הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

נגיף הפילוג: כך הפכו החרדים לאויבי העם

אחרי הקורונה נישאר עם שיח רווי שנאה בין חרדים לחילונים. שתי חוקרות מסבירות איך המנגנון עובד – ומה צריך לשנות

"זמן טוב להתבוננות עצמית?". בני ברק בשבוע שעבר. צילום ביאה בר קלוש
"זמן טוב להתבוננות עצמית?". בני ברק בשבוע שעבר. צילום ביאה בר קלוש

אחרי הקורונה נישאר עם שיח רווי שנאה בין חרדים לחילונים. שתי חוקרות מסבירות איך המנגנון עובד – ומה צריך לשנות

"זמן טוב להתבוננות עצמית?". בני ברק בשבוע שעבר. צילום ביאה בר קלוש

אחרי הקורונה נישאר עם שיח רווי שנאה בין חרדים לחילונים. שתי חוקרות מסבירות איך המנגנון עובד – ומה צריך לשנות

דורון אביגד

"זמן טוב להתבוננות עצמית?". בני ברק בשבוע שעבר. צילום ביאה בר קלוש

14.4.2020

תקציר הכתבה

שומרים על קשר

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

הניוזלטר של שומרים:
נרשמים כאן בקליק - ולא מחמיצים אף תחקיר חשוב

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

"מה שכולם חושבים"

"

זמן טוב להתבוננות עצמית? נראה לי שזה זמן נפלא לשנאה עצמית. לשנאה בכלל. תשנאו. תשנאו את עצמכם למוות. תשנאו חרדים טפילים ולא מודעים. תשנאו חילונים מכלילים ומסיתים. תשנאו את ליצמן. תשנאו את ביבי הנאשם ואת גנץ המגמגם והאופורטוניסט. תשנאו את הבוגדים מהרשימה המשותפת ואת הפשיסטים מעוצמה יהודית. תשנאו את תושבי יפו ותפליאו בהם את מכותיכם עד שיזוב דם וירגש את הכחולים. תשנאו את תושבי מאה שערים ותריירו על סרטונים של מרביצנים מהיס"מ. תשנאו את בני הזוג הבלתי־נסבלים שלכם ואת הילדים המטפסים על הקירות. תשנאו עד שלא יישאר פה כלום מרוב שנאה, והנגיף הארור הזה יחפש לו מדינה אחרת להתעלק עליה" (העיתונאי החרדי יעקב אייזנטל, שמתגורר בבני ברק, דה מרקר, 6.4).

בקרב העילית התרבותית מסתובבת גרסה מתוחכמת לז'אנר ה"תחזיקו אותי", שורה של טיעונים המתכנסים תחת רעיון אחד: "למה אנחנו תמיד צריכים להיות הרציונליים, המעמיקים, הרגישים לניואנסים, אלה ששומרים על שיח נקי?". האלימות של טיעונים כאלה מוסווית בתוך הנחה סמויה שגם לנושאים בנטל, יש רגעי שבירה שמאלצים אותם לשבור את הכלים, להגיד "את מה שכולם חושבים", לשחרר את המעצורים. במילה אחת: קתרזיס.

הנה דוגמא טרייה, ששודרה סמוך לזמן כתיבת שורות אלה בסרט "סינדרום בני ברק" בעריכתה של גלי גנית (מתוך "זמן אמת", כאן 11): "אני מודה שאני מרגיש לא נוח שמפנים אצבע מאשימה אל הציבור הגדול הזה כולו", מתכווץ ירון לונדון באפולוגטיקה של "תראו מה אתם גורמים לי לעשות" רגע לפני המתקפה: "מצד שני אני בודק את עצמי ושואל, תגיד אתה לא מרגיש שנמאס לך? שאתה כועס כל כך, ש... 'כן אני מבין למה שונאים אותנו'? אתה גם אומר, רגע, סליחה, הנכד שלי בצבא, הוא נמצא כעת בצפון הגולן, הוא מגן עליך יא חרא שכמוך. ואתה יושב בישיבת פוניבז', מבלבל ת'מוח עם התלמוד שלך... לכו לעבוד, לעזאזל!".

מעבר ליכולת של אנשים מתורבתים לדקדק על קוצה של המילה "כעת" רגע לפני שהם משחררים את הביטוי "יא חרא שכמוך", מעבר לשימוש בכל הסטיגמות הידועות כלפי הציבור החרדי שאליו מכוון לונדון את הביקורת שלו, מבצבץ הקתרזיס – אותו שחרור של בן תרבות שהקומיקאי לואי סיקיי – אם אפשר לרגע להפריד בין אישיותו לאמנותו – טבע יפה במונח "of course… but maybe…". כמובן שלא יפה להכליל, כמובן שיש מורכבות, כמובן וכמובן וכמובן... אבל... ואז מגיע שטף של כל הדברים הנוראים – horribile dictu כינו אותם חכמי רומא – שאסור להגיד בקול רם. בבסיס של כל זה עומדת ההנחה שלסטיגמות יש איזשהו בסיס של אמת. ודווקא כיוון שקשה להתכחש לה, זוהי ההנחה המסוכנת מכולן.

"אין היום שום הזדמנות למגע חיובי ומיטיב – וזו הפצצה האמיתית", אומרת פרופ' פרופ׳ תמר שגיא, המרכז הבינתחומי בהרצליה. "כמה אפשר לחיות ככה, בבורות הדדית? זה לא ייפסק מעצמו. צריך להפגיש ילדים, צריך להביא חרדים לבתי ספר חילוניים, שיספרו על החיים שלהם – ולהיפך"

הנה גרעין האמת בביקורת נגד המגזר החרדי בכללותו ביחס למשבר הקורונה: (1) שר הבריאות, יעקב ליצמן, הוא דמות בולטת בחסידות גור; (2) בשבועיים הראשונים של המשבר הוחרגו בתי הכנסת מהגבלות התנועה; (3) גם לאחר החמרת ההגבלות היו, וככל הנראה יש עדיין, רבנים שהביעו זלזול בהנחיות משרד הבריאות ואף הורו להפר אותן; (4) שיעור ההדבקה הגבוה ביותר נמצא בערים ובשכונות חרדיות; (5) שר הבריאות עצמו, שנדמה כי בתחילת הדרך ניסה להלך בין טיפות ההלכה לניהול המשבר הבריאותי – נדבק בעצמו בנגיף. קחו את העובדות האלה, תבלו אותן במתח מגזרי שקיים פחות או יותר מאז שקיימת מדינת ישראל, תוסיפו לזה את הפחדים והחששות מאירוע שהדור הנוכחי לא ידע כמותו מעולם, ואת הלחץ האדיר שנובע מהגבלות התנועה, השיטור וההתנהלות הפוליטית – ותקבלו סיר מבעבע של שנאה.

"צריך לשים לב לסטרס הכלכלי", מסבירה פרופ׳ תמר שגיא, פסיכולוגית חברתית מהמרכז הבינתחומי בהרצליה. "כשאנשים מצויים בחרדה שנובעת ממצוקה כלכלית, זה בדרך כלל מיתרגם לעמדות שליליות כלפי קבוצות חוץ. רבים משייכים את עליית הנאציזם והיטלר לקשיים הכלכליים בגרמניה לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה".

פרופ' שגיא חוקרת את ההיבטים הפסיכולוגיים של תהליכים כמו דעות קדומות, גזענות, אפליה ואי שוויון, כפי שהם באים לידי ביטוי ביחסים בין קבוצות בחברה הישראלית. "במצב של חרדה קיומית", היא אומרת, "אין מקום לחשיבה מעמיקה ומורכבת. אנשים נסוגים לחשיבה אוטומטית, שמביאה איתה גזענות ודעות קדומות. במצב האוטומטי אנחנו מחפשים את הדומים לנו, כדי להבין מהם מה נכון לעשות. אין לנו יכולת לראות שונות בקבוצת החוץ, לראות שקיימים שם כל מיני סוגים של אנשים".

עד שהתחלנו להתקרב?

"

בבני ברק אין פצצה מתקתקת, אלא פצצה עוצמתית שהתפוצצה גם לנו בפרצוף" (ראש עיירית רמת גן כרמל שאמה הכהן, פייסבוק, 30.3).

שתי דמויות ציבוריות שנכנסו לאחרונה, שלא בטובתן, למוד האוטומטי שמתארת פרופ' שגיא, היו העיתונאית הבכירה רינה מצליח (חדשות 12), וראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן. מצליח, נזכיר, יצאה בערב שישי, בפריים־טיים של מהדורת החדשות הנצפית במדינה, בנאום תוכחה קשה כלפי החברה החרדית בישראל, המונה כיום יותר ממיליון אזרחים: "יש פה ציבור שכבר שנים לא מקבל את סמכות המדינה", היא תקפה. "אני רוצה לספר לכם שפקידי מס הכנסה שבאים למאה שערים יוצאים משם בליווי משטרתי בגלל שהם מותקפים על ידי התושבים... החרדים צריכים ללמוד שהם חייבים לקבל את המדינה לטוב ולרע. אנחנו רוצים לסייע להם, אבל לא יכול להיות שהם ירגישו בלתי מחויבים למדינה".

"כשאתה חי בסביבה נבדלת, שבה אתה רואה רק את הדומים לך, את המוסדות שלך, תחת נורמות של החברה שלך, אתה לא יכול באמת ללכת נגד הזרם", מסבירה ד"ר כהנר. "ראשי הערים בערים החרדיות תמיד מדברים בשתי שפות, זו של הממסד הישראלי וזו של הקהילה החרדית"

התגובה לא איחרה לבוא: מתקפה אישית נגד מצליח, דרישות לפטרה, איומים בחרם פרסומי. רה"מ נתניהו עצמו הגדיר את דבריה של מצליח "הסתה חמורה". האם זו הייתה רק עוד התכתשות מקומית ליצירת טראפיק והון פוליטי, או שזהו אירוע שמאיר זרקור על על זרמים תת קרקעיים במארג החברתי שלנו? ד"ר לי כהנר, גיאוגרפית במכללת אורנים וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, המתמקדת ב–15 השנים האחרונות במרחב החרדי – טוענת שהתשובה לכך מורכבת מחדשות טובות וחדשות רעות.

החדשות הטובות, לטענתה: כמעט בלי ששמנו לב, צומח בישראל מעמד ביניים חרדי שמהווה כבר כמעט 40% מאוכלוסיית המגזר. מעמד הביניים הזה מורכב בעיקרו מזוגות צעירים חרדים רבים שעובדים במשרות נחשקות, גם בהיי־טק. הם מחוברים לתקשורת הישראלית, גולשים באינטרנט, טסים לחופשות מפנקות בחו"ל (אם כי בחסות הקורונה זה משתנה עבור כל המגזרים) ושומרים על תא משפחתי מצומצם יחסית למה שמוכר במגזר: לא יותר מארבעה ילדים. האם זו הקבוצה שתגשר סוף סוף בין חרדים לחילונים? ייתכן, אבל לגמרי לא בטוח.

החדשות הרעות, לפי ד"ר כהנר: רינה מצליח. טוב, ברור שלא העיתונאית עצמה, אלא התזמון של הנאום שלה. לא מעט ממבקריה – ואנחנו מתכוונים לאלה מביניהם שהתעלו מעל סתם השתלחות אישית – טענו שהדבר הכי בעייתי בטיעון שלה לא היה הסטיגמות עצמן, אלא העובדה שהסטיגמות האלה היו רלוונטיות לפני עשרים שנה. "רינה מצליח באה לחרדים המודרניים בעיתוי גרוע ביותר", אומרת ד"ר כהנר. "מעמד הביניים החדש בציבור החרדי, העובד והמודרני, נאלץ להיאבק כל הזמן על מעמדו ועל הלגיטימיות שלו בציבור שלו. גלי שנאה מכיוונו של הציבור החילוני מחלישים אותו מאוד, וגורמים לו להתכנס ולהסתגר".

את יכולה לתת הערכה מושכלת לגבי מה שעבר להם בראש, לחרדים המודרניים האלה, כשהם שמעו את הנאום של רינה מצליח?

"אפשר להעריך, בהחלט: עיתונאית בפריים־טיים מתארת את הציבור שהם משתייכים אליו כגנבי מיסים, שלא משרתים בצבא ולא מצייתים להנחיות משרד הבריאות. זה עצוב, כי מה שקורה מתחילת שנת 2000 זה תהליך בדיוק הפוך: יש יותר חרדים שעובדים, יותר חרדים בהשכלה גבוהה, יותר חרדים בהיי־טק ויותר חרדים שרוצים לחיות במרחב מעורב לצד החילונים. הנאום הזה, ואמירות אחרות נגד הציבור בכללותו, לדעתי גורמים להם עכשיו להסתגר. הרי ממילא לא נעים להיות אדם חרדי במדינת ישראל. אנשים רואים אותך ועוברים לצד השני של הכביש".

"רינה מצליח עיתונאית בפריים־טיים מתארת את הציבור החרדי כגנבי מיסים, שלא משרתים בצבא ולא מצייתים להנחיות משרד הבריאות. זה עצוב, כי מה שקורה מתחילת שנת 2000 זה תהליך בדיוק הפוך: יש יותר חרדים שעובדים, יותר חרדים בהשכלה גבוהה, יותר חרדים בהיי־טק ויותר חרדים שרוצים לחיות לצד חילונים"

המקרה של שאמה הכהן מורכב יותר. זהו בדיוק מסוג המקרים שמשלבים מחשבות מסוג "of course… but maybe…" ביחד עם דימויים שכל יהודי – ויש לחשוב שכל בר בדעת בעולם – מנסים לשכוח. בקצרה: שאמה הכהן הורה להציב גדר בגבול בין בני ברק לרמת גן. מצד אחד: למה לא. עיר מתקדמת שעושה מאמצים כבירים למנוע הידבקות במגיפה, לא רוצה לבוא במגע עם תושבי העיר השכנה, שהמגיפה בה מרקיעה שחקים. מצד שני: יהודים וגדרות – כנראה שאין צורך להסביר יותר מדי. הגדר הוסרה (ככל הנראה למגינת ליבם של הרבה יותר אנשים ממה שאומרים כלפי חוץ) אבל הנזק התודעתי נשאר.

פרופ' שגיא מסבירה את ההשלכות התודעתיות של המהלך: "ישראל היא אזור גיאוגרפי יחסית קטן, שבו חיים שבטים מבודלים מאוד זה מזה. יש ערים ערביות, שכונות חרדיות, מתנחלים, חילונים. כל עוד השבטים האלה חיים בבידול גדול כל כך, ברור שזה הולך לכיוון של פיצוץ. עצם זה שהחרדים של בני ברק חיים ממש בתוך רמת גן, אבל לא משולבים בשום אופן בתוך העיר – זה מתכון לפיצוץ. זו פצצה מתקתקת מבחינה חברתית, כי החרדים חיים בתנאים מזעזעים מבחינת צפיפות, מדברים כמעט שפה אחרת מבחינה מנטלית ואין שום מגע בין הצדדים".

מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב?

"אין היום שום הזדמנות למגע חיובי ומיטיב, שום היכרות עם קבוצות החוץ. זו הפצצה האמיתית. כמה אפשר לחיות ככה, בבורות הדדית? זה לא ייפסק מעצמו. צריך להפגיש ילדים, צריך להביא חרדים שיספרו על החיים שלהם בבתי הספר ברמת גן – ולהיפך. צריך לנפץ את הסטריאוטיפים, בשני הצדדים. בלי גשרים בין השבטים יהיה לנו מאוד קשה להמשיך להתקיים פה".

"אנשים נרתעים פיזית"

"

הישיבות הן כמו צלחות פטרי לגידול מיקרובים. טפילים". (טוקבק ב־ynet, 23.3)

גם ד"ר כהנר, שרואה את הדברים מזווית גיאוגרפית, מסכימה עם גישתה פרופ' שגיא בנוגע למשמעות שיש למרחב במשבר הזה, הבריאותי וחברתי כאחד: "בעת משברים גדולים הרעיון של מרחב חיים משותף נעשה בעייתי עוד יותר. משבר הקורונה, באופן חד משמעי, הדהד חזרה את שנאת החרדים. אנשים נרתעים פיזית ומהותית מהציבור החרדי, ומאשימים אותו בהתפשטות המגפה ובחוסר היכולת להשתלט על הנגיף".

אז זו בכלל בעיה גיאוגרפית?

"בשורה התחתונה, עוד לפני הקורונה, כל מגזר רצה לגור על יד הדומה לו. הציבור החרדי חיפש במשך השנים מובלעות משלו, שבהן יוכל לבטא את המנעד הזהותי שלו ולהיות חברת רוב. השיא של זה היה בהקמת הערים החרדיות: בית"ר עילית ב–88', מודיעין עילית ב–91', רמת בית שמש ב–95' ואלעד ב–98'. הסיבות שהניעו את הקמת הערים האלו היו הצפיפות ומחירי הדירות היקרים בירושלים ובבני ברק. החרדים חיפשו דירות זולות, אבל יש גם העניין שאף ראש עיר במדינת ישראל לא רוצה חרדים אצלו. המדינה הייתה צריכה להשתמש בהרבה מאוד מקלות וגזרים כדי לשכנע אותם לפתוח את הערים שלהם לשכונות חרדיות".

"מעמד הביניים החדש בציבור החרדי, העובד והמודרני, נאבק על מעמדו ועל הלגיטימיות שלו בציבור שלו", אומרת ד"ר לי כהנר, מכללת אורנים והמכון הישראלי לדמוקרטיה. "גלי שנאה מהציבור החילוני מחלישים אותו וגורמים לו להתכנס ולהסתגר. רינה מצליח באה לחרדים המודרניים בעיתוי גרוע ביותר"

אי הציות להנחיות משרד הבריאות, נובע מאותה התבדלות גיאוגרפית?

"כשאתה חי בסביבה נבדלת, שבה אתה רואה רק את הדומים לך, את המוסדות שלך, תחת נורמות של החברה שלך, אתה לא יכול באמת ללכת נגד הזרם. ראשי הערים בערים החרדיות תמיד מדברים בשתי שפות, זו של הממסד הישראלי וזו של הקהילה החרדית. כך שאם הרב קנייבסקי אומר לך להמשיך ללמוד כרגיל, אתה ממשיך ללמוד כרגיל, בעיקר בערים הנבדלות, אבל גם בשכונות החרדיות בבני ברק ובירושלים. למרות זאת ועל אף הרשויות המקומיות החרדיות הגיבו לאט, הן עברו לתגובה בכל הכוח לקראת ליל הסדר. פתאום כל ראש עיר חרדי הצטייד באיש צבא בכיר, כדי שיעשה סדר בעיר שלו".

אף אחד, כך נדמה, לא משלה את עצמו שהשנאה לאחר ולשונה תעלם פתאום. עכשיו רק מקווים אולי שתצא לסיבוב, ברדיוס של עד 100 מטרים, סביב הבלוק. פרופ' שגיא מסכמת: "פעילי איכות הסביבה מנסים להגיד לנו כבר די הרבה זמן שכולנו בסירה אחת, ולא ממש מצליחים, כי אנשים לא ממש מרגישים ביומיום שכדור הארץ מתחמם. אם הם היו מרגישים שזה מסוכן, הם מיד היו מבינים שזה נוגע לכולם באותה מידה. והנה, במגפת הקורונה – זה קורה. יש כאן וירוס שמוריד את האנושות על ברכיה, כולנו נלחמים יחד ונוצרה הזדמנות ליצור זהות משותפת סביב הדבר הזה. זהות היא משהו מאוד משמעותי מבחינה פסיכולוגית, כי זה מגדיר מי אני. הזהות שלי כחבר בקבוצה נותנת לי המון תוכן, ומייצרת תחושה של שותפות גורל בקרב חברי הקבוצה.

"צריך לייצר נורמות כאלה גם בין קבוצות בחברה הישראלית, לחזק את ההבנה שכולנו נלחמים יחד. ברגע שאנשים מבינים שהם בסירה אחת, הם מתחילים להתנהג אחרת כלפי מי שקודם היה נחשב בקבוצת החוץ. רגשות משתפרים, עמדות משתפרות ואנשים מרגישים פחות מאוימים. במשבר הנוכחי לישראלים עדיין אין תחושה של זהות משותפת. ההנהגה והתקשורת חייבות לעשות הרבה יותר כדי לגרום לזה לקרות".