"

משרד הבריאות לא מבין בכלל את מה שקורה בשטח. בתי האבות, ובראשם המחלקות הסיעודיות, יהפכו למלכודות מוות. אני מתחנן לפניהם שיבואו ויבדקו אותי ואת הצוות כי אין לי מושג אם אני והעובדים מסכנים את הדיירים, אבל הם לא באים. גם ההנחיות שהגיעו ממשרד הבריאות לא עוזרות כי הן הגיעו מאוחר מדי והיו מבולבלות מדי, ולכן כל מנהל בית אבות פועל לפי מיטב הבנתו".

את הדברים הללו אמר לשומרים מנהל בית אבות באזור המרכז שמביע תסכול עמוק מהסיוע המקצועי והתמיכה שהוא מקבל ממשרד הבריאות. "אני לא מקבל מענה כמו שהייתי מצפה לקבל. אני מרגיש שהתשובות של משרד הבריאות מגלגלות אלינו את האחריות כהכנה לוועדת החקירה שעוד תבוא אחרי שהמגפה תחלוף". כדי לחזק את טענתו הוא שולף מכתב שקיבלו מנהלי בתי אבות בשבוע שעבר מבכיר במשרד הבריאות, שהודיע להם על "פעימה ראשונה" של ציוד מיגון הכרחי שהועברה, אך באותה נשימה הוסיף ש"ללא קשר לסיוע של הנהלת המשרד, אחריות המיגון היא שלכם. יש לכם אחריות על בטיחות הצוות והדיירים".

סכנות הקורונה, הבלגן בשטח והתסכול של המנהלים הם מטבע הדברים רק חלק מהקשיים במתחמי הדיור המוגן ובבתי האבות, כאשר ההתמודדות העיקרית של הדיירים הכלואים כבר שבועות בחדריהם, חרדים מהדבקה וזועמים על כך שאינם מקבלים את הגנה מספקת. "צריך לומר את האמת, אנחנו קבוצה שלא מעניינת אף אחד. שילמנו מסים ועשינו משהו בשביל מדינה הזאת אבל כעת היחס אלינו הוא משהו כמו 'הם זקנים, הם יכולים למות'" אומר אברהם בר דוד, המתגורר באחוזת פולג בתל יצחק ועומד בראש עמותת דיירי הדיור המוגן.

משרד הבריאות לא נערך

אפילו מבט חטוף במספרים מוכיח שהחשש של מנהל בית האבות ממלכודות מוות מתממש במהירות. בסוף השבוע האחרון עמד מספר המתים מקורונה בישראל על 44 בני אדם, מרביתם קשישים. תשעה מהנפטרים היו דיירים בבתי אבות, מספר גבוה מאוד לאור חלקם היחסי הנמוך של דיירי בתי האבות והדיור המוגן מהאוכלוסיה המבוגרת בישראל. כך, כמיליון ישראלים הם בני 65 ומעלה שרובם ככולם מתגוררים בבתיהם. בכ–300 מתחמי הדיור המוגן (הפרטיים והמיועדים לרוב לקשישים עצמאיים), ובבתי האבות (שרובם ממשלתיים ומיועדים לקשישים סיעודיים או מוגבלים), מתגוררים כ–35 אלף בני אדם. ובמילים אחרות 3.5% מבני ה–65 ומעלה מתגוררים בבתי האבות אך חלקם מכלל הנפטרים בישראל, נכון לסוף השבוע האחרון, עומד על כ–20%.

מרגע שהחלה הקורונה להתפשט בעולם היה ברור כי קו החזית הראשון הם בתי החולים שאליהם מתנקזים החולים וכן שהנפגעים העיקריים הם בני הגיל השלישי שפגיעים לוירוס. אפשר היה לצפות כי יינקטו מיידית צעדים להגן על האוכלוסיה הזאת אולם בדיוק כפי שקרה עם הכשרת מעבדות והזמנת ציוד חירום, גם כאן משרד הבריאות לא עשה הרבה. בהקשר הזה זועקת האירוניה מקריאת דברים שאמר מנכ"ל המשרד משה בר סימן טוב ב–2017, לאחר חשיפת התעללות קשה בבית אבות שבפיקוח משרדו. "אני מרגיש שזה האירוע הכי קשה שהיה לי כמנכ"ל (...). גם בחוויה של המשרד ואנשים שנמצאים במערכת הרבה מאוד שנים האירוע הזה נתפס כאירוע קשה באופן קיצוני ואני מקווה שבאמת אנחנו נצליח ליצור את התיקון". בהמשך לדברים, שנאמרו בדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, דנו הח"כים, עם בר סימן טוב ושורה של בכירי משרד הבריאות, איך אפשר לשפר את הטיפול במוסדות, בתת התקצוב שלהם ("חוסר ריאלי של 30% אמר יו"ר איגוד בתי האבות רון עוזרי) ובמחסור האדיר בכוח אדם.

