הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

היועצים היהודים, הלחץ האוונגליסטי, הנרקיסיזם, השלום עם איחוד האמירויות, היציאה האמריקאית מסוריה וכמובן איראן: שורה של מומחים ליחסי ישראל־ארה"ב, וביניהם דניס רוס, דורי גולד, סלי מרידור ושלמה אבינרי, מנתחים את החיבור בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו ומנסים לענות על שאלת השאלות: האם ישראל הרוויחה או הפסידה מהנשיא האמריקאי "הכי ידידותי בתולדותיה"? ניתוח שומרים

יחסים לתועלת הצדדים. נתניהו וטראמפ לפני הכרזת תוכנית המאה (צילום: Official White House Photo by Joyce N. Boghosian)
יחסים לתועלת הצדדים. נתניהו וטראמפ לפני הכרזת תוכנית המאה (צילום: Official White House Photo by Joyce N. Boghosian)

רומן המאה?

היועצים היהודים, הלחץ האוונגליסטי, הנרקיסיזם, השלום עם איחוד האמירויות, היציאה האמריקאית מסוריה וכמובן איראן: שורה של מומחים ליחסי ישראל־ארה"ב, וביניהם דניס רוס, דורי גולד, סלי מרידור ושלמה אבינרי, מנתחים את החיבור בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו ומנסים לענות על שאלת השאלות: האם ישראל הרוויחה או הפסידה מהנשיא האמריקאי "הכי ידידותי בתולדותיה"? ניתוח שומרים

יחסים לתועלת הצדדים. נתניהו וטראמפ לפני הכרזת תוכנית המאה (צילום: Official White House Photo by Joyce N. Boghosian)

היועצים היהודים, הלחץ האוונגליסטי, הנרקיסיזם, השלום עם איחוד האמירויות, היציאה האמריקאית מסוריה וכמובן איראן: שורה של מומחים ליחסי ישראל־ארה"ב, וביניהם דניס רוס, דורי גולד, סלי מרידור ושלמה אבינרי, מנתחים את החיבור בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו ומנסים לענות על שאלת השאלות: האם ישראל הרוויחה או הפסידה מהנשיא האמריקאי "הכי ידידותי בתולדותיה"? ניתוח שומרים

אדר פרימור

יחסים לתועלת הצדדים. נתניהו וטראמפ לפני הכרזת תוכנית המאה (צילום: Official White House Photo by Joyce N. Boghosian)

17.8.2020

תקציר הכתבה

שומרים על קשר

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

הניוזלטר של שומרים:
נרשמים כאן בקליק - ולא מחמיצים אף תחקיר חשוב

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
ת

לי תילים של פרשנויות מילאו את כלי התקשורת בארץ ובעולם בימים האחרונים בעקבות הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות, שהושג בתיווכו של הבית הלבן. רק מעט מאוד פרטים על מהותו של ההסכם שעדיין לא גובש פורסמו, אבל גם על המעט הזה הצליחו הפרשנים לא להסכים והתווכחו על ההשפעה על מאזן הכוחות האזורי, יחסי ישראל והרשות הפלסטינית, משקלן של טורקיה ואיראן בהחלשת ההתנגדות הערבית, שחקנים נוספים שיצטרפו או לא, והרשימה עוד ארוכה. נדמה שרק על נושא אחד הייתה תמימות דעים: חשיבות הכרזתו עבור בנימין נתניהו ודונלד טראמפ על רקע הירידה בפופולריות שממנה הם סובלים בשל משבר הקורונה. ההסכם, כך נראה, לא רק יסייע לשניים אלא גם יפתור את הפלונטר שסביב סיפוח בקעת הירדן, סיפוח שכזכור נולד בעקבות תוכנית המאה שעליה הכריז טראמפ רק בסוף ינואר, כמה שבועות לפני הבחירות בישראל. האם המהלך הוא עוד הוכחה לקונספציה הרווחת שלפיה היחסים בין ראש ממשלה ישראלי לנשיא אמריקאי מעולם לא היו כה קרובים וכפועל יוצא מעולם לא הייתה השפעה ישראלית כה חזקה על הבית הלבן? מתברר שכמו המציאות גם התשובה לשאלות הללו הרבה יותר מורכבת.

נתחיל בעובדות: בארבע השנים האחרונות קיבל נתניהו מטראפ סל של מתנות שמהן נמנע הממשל האמריקאי במשך עשרות שנים. הצהרה היסטורית שמכירה בירושלים כבירת ישראל? צ'ק; העברת השגרירות האמריקאית ל"בירת הנצח של העם היהודי"? צ'ק; הכרה בריבונות בגולן? צ'ק; ביטול הסכם הגרעין עם איראן? צ'ק בריבוע.

