מנגן, הבחור שאת רוצה שיהיה בכל מסיבה, שכל בחורה רוצה שיהיה חבר שלה, מלא חיים - ופתאום יש את האח החדש הזה מול האח הישן, וצריך לראות איך מכירים את האדם הזה מחדש. איך אני עוזרת לו בלי ללחוץ מדי. איך אני מעכלת את הדברים ומצליחה לחיות עם הריחוק ולפעמים גם עם העומס הנפשי.

שלו: החיים של המשפחה משתנים אחרי דבר כזה. המשפחה שלי הייתה רגילה למישהו מסוים ולתגובות מסוימות במשך 23 שנה. פתאום הם הולכים איתי בשדה מוקשים. לא יודעים על מה אני אתפוצץ, ויש פיצוצים. אתה גם לא עומד בדרישות של עצמך. זה מאוד קשה. כמו לא להצליח להבין למה אני לא מצליח לצאת מהבית. ואיך אני מסביר את זה להורים שלי? הם גם המודל הערכי שלי.

אהובה: אתה מצפה לעוף גוזל, והילד חוזר הביתה.

שלו: חוזר כמו בן שש. חוזר כמו בומרנג. אתה מרגיש כל כך נתמך; אתה מרגיש שוב כמו ילד.

אהובה: עומד לפניך הבן שלך. משתעל, מקיא, מגמגם, סובל ואת לא יכולה לעשות שום דבר. בהתחלה היה מאוד קשה ללכת עם שלו. יש לו טיקים ווקליים, הוא נופל. יש בזה אלמנט של חוסר נעימות, עד שמתרגלים לזה.

"זאת פוסט טראומה כל כך נוכחת"

נגה: הפוסט טראומה של שלו מאוד משפיעה עליי ועל הדינמיקה המשפחתית. זאת פוסט טראומה כל כך נוכחת, בגלל תופעות הלוואי שלה, וצריך להתרגל לזה. יש הרבה כאבים, הקאות, קולות של סבל, כאילו שמישהו מכאיב לו ופוגע בו, קשה לשמוע את זה. את נורא רוצה לעזור ואין איך. יש הרבה חוסר אונים וזה גם מפחיד. זה לא משהו שאת יכולה לשים בצד ולחשוב עליו אחר כך. זה כל הזמן איתך ונוכח מאוד בהתנהלות שלי. יש הרבה יותר עניין של לשמור עליו, אפילו אם הוא לא רוצה.

שלו: באוגוסט עברתי לדירה משלי, על יד ההורים. אני לומד להתמודד עם החיים בפוסט טראומה. יש אצלי שיפור בצעדי נמלה. אני מטופל אצל פסיכיאטרית בתל השומר, מקבל תרופות ולמזלי יש את הקנאביס הרפואי שמציל אותי. אני מאמין שהכול ישתפר עם הזמן.

חסדי: נכות נפשית היא לא נכות רגילה. זה לא ידוע, לא מוכר, לא מדברים על זה, לא מתאים לאתוס של המדינה. אתה צריך למצוא תשובות במחשכים. או באינטרנט.

אהובה: יש המון ריצות ודברים לעשות. הראש כל הזמן עובד לחפש שיטות טיפול חדשות.

שלו: זו עבודה להיות נכה.

אהובה: זו עבודה להיות אמא של נכה.

שלו: כפיתי על ההורים שלי את המצב הזה, להיות בסביבה חולה. לא יוצא לך יותר להתעסק עם הדברים שאתה אוהב, רוב הזמן אתה מטפל בבן שלך, והבן שלך בכלל לא עושה את הדברים שהוא אוהב.

חסדי, האב: "לוקח הרבה זמן להבין שפוסט טראומה לא דומה לשום דבר שאתה מכיר. התנהגויות לא פרופורציונלית לשום דבר. גם ההכרה שאתה צריך להיות רגיש ויותר סבלני לדברים מסוימים, כי אתה יודע שזה יביא להתפרצות וכאב ולעומס לא טוב"

אהובה: כל המשפחה צריכה להסתגל. אני חושבת שעל האחיות של שלו (פרט לנגה יש עוד שתיים גדולות ממנו), זה שם הרבה עול. חבל להן לראות שהוא לא לומד למשל, והן לומדות ועובדות. אנחנו יותר שולטים במידע ונמצאים יותר בעשייה בשבילו, אז יש לנו יותר סיפוק. מה שבשבילנו הופך לדרייב לעשייה, אצלן נשאר במצב של תסכול.

נגה: מבחינתי המצב של שלו לא נהיה יותר טוב, אני חושבת שהוא הופך גרוע יותר. הוא הוריד הרבה במשקל, מעשן המון, לא ישן הרבה. לפעמים נורא קשה לי להבין למה הטיפול לא עובד.

שלו: בהתחלה היה לאחיות שלי מאוד קשה. בהתפרצויות זעם שלי, הן לא יודעות מה לעשות, לעומת אמא שלי שיודעת להשתלט על זה. איך הן יכולות בכלל לגשת אליי? אני חושב שנגה מאוד הושפעה מזה. אבל הקשר עם האחיות שלי מאוד התחזק. יש גם דברים טובים בפוסט טראומה, אתה צריך לעבוד מאוד קשה כדי לצאת מזה, אבל אז אתה מגלה שיש לך הרבה כוחות. אני לא יודע איך אפשר להתמודד בלי בני המשפחה. יש לי צורך אמיתי בהם.

נגה: הפוסט טראומה חיזקה מאוד את הקשר שלנו, שתמיד היה טוב. אנחנו מדברים המון ובכנות רבה על הרבה דברים. אנחנו כבר לא רבים או מתעצבנים מדברים רגילים של אחים שאין להם בעיות. שלו נהיה כל כך פתוח לדברים, רגיש מאוד, מבין יותר, מחבק הרבה יותר.

אהובה: חסדי ואני התחלנו ללכת השנה לקבוצת תמיכה של נט"ל להורים לילדים עם פוסט טראומה. לפגוש משפחות אחרות באותו מצב, זאת לדעתי הדרך הטובה ביותר להתמודדות. אני חושבת שזה גם מקדם את הילדים שלנו.

חסדי: מדהים כמה אפשר לעזור אחד לשני במסגרת כזאת.

נגה: אני לא רואה איך יהיה טוב יותר בעתיד שלנו. אבל שלו בחור מאוד חזק ויתכן שיהיה בסדר, פשוט בסדר שונה או חדש ועד שלא אכיר אותו, לא ארגיש ככה.