עליזה הר דב: "אנחנו מנועים מלצאת מהדירות וכל מה שאנחנו צריכים מספקים לנו. את האוכל והתרופות מביאים עד לחדר עם כפפות ומסיכות. מעבירים לנו פעילויות וירטואליות ומנסים לעזור עם תעסוקה. העובדה שכל הדיירים מקשיבים ומבצעים מעידה שכולם חוששים. מצד אחד מאוד שומרים עלינו ומצד שני הבדידות גדולה מאוד"

החמלה שהופגנה בדיון כלפי הקשישים לא הגיעה לשטח כשפרצה הקורונה. יתרה מזאת: כל מה שנאמר בדיון ההוא, מהמעטים שאי פעם התקיימו בנושא בתי האבות בישראל, מסביר את תמונות המצב הקשה של בתי האבות כעת; ניהול אירוע לקוי ומאוחר מצד משרד הבריאות, תקצוב לקוי שאינו מספיק כדי שהמוסדות יוכל להתמודד בעצמם עם המצב ואפס היערכות לחירום.

"המכה האמיתית היא במחלקות הסיעודיות ובמחלקות הגריאטריות, בדגש על שיקום והנשמה. הם עובדים בתת תנאים גם כך והמשבר הזה תפס אותם כשהם על הקשקש. לא סיפקו לנו בזמן מסכות, לא סיפקו חלוקים וכל מנהל היה צריך לעשות מה שהוא יכול עם המעט שיש לו", מתאר מנהל בית האבות במרכז.

מנהל של בית האבות הסיעודי איתני דברת שבצפון, אמיר עכאשה, מצייר דומה תמונה ואומר שמהרגע הראשון היה ברור שלקורונה יהיו נפגעים רבים. "ראינו את הנתונים והבנו מיד שהתמותה הגדולה תהיה אצל הקשישים. ברור לי שהיתה צריכה להיות החלטה הרבה יותר מוקדמת על בידוד, אבל למשרד הבריאות אין כלים לעבוד מול מרכזים גריאטריים במצב כזה, וההנחיות כל הזמן השתנו ומשתנות.

"אני אישית החלטתי להתארגן בעצמי. התקשרנו כבר לפני שבועיים לספקי ציוד והתחננו לקבל כפפות וחלוקים; הבנו גם שחייבים לסגור את הדלתות ולא לתת לצאת, אבל מה לעשות שהצוותים שלי צריכים לבוא וללכת?".

כמו הקולגה שלו מהמרכז, גם עכאשה פנה למשרד הבריאות בבקשה לביצוע בדיקות קורונה דחופות של הצוותים. הוא אומר שמאות הדיירים במוסד שלו הם סיעודיים בסיכון גבוה ושהצוות המסור אמנם עושה הכל כדי שלא להידבק, כולל משמרות חירום של 12 שעות, אולם אנשי הצוות עדיין חוזרים בתום המשמרות לבתיהם, מה שמעורר חשש שיידבקו וידביקו. "אין היענות לבקשה שלנו לבדיקות. שמעתי שבהדסה בירושלים כן מעבירים את הצוותים בדיקות קורונה, אולי כי זה הדסה. אותנו לא שומעים ואני מרגיש שאין מי שייתן תשובות לבעיות ולמחסור". עכאשה מוסיף בחמיצות ש"ההוראה שכן קיבלנו זה למדוד חום לצוותים. בעיניי זה חסר ערך כי אנחנו כבר יודעים שאפשר להיות חולה א־סימפטומטי, אבל זו הבדיקה שאפשר לעשות אז זה מה שעושים".

המקרה של משען בבאר שבע

הקורונה הגיעה לבית האבות "משען" בבאר שבע עם עובדת שנדבקה בעת שהייתה מחוץ לו. כשבועיים אחרי במשען ספרו את הפטירה החמישית של דייר והמצב במחלקה הסיעודית בבית האבות קשה עם 27 דיירים שחלו, 13 אנשי צוות ועוד שני דיירים שאינם מהמחלקה הסיעודית. במשען כמו בבתי אבות אחרים בהם התגלו חולים, כמו ויז'ניץ בבני ברק או בית בלב בבת ים, מרגע שהתגלו חולים הם מועברים לבידוד בתוך בית האבות.

אברהם בן דוד, ראש עמותת דיירי הדיור המוגן: "צריך לומר את האמת, אנחנו קבוצה שלא מעניינת אף אחד. שילמנו מסים ועשינו משהו בשביל מדינה הזאת, אבל כעת היחס אלינו הוא משהו כמו 'הם זקנים, הם יכולים למות'"

"רק אחרי שהמשפחות של הדיירים בבית האבות משען צעקו במשך שבוע החליטו במשרד הבריאות לבדוק את כל 170 הדיירים והעובדים ואז מצאו שם יותר מ–40 חולים. ומה היתה ההחלטה של משרד הבריאות? להשאיר אותם במקום", אומר בכעס בר דוד. "למה בבני ברק מוציאים אפילו בכוח את החולים אבל בבתי אבות ובדיור מוגן לא? הדם של תושבי בני ברק כחול משלנו? אני אגיד לך למה, כי למדינה נוח לסגור את הזקנים במקום אחד. סגרו אותנו בכלוב וככה מתמודדים עם המחלה הזו. אם לא יבצעו בדיקות יזומות בבתי האבות זה יהיה רע מאוד, אם אתה סוגר כמה מאות אנשים ולא בודק אותם זה יהיה ברור שאם אחד נדבק כולם ידבקו אחריו. אני לא מכיר הרבה בני 70–80 שלא עברו מעקפים, סרטן או סובלים מלחץ דם. אם לא מפנים מכאן מי שכבר חלו, ואם לא בודקים אותנו בכלל, לא נותנים לנו הרבה סיכוי. קחו בחשבון גם אתם הצעירים, שכשתהיו זקנים המדינה תזלזל בכם".

הקשישים לא יכולים אפילו להתקלח

מרבית מרכזי הדיור המוגן ובתי האבות החליטו על בידוד המוחלט של הדיירים בחדריהם. הבעיות עם המדיניות הזאת רבות. כך למשל בתחילת המשבר משרד הבריאות הנחה (ואז שינה את ההנחיה) שלא לאפשר כניסת מטפלים שלהם זכאים הקשישים מטעם ביטוח לאומי, מטפלים שמסייעים להם בפעולות יומיומיות בסיסיות. "עכשיו יש לי במוסד דיירים שלא מתקלחים כי נאסר על המטפלים שלהם להגיע. הם לא יכולים לעשות את זה לבד וגם לא לעשות הרבה דברים אחרים. יש לי כמה עשרות כאלה", אומר מנהל בית אבות.

ולא רק המטפלים, גם אנשי מקצוע כמו עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק, פסיכולוגים והרשימה עוד ארוכה נשארים בחוץ או – כפי שדורשת ההנחיה המעודכנת של משרד הבריאות – עליהם לעבוד אך ורק במקום אחד. "כשיש אחות סיעודית שעובדת חצי משרה במקום אחד וחצי במקום אחר אין באמת פיקוח אם היא עובדת רק במקום אחד", אומר מנהל בית אבות.

אבל אולי ההוראה הקשה ביותר ליישום עבור בתי האבות היא זו המחייבת אותם לעבור למשמרות של 12–12. לפחות שני גורמים עמם שוחחנו אישרו כי קיימת בעיית תקצוב עבור 4 השעות הנוספות הללו לכל משמרת. על פי החוק מחויב המוסד לשלם 125% על השעה התשיעית לעבודה ולאחריה 150% עבור כל שעה נוספת, סכומים שבהם אינם יכולים לעמוד. לפיכך על פי הגורמים, תמונת המצב האמיתית בשטח היא שבתי האבות אינם ממלאים את ההוראה ולא פועלים במתכונת החירום. "לא ברור אם יהיה פיצוי על כך, כרגע אין לזה תקצוב ובתי אבות רבים פשוט לא יכולים לעמוד בדרישה הזו", אומר מנהל בית אבות באזור המרכז, ועכאשה מוסיף כי בית האבות שהוא מנהל נמצא תחת הנהלה קיבוצית שספגה את התשלום הנוסף, אך אין לדעת מה יהיה בהמשך.

ובינתיים בחדרים הקטנים

ובזמן שבחוץ מתחוללת הסופה יושבים בחדרים הקטנים עשרות אלפי קשישים ומנסים להעביר את הזמן. עליזה הר דב היא אחת מהם. היא בת 81 ומתגוררת בבית האבות נווה חוף בראשון לציון. כבר לפני 3 שבועות ביקשה מהמטפלת שלה היא זכאית מטעם ביטוח לאומי שלא להגיע יותר. "זה מאוד קשה לי אבל אין לי ברירה אני סוחבת איתי חבילת בריאות רצינית ואני בסיכון מאוד גבוה.

"כאן אצלנו המצב הוא של סגר מוחלט. אנחנו מנועים מלצאת מהדירות וכל מה שאנחנו צריכים מספקים לנו. את האוכל והתרופות מביאים עד לחדר עם כפפות ומסיכות. מעבירים לנו פעילויות וירטואליות ומנסים לעזור עם תעסוקה. העובדה שכל הדיירים מקשיבים ומבצעים את מה שמבקשים מהם מעידה שכולם חוששים. מצד אחד מאוד שומרים עלינו ומצד שני הבדידות גדולה מאוד".

יענקל'ה המאירי מתגורר בדיור מוגן בגני תקווה ביחד עם אשתו תשושת הנפש. המטפלת הקבועה של אשתו עברה לגור איתם בשל האיסור לצאת. "אשתי יושבת כל היום על כיסא גלגלים וצופה בטלוויזיה. אין יותר ביקורים במרכזי יום, אין פעילות גופנית שנהגנו לעשות", הוא אומר. "העוצר מוחלט ואני מעביר את הזמן בצפייה בסרטי טבע וקריאה שוב ושוב בעיתונים. זה מאוד קשה אבל אני מבין שהצוות של המקום מאוד דואג לנו. הם לא נותנים לנו לעשות שום דבר בעצמנו, הם צוות קבוע שלא מתחלף והם ממוגנים לגמרי. כשהבת שלי מגיעה לבקר אני מסתכל עליה מהמרפסת כמו בבית סוהר. בסוף השבוע הנהלת הבית ארגנה קבלת שבת וכיוון שאנחנו בתוך החדרים, הצוות עבר בין ארבעת חזיתות הבניין וערך לדיירים קבלת שבת, בכל פעם לקבוצה אחרת שיצאה לצפות מהמרפסת".

מנהל בית אבות: "עכשיו יש לי במוסד דיירים שלא מתקלחים כי נאסר על המטפלים שלהם להגיע. הם לא יכולים לעשות את זה לבד וגם לא לעשות הרבה דברים אחרים. יש לי כמה עשרות כאלה"

מיכאל שילה בן ה-86 עבר לבית הדיור המוגן נופי ירושלים, לפני כחודשיים. בניין לידו נמצא מגדל נופים, בית אבות סיעודי שבו מת אחד הדיירים ממחלת הקורונה. הוא בחר בנופי ירושלים בשל אשתו, מטופלת סיעודית השוהה במוסד מזה שלוש שנים. "שבועיים אחרי שעברתי, נכנסתי לבידוד לאחר שהתברר שאחת האחיות שטיפלה במחלקה שבה שוכבת אשתי, נשאית קורונה. זמן קצר אחרי שיצאתי מהבידוד ההוא נכנסנו כולנו – כל 15 הקומות ו–170 הדירות – לבידוד מוחלט".

את אשתו הוא לא ראה כבר חודש, "למרות שהצוות שמטפל בה מתקשר אליי בווטסאפ ומראים לי אותה". שילה אומר שהוא אמנם מבודד אבל מתמודד היטב עם השעמום. "אני ממשיך לפגוש את הפרלמנט שלי בזום, קורא ספרים ורואה סרטים, אני מזמין אוכל מהמסעדה שלמטה. זה לא תענוג גדול אבל אני מבין שאני בקבוצת סיכון ושבגילאים שלנו התמותה היא גבוהה יותר. הצוות כאן מצוין ומסור ואני משוכנע שהם עושים הכל כדי שנרגיש מוגנים".