לרשימה הזאת אפשר להוסיף את העובדה שישראל היתה המדינה היחידה בעולם ששותפה, לפחות על פי דיווחים תקשורתיים, בתוכנית לחיסולו של קאסם סולימני, מפקד כוח אל קודס של משמרות המהפכה האיראניים, בתחילת השנה. סעיף מעניין אחר הוא ההחלטה שקיבל ב-2018 טראמפ לקצץ מאות מיליוני דולרים מכספי הסיוע האמריקאי לפלסטינים. גורמים שונים טענו בזמנו כי ישראל לחצה בכיוון אולם אחרי שטראמפ הודיע על כך היא נבהלה מההשלכות על התיאום הביטחוני וביקשה לעצור את המהלך.

כשהרשימה הזאת ברקע קשה להתווכח עם תיאוריית היחסים ההדוקים וההשפעה הגדולה. שומרים, באמצעות שורה ארוכה של ראיונות עם מומחים, מנתח את הסיבות ליחסים החמים בין ירושלים לוושינגטון וחשוב מזאת, מנסה לענות על השאלה המרכזית - האם ישראל מרוויחה מהיחסים הללו או אולי דווקא מפסידה מהם.

במעמד צד אחד: עסקת המאה והיועצים היהודים של טראמפ

"הפלסטינים נשארו מחוץ לתמונה, בעוד ישראל שותפה בכל הפרטים של תוכנית המאה"

(דניס רוס)

עוצמת ההשפעה הישראלית ניכרת מאוד בעסקת המאה, תוכנית השלום של טראמפ שפורסמה בסוף ינואר השנה, כמה שבועות לפני הבחירות בישראל, ורגע לפני התפרצות הקורונה.

יגאל פלמור, דובר משרד החוץ לשעבר וכיום מנהל המחלקה ליחסים בינלאומיים בסוכנות היהודית, אומר כי קל לזהות בתוכנית את טביעות האצבע של שגריר ישראל בוושינגטון רון דרמר ושל דורי גולד, לשעבר יועצם הבכיר של נתניהו ואריאל שרון, מנכ"ל משרד החוץ והשגריר באו"ם. דרמר, הוא מוסיף, ליווה את ג'ארד קושנר (חתנו ויועצו הבכיר של טראמפ) בגיבוש התוכנית. "ההשפעה של ראש ממשלת ישראל על נשיא ארצות הברית נמצאת בשיאה", אומר פלמור, "טראמפ נתן לנתניהו קארט בלאנש מוחלט. כאילו אמר לו ולישראל 'תעשו כל מה שאתם מבינים, אני עומד מאחוריכם".

היועץ דורי גולד. צילום: ויקיפדיה

דורי גולד בעצמו מאשר שהיה מעורב בגיבוש התוכנית. הוא מסכים עם הקביעה שההשפעה הישראלית על הבית הלבן גדולה. מצד שני, אולי בגלל היותו אחד המושכים בחוטים, הוא נרתע מהשימוש במילה 'השפעה'. "אי אפשר לומר שישראל מכתיבה לאמריקאים מדיניות. זה לא עובד ככה", הוא מדגיש. באותה נשימה, גולד שמילא תפקידים בכירים בזמן שבבית הלבן ישבו הנשיאים קלינטון, בוש, אובמה ועכשיו טראמפ, מעיד על יחס חסר תקדים שישראל מקבלת בוושינגטון. "מעולם לא היתה מידה כזו של הקשבה לטיעונים שלנו", הוא אומר.

דניס רוס הוא כנראה האיש המזוהה ביותר עם הניסיונות האמריקאיים להשכין שלום במזרח התיכון בארבעת העשורים האחרונים. רוס, 71, שירת בארבעה ממשלים - שניים רפובליקאים ושניים דמוקרטים - ונתפס כמי שייצג את הקו האמריקאי המסורתי ביחס לישראל, ואת התמיכה הדו־מפלגתית שהתערערה דרמטית בתקופת טראמפ.

גם רוס מזהה את ההשפעה הישראלית בתוכנית המאה. "ההסכם הזה תואם עם הישראלים בלבד. הפלסטינים נשארו מחוץ לתמונה, וכך גם המנהיגים הערבים הסונים. לאף אחד מהם לא הוצגה התוכנית והמפה לפני פרסומן, בעוד שישראל שותפה בכל הפרטים". לפי רוס, בהסכם יש שני אלמנטים שבהם ההשפעה של נתניהו ברורה: "העובדה שכל 130 ההתנחלויות נכללות בשטח ישראל, וזה כולל 15 התנחלויות שהיו אמורות להיות בשטחי המדינה הפלסטינית (אזור אי), ועוד 63 שנמצאות מחוץ לגוש ההתנחלויות. כל תוכניות השלום עד כה הניחו שגושי ההתנחלויות ייכלל בשטח ישראל, כלומר כ-52 התנחלויות, אבל לא יתר ה-78. ההשפעה של ראש הממשלה ניכרת כאן, וכך גם בעניין הסיפוח של בקעת הירדן. גם הממשלים הקודמים הבינו את חשיבות הבקעה לביטחונה של ישראל, אבל אפשר היה לענות על צרכי ביטחון אלה באמצעות הסכם חכירה של 100 שנה שהיה מספק את הצרכים הישראליים הפרקטיים, ועונה גם לצרכים הפלסטיניים הפוליטיים־סמליים בכך שהיה משאיר בידיהם את הריבונות. הסכם טראמפ מביא בחשבון את האינטרסים של צד אחד בלבד".

רוס: "עסקת המאה תואמה עם הישראלים בלבד. הפלסטינים נשארו מחוץ לתמונה, וכך גם המנהיגים הערבים הסונים. לאף אחד מהם לא הוצגה התוכנית והמפה לפני פרסומן, בעוד שישראל שותפה בכל הפרטים"

רות אגלאש, כתבת הוושינגטון פוסט בישראל, בוחרת במילה "השתאות" כדי לתאר את תחושתה כשנחשפה לתוכנית. "אני כבר שבע שנים בתפקיד הנוכחי ואני זוכרת היטב מה היה כאן קודם. השינוי לא יתואר. מהדהדת אצלי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מ-2016 שגינתה את ההתנחלויות בחריפות, וההחלטה של הנשיא ברק אובמה שלא להטיל וטו על ההחלטה. המרחק בין ההחלטה ההיא לבין העיסוק בסיפוח שטחים בתוכנית ממחישים את עוצמת השינוי", אומרת אגלאש

דניס רוס. צילום: washington institute

מה מקורה של ההשפעה הישראלית בעיסקה הזאת? רוס רומז בעדינות לכיוונם של היועצים היהודים של טראמפ, שאליהם אפשר לצרף גם את המיליארדר שלדון אדלסון, התורם הגדול ביותר של המפלגה הרפובליקאית (שבישראל מוכר יותר כבעליו של העיתון ישראל היום), ואת ניקי היילי, השגרירה באו"ם לשעבר, שנאבקה בכל נטייה אנטי־ישראלית במועצת הביטחון, המועצה לזכויות האדם ומוסדות נוספים.

"לסביבה היהודית - החתן ג'ארד קושנר, היועץ והשליח למזרח התיכון ג'ייסון גרינבלט והשגריר בישראל דיוויד פרידמן - יש מחויבות נדירה לישראל והשפעה רבה על טראמפ", אומר רוס. קושנר וגרינבלט התייעצו עם רוס לפני שפורסמה עסקת המאה. "הפצרתי בהם לשתף בתוכנית את כל הצדדים, אבל הם בחרו להתעלם מעצותיי", הוא אומר ומזכיר את דברי השגריר פרידמן, שלפיהם הישראלים לא צריכים לחשוש ממדינה פלסטינית, כי זו תקום רק "כאשר הפלסטינים יהפכו לקנדים".

האל מצווה לשמור על ישראל

"אנשי נתניהו סבורים כי כשטראמפ מוקף בסביבה יהודית ואוונגליסטית, אין יותר צורך בשדולה של איפא"ק"

(יגאל פלמור)

יקי דיין, שכיהן כיועץ מדיני בשגרירות בוושינגטון וכקונסול כללי בלוס אנג'לס בתקופת בוש ואובמה אומר שבתולדות המדינות מעולם לא היו יחסים כה הדוקים. "אלה יחסים אינטימיים והזיהוי מוחלט", הוא אומר.

בשנים 2012-2016 עמד דיין בראש הארגון Israel־Christian Nexus שפעל לרתום כנסיות אוונגליסטיות לתמוך בישראל. ב-2016 הוא סייע לרשת תקשורת אוונגליסטית להקים בישראל תחנת רדיו בשם Voice of hope שמשדרת לעולם הערבי במטרה לתמוך בנוצרים נרדפים ולקרבם לנצרות. היעד הבא של התחנה הוא להעביר את מסריה בשידורים לאיראן.

הפכו ל"פרזידנט מייקרס" במפלגה. כנס אוונגליסטי בירושלים. צילום: ליאור מזרחי

האוונגליסטים, שמספרם מוערך ב-70-80 מיליון איש בארצות הברית, הם הבייס של טראמפ. הם הפכו לכוח משמעותי במפלגה הרפובליקאית ובשיח הפנימי שלה קיבלו את התואר 'פרזידנט מייקרז'. למרות החיבור הבלתי אפשרי לכאורה בין ערכי הכנסייה המשיחית לבין אלה של הנשיא טראמפ, נוצרה ביניהם ברית הדוקה שמשרתת את ישראל ומגדילה את יכולתה להשפיע על הממשל. שניים מהמקורבים ביותר לנשיא, "צמד המייקים" - הסגן מייק פנס ומזכיר המדינה מייק פומפאו שנחשבים כמועמדים לרשת אותו בעתיד - הם בעצמם אוונגליסטים. כך האוונגליסטים קרובים לאוזנו של טראמפ בסוגיות שחשובות להם כמו הפלות או שאלת פתיחתם המחודשת של בתי התפילה בתקופת הקורונה. גם האג'נדה המבקשת לסייע לישראל בדרך להגשמת חזון קץ הימים ושיבתו של ישו המשיח מדורגת במקום גבוה ב"רשימת מצוות האל".

"האוונגליסטים מאוד מאורגנים, פעילים ותורמים", אומר דיין, "הם נמצאים בחלק מהמדינות החשובות ביותר לטראמפ מבחינה אלקטורלית, והם נוהרים בהמוניהם לקלפיות.

שגריר ארה"ב בישראל, דיוויד פרידמן התבטא הישראלים לא צריכים לחשוש ממדינה פלסטינית, כי זו תקום רק "כאשר הפלסטינים יהפכו לקנדים"

דיוויד פרידמן. צילום: שגרירות ארה"ב בישראל

"בניגוד למה שמקובל לחשוב, הקהילה האוונגליסטית אינה הומוגנית. יותר ויותר מיוצאי מדינות אמריקה הלטינית מצטרפים אליה, וייתכן שיש בכוחם להשפיע על תומכים נוספים של המפלגה הדמוקרטית ולהביא לעריקתם למפלגה הרפובליקאית".

מול התחזקות ההשפעה האוונגליסטית, ניכרת ירידה בכוחה של איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית הוותיקה. "אנשי נתניהו סבורים כי כשטראמפ מוקף בסביבה יהודית ואוונגליסטית, אין יותר צורך בשדולה", אומר יגאל פלמור. "באירועים יהודיים שונים שנערכים בבית הלבן, אפשר לראות שטראמפ בוחר לזמן את האוונגליסטים מצד אחד ואת חב"ד מהצד האחר, בעוד שלאיפא"ק אין זכר".

שמואל רוזנר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ומומחה לארצות הברית, מזהה עוד גורם השפעה: "בשנים האחרונות נוצר במפלגה הרפובליקאית מעין מיזוג בין שתי קבוצות שכוחן הגיע לשיא - האוונגליסטים והניאו שמרנים/ביטחוניסטים, כמו טד קרוז, תום קוטון, לינדזי גרהאם ואחרים שאחראים להידוק הקשר עם ישראל. בעיני חברי הברית הביטחוניסטית־אוונגליסטית האויבים של אמריקה הם אויביה של ישראל ולהיפך".

אג'נדה משותפת או מבנה אישיות?

"התיאור של ישראל כזנב שמכשכש בכלב שגוי. הנרקיסיזם הוא שמניע את טראמפ, לא ביבי"

(שמואל רוזנר)

האם בכלל יש מקום לבחון את הברית נתניהו־טראמפ במונחים של 'השפעה', כשהשניים חולקים אידאולוגיה משותפת? לדברי רוס, "לישראל יש השפעה גדולה מבעבר בנושא הפלסטיני ובכל הנוגע להפעלת לחצים כלכליים על איראן, אך בשתי החזיתות האלה קשה לקבוע אם המדיניות האמריקאית היא תוצאה של ההשפעה הישראלית או שהממשל פשוט רואה את הדברים עין בעין עם ישראל, וממילא התכוון לנקוט במדיניות הזו".

גם גולד מדגיש את חשיבות האג'נדה משותפת ומדגים איך היא מעצבת את המציאות. "טראמפ וממשלו רגישים מאוד לסוגיית הטרור. כשאבו מאזן הכריז על מתן פיצוי למשפחותיהם של מחבלים שהיו מעורבים בטרור הפכה לנושא ענק בארצות הברית. זה כנראה השפיע על העמדה שאי אפשר להגיע להסכם, והוביל למצב שבו הממשל נושא ונותן עם צד אחד בלבד - ישראל".

גולד, שעבודת הדוקטורט שלו עסקה בסעודיה ושימשה בסיס לספרו "ממלכת האיבה: ערב הסעודית, החממה של הטרור הבינלאומי החדש", מציין את השינויים שחלו בסעודיה ואת היחסים הקרובים שנרקמו בין וושינגטון לריאד כאינטרס משותף נוסף. "נגמר העידן שבו סעודיה מתנה את יחסיה עם ארצות הברית בדרישה לדרוס את ישראל", הוא אומר.

מלבד אג'נדה דומה בכל הנוגע לאיראן, הסוגיה הפלסטינית והמאבק בטרור, נתניהו וטראמפ חולקים במשותף גם איבה לאובמה, שלתפיסתם כשל במזרח התיכון. "אני זוכר את סבב השיחות האחרון שניהל מזכיר המדינה בממשלו של אובמה, ג'ון קרי", מספר גולד. "הוא הציג לאבו מאזן את יוזמת אובמה, וביקש ממנו לציין מאילו סעיפים ביוזמה הוא מסתייג. תשובת עבאס היתה: 'אחזור אליכם'. זה מראה שאובמה נכשל מול הפלסטינים אפילו כשניסה לקדם תוכנית כה 'מימית'".

כשגולד מדבר על "הלקחים שנלמדו מכישלונות אובמה", מרואיינים אחרים מבקשים להוציא את המילים מהמכבסה ולהתייחס לרצון נקמני של שני המנהיגים למחוק את הישגי אובמה. כך למשל סבור נדב תמיר, מנהל הקשרים הבינלאומיים של מרכז פרס לשלום ומי שכיהן כקונסול כללי בבוסטון בתקופת הנשיאים בוש ואובמה. "לולא אובמה וההסכם שרקם מול טהראן, ייתכן שטראמפ היה מתנהל מול האיראנים בדיוק כמו שהוא מתנהל מול הצפון קוריאנים. הסלידה מאובמה מנהלת במידה רבה את מר אמריקה פירסט - כך מול איראן, כך כשביטל את הסכם הסחר הטרנס־פסיפי ההיסטורי, וכך גם בזירות רבות אחרות".

תמיר סבור שהחיבור החזק בין נתניהו לטראמפ קשור גם למבנה האישיות שלהם - לנרקיסיזם של טראמפ וליכולת של נתניהו לרתום אותו לטובת האינטרסים של ישראל. גם רוזנר נותן משקל משמעותי למרכיב האישיותי ולדבריו זה מוביל אותו למסקנה ששוללת את תזת ההשפעה חסרת התקדים: "התיאור של ישראל כזנב שמכשכש בכלב שגוי. הנרקיסיזם הוא שמניע את טראמפ, לא ביבי. טראמפ משפיע על טראמפ. בניגוד לקודמיו, הוא לא נשען על הדרגים המקצועיים. לא על הפנטגון ולא על מחלקת המדינה. את השגרירות הוא העביר לירושלים כי כך הבטיח לעשות. גם בוש, לפניו, הבטיח לעשות זאת אלא שהוא היה קשוב לפקידות שהפחידה אותו. טראמפ לא מקשיב למנגנון בשום תחום - לא בענייני הקורונה, לא בענייני הסחר וגם לא בענייני ישראל".

ולי־און הדר, מומחה לענייני ארצות הברית, מסכם בבוטות: "טראמפ הוא לאומן אמריקאי ונרקיסיסט שיזרוק לכלבים את כל מי שיחתור תחת מדיניותו וימנע ממנו הישגים אישיים. וזה כולל גם את ידיד הנצח שלו, בנימין נתניהו".

אנחנו או הם: כיצד משפיע הציר נתניהו־טראמפ על מעמדה של ישראל בעולם?

"נתניהו וטראמפ חולקים אג'נדה משותפת שבנויה על כוחנות, על עוינות לעולם המוסלמי ולאיחוד האירופי, על אי קבלת הסכמים ועל התנתקות ממוסדות וארגונים בינלאומיים

(שלמה אבינרי)

כיצד משפיעה הברית בין טראמפ לנתניהו על מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית? פרופ' שלמה אבינרי, חוקר בתחום מדע המדינה שבין היתר גם כיהן בעבר כמנכ"ל משרד החוץ (בזמן כהונת הנשיאים ג'רלד פורד וג'ימי קרטר), סבור שהעולם לא מעניין את טראמפ ואת נתניהו. לא מעניינת אותם גם העובדה שבאופן פרדוקסלי, שניהם גורמים להחלשת מעמד ארצם בקהילה הבינלאומית; ארצות הברית כבר לא נתפסת כלפיד של חירות, וישראל כבר לא נתפסת כמאחז זכויות אזרח יחיד במזרח התיכון.

"נתניהו וטראמפ חיים בעולם דיכוטומי. לפי תפיסתם, צד אחד (הצד שלהם) צודק במאת האחוזים בעוד שהצד השני (מתנגדיהם) טועה. שניהם מחפשים את המפריד ושניהם יקצינו אותו. מנהיגים שחותרים להגיע להסכמים יחפשו תמיד את המכנה המשותף. הם חולקים אג'נדה משותפת שבנויה על כוחנות, על עוינות לעולם המוסלמי, על אי קבלת הסכמים ועל התנתקות ממוסדות וארגונים בינלאומיים. העוינות לאיחוד האירופי, למשל, משותפת לשניהם וכך גם אהדתם לממשלות 'סוררות', דוגמת פולין והונגריה. אצל השניים גם שמורה סימפטיה למשטרים אוטוריטריים - מברזיל ועד הפיליפינים - ושניהם חשים בנוח עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין".

נדב תמיר מסכים עם הניתוח של אבינרי לגבי חולשת שתי המדינות בזירה הבינלאומית, אך מצביע על חיבור אחר שמתהווה בזירה הזו: הגב הרחב שמעניק טראמפ לנתניהו הוביל להתקרבות של ישראל למדינות המפרץ (והראיון עימו, נציין, נערך לפני ההודעה על ההסכם עם איחוד האמירויות) ולהישגים מול פוטין שנתן לישראל חופש פעולה (חלקי לפחות) בסוריה. פוטין הוא גם זה שמאפשר לנתניהו לחבור ל"ברית הפופוליסטים" במזרח אירופה במסגרת מדיניות ההפרד ומשול שלו ביבשת. "נתניהו הפך לצומת. הוא נתפס כמי שהוכנס לליגה אחרת, לכן מצרים, סעודיה, ירדן, מדינות המפרץ ומדינות אחרות באפריקה ובאמריקה הלטינית מבקשות את קרבת המקורב".

בהקשר הזה גם נזכיר שבעקבות ארצות הברית, גם גואטמלה העבירה את שגרירותה לירושלים; אוסטרליה פתחה בבירה משרד מסחרי־ביטחוני; ברזיל, הונדורס והונגריה הקימו בה לשכות סחר; צ'כיה וסלובקיה פתחו בה מרכזי תרבות. היחסים הדיפלומטיים עם צ'אד המוסלמית חודשו לאחר 47 שנה, וחלה הפשרה דרמטית ביחסים עם סודאן העוינת.

רשימת ההישגים הבינלאומיים הזאת לא מרשימה את דניס רוס. כמו אבינרי, גם הוא סבור שבמדיניותו הלעומתית ובעוינותו לארגונים רב־לאומיים טראמפ דווקא פוגע באינטרסים הישראליים. "אם לנתניהו יש בעיות באיחוד האירופי למשל, הוא לא יזכה לסיוע אמריקאי כדי לפתור אותן. לממשל טראמפ יש השפעה מועטה מאוד על גורמים שלישיים. יש לו מעט מאוד 'סופט פאואר'. היתרון של הסופט פאואר היה אמור להתבטא בהיותנו מודל שאחרים נמשכים ורוצים להצטרף אליו, למטרותיו ולמדיניותו. זה לא המצב במקרה של ממשל טראמפ. במהלך שנות שירותי הארוכות קיבלתי המון פניות מהישראלים כדי שנעזור להם עם האירופאים. הממשלים שבהם הייתי שותף יכלו לשנות את עמדות האיחוד או לפחות למתן אותן. זה לא קורה היום. הממשל הנוכחי הרי לא מסוגל אפילו להביא את האירופאים לתמוך במדיניותו האיראנית". רק בשבוע שעבר, נזכיר, דחתה מועצת הביטחון את בקשתה של ארה"ב להאריך את אמברגו הנשק על איראן. בריטניה, צרפת וגרמניה, שהיו שותפות להסכם הגרעין עם איראן, בחרו להימנע בהצבעה.

בפרספקטיבה היסטורית, האינטרס של ישראל היה תמיד שארצות הברית תוביל את העולם בהיותה בעלת הברית הקרובה ביותר שלה, אומר רוס. "אלא שהאינסטינקטים של טראמפ הולכים בכיוון הפוך, לפירוק המוסדות הבינלאומיים. אפשר לראות את זה בתפקודו מול מגפת הקורונה, בזמן הוועידה הבינלאומית שבה מנהיגים מכל רחבי העולם הצהירו על תרומתם הפיננסית לפיתוח חיסונים. גם נתניהו השתתף והבטיח לתרום 60 מיליון דולר. טראמפ לא היה חלק מזה. הוא העדיף באותו זמן לשאת נאום שבו תקף את הסינים. לנוכח מגפה בסדר גודל כזה, כל ממשל אמריקאי קודם - דמוקרטי או רפובליקאי - היה פועל מיד לגיוס הקהילה הבינלאומית כדי למצוא פתרון. לא כך במקרה של טראמפ. הוא מוכן לפעול בזירה הבינלאומית אבל רק אם זה יהיה בתנאים שלו".

"האם המדיניות האמריקאית ביחס לסין תואמת את האינטרס הישראלי? התשובה היא לא", קובע רוס. "האם ישראל יכולה להשפיע על ארצות הברית כדי שתשנה את מדיניותה כלפי סין כך שתתאים לאינטרסים שלה? התשובה היא שוב לא. האם ישראל הצליחה להגדיל את הסיוע הצבאי והפיננסי של הממשל הנוכחי שנדרש לפעילותה בסוריה נגד הנוכחות האיראנית שם? גם זה לא. הכספים שישראל מקבלת לשם כך הם כספים שעליהם סוכם במזכר הבנה שהתקבל בתקופת הנשיא אובמה, ב-2016, ואשר נועדו להתמודד עם איומים על ישראל. בזמן שחלף מאז, האיומים על ישראל גברו, המבצעים הצבאיים הישראליים שעלותם גבוהה התרבו בהתאם, אבל הסיוע האמריקאי לא גדל כלל בתקופת טראמפ. כלומר - דווקא בתקופת הממשל הנוכחי, כלל צרכיה הביטחוניים של ישראל לא נענים. אפילו השיתוף המודיעיני אינו גדול יותר מזה שהיה בתקופות של ממשלים אחרים".

הזירה הפנימית: ישראל מתרחקת מחצי מהאמריקאים

"ממשלת נתניהו חצתה קווים אדומים שאף ממשלה לפניה לא העזה לחצות"

(סלי מרידור)

החיבור ההדוק בין נתניהו לטראמפ נוכח גם בזירה הפנים אמריקאית, ושוב קשה לזהות איפה מתחילה האג'נדה המשותפת ובאיזה נקודה היא הופכת למציאות שמעוצבת על ידי מבנה אישיות. בהקשר הזה אולי צריך להזכיר עוד נקודת דימיון בין השניים: כל אחד מהם מייצג חצי מעמו בעוד החצי השני מייחל לנפילתו.

מבחינה פוליטית אמריקה מקוטבת כיום יותר מאי פעם לאחר שהדמוקרטים פנו שמאלה, והרפובליקאים ימינה. כך למשל סקרים שפורסמו לאחרונה מראים ש-50% מהאמריקאים יתנגדו שהבן או הבת שלהם יתחתנו עם תומך של המפלגה היריבה. מבחינת טראמפ הקיטוב הזה הוא כלי לחיזוק הבייס שלו והקשר עם נתניהו משולב בו. נתניהו מצידו ויתר על התמיכה הדו־מפלגתית, שעליה הקפידו לשמור כל כל מנהיגי ישראל לפניו ובחר לשים את כל הביצים בסל הרפובליקאי.

מול התחזקות ההשפעה האוונגליסטית, ניכרת ירידה בכוחה של איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית הוותיקה. "אנשי נתניהו סבורים כי כשטראמפ מוקף בסביבה יהודית ואוונגליסטית, אין יותר צורך בשדולה", אומר יגאל פלמור. "באירועים יהודיים שונים שנערכים בבית הלבן, אפשר לראות שטראמפ בוחר לזמן את האוונגליסטים מצד אחד ואת חב"ד מהצד האחר, בעוד שלאיפא"ק אין זכר"

השגריר בוושינגטון רון דרמר. צילום: ויקיפדיה

סלי מרידור, שגריר ישראל בארצות הברית בתקופתם של בוש ואובמה, אומר כי מדיניותו של נתניהו גורמת לאובדן אחד הנכסים האסטרטגיים של ישראל, שנתפסת כיום כבעלת ברית בלעדית של טראמפ ומרחיקה את עצמה ממתנגדיו, כלומר מ"חצי אמריקה". "ממשלת נתניהו חצתה קווים אדומים שאף ממשלה לפניה לא העזה לחצות. ראה למשל את הצהרת התמיכה של נתניהו בגדר בגבול מקסיקו. מדובר בנושא שנמצא בלב המחלוקת בארצות הברית. מדיניות ישראלית אחראית היתה נמנעת מהתערבות פומבית שכזו. כיהנתי כשגריר כשאובמה התמודד מול מקיין על הנשיאות. מערכת הבחירות אז התמקדה ברפורמת הבריאות. לישראל יש סיפור נפלא לספר בתחום זה: יכולתי להזכיר לאמריקאים שיש להם מה ללמוד מאיתנו. לא עשיתי זאת כי הנושא - כמו שאלת הגדר בגבול מקסיקו - היה בלב העימות בין שני הצדדים. כך גם לגבי המהלך האסטרטגי הכי חשוב של בוש: המלחמה בעיראק. במערכת הבחירות של 2007-2008, שני הצדדים ביקשו שישראל תשמיע את קולה בשאלת ההישארות או הנסיגה מעיראק. עשיתי אז כל מאמץ כדי להתרחק מהמוקש הזה.

"בגלל המדיניות הנוכחית אנחנו עלולים לשלם מחיר כבד בטווח הארוך. אז נכון, החיבור בין טראמפ ונתניהו יוצר מצב שבו לא תיתכן היום מדיניות עוינת לישראל בארגונים בינלאומיים. זה חשוב, אבל צריך לזכור שבמשך כחצי משנות עצמאותה של ישראל כיהנו בבית הלבן נשיאים רפובליקאים ובחצי השני נשיאים דמוקרטים. אין סיבה שכך לא יהיה גם ב-70 השנים הבאות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפוך ל'שחקן של עונה אחת'. שחקן של קיץ או חורף בלבד".

בהתייחסו לשאלת הקיטוב בחברה האמריקאית, איתן ברונר, עורך בכיר בסוכנות בלומברג בניו יורק ולשעבר מנהל משרדי הניו יורק טיימס בירושלים (2008-2012), אומר כי "הברית נתניהו־טראמפ היא לצנינים בעיני יהודי אמריקה הליברלים, שהם הרוב הגדול של יהודי המדינה (יותר מ70%)". אלא שלדבריו יש לשים לתופעה שמתרחשת במקביל: "החדירה העמוקה של התרבות הישראלית בארצות הברית. אפשר לראות זאת בתחומי הטכנולוגיה, המדעים, הקולנוע והטלוויזיה, הרפואה ועוד. תעיד על כך העובדה שחברת הביוטכנולוגיה האמריקאית מודרנה, שהודיעה לאחרונה על התקדמות הניסוי בחיסון לקורונה, מנוהלת רפואית על ידי פרופ' טל זקס הישראלי. הניסוי של מודרנה מתבצע בתמיכה ובשיתוף פעולה של הממשל בוושינגטון. כך שבמקביל לקיטוב המעמיק בחברה האמריקאית, רוב יהודי ארצות הברית מתרחקים מהברית נתניהו־טראמפ, אבל מצד שני חדירת התרבות הישראלית יוצרת נוכחות ושותפות שמשאירות את הפלסטינים מאחור".

ברונר מעריך שבתוך שני דורות תעבור הקהילה הליברלית אסימילציה והקהילה היהודית בכללה תהפוך לשמרנית יותר. "אז נראה כאן הרבה יותר יהודים בנוסח ג'ארד קושנר. כוחם של היהודים הליברלים יירד בעוד זה של האורתודוקסים יעלה. אלה, שכמו האוונגליסטים מתנגדים לחילון - יוצרים זהות אינטרסים שמובילה לכינונה של ברית מעניינת"

היועץ והחתן ג'ארד קושנר. צילום: שגרירות ארה"ב בישראל

בנוסף, ברונר מעריך שבתוך שני דורות תעבור הקהילה הליברלית אסימילציה והקהילה היהודית בכללה תהפוך לשמרנית יותר. "אז נראה כאן הרבה יותר יהודים בנוסח ג'ארד קושנר. כוחם של היהודים הליברלים יירד בעוד זה של האורתודוקסים יעלה. אלה, שכמו האוונגליסטים מתנגדים לחילון - יוצרים זהות אינטרסים שמובילה לכינונה של ברית מעניינת".

האמנם הנשיא הידידותי בהיסטוריה?

"לרבין היתה השפעה רבה על קלינטון בוש העריץ את שרון, ועם אולמרט זה היה יותר מזה"

(דניס רוס)

"אתה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי־פעם", אמר נתניהו לטראמפ במעמד חשיפת פרטי עסקת המאה בינואר. אלא שכדי לאמץ את הקביעה החד משמעית של נתניהו צריך להתעלם מההיסטוריה ומפועלם של נשיאים כמו טרומן שהיה הראשון שהכיר בישראל דה יורה ופתח בכך את הדרך להכרה של יתר מדינות העולם; מהנשיא ג'ונסון שהחליט להפוך את ישראל לשותפה אסטרטגית וסיפק לה נשק במלחמת ששת הימים בשעה שדה גול הטיל עליה את אמברגו הנשק המאיים; צריך גם לשכוח את הרכבת האווירית של ניקסון שחילצה את ישראל המופתעת במלחמת יום הכיפורים, ואיפשרה לה להכריע את המלחמה ממצב של נחיתות ברורה.

גם נשיאים מהעבר הקרוב, שלא קיבלו החלטות כה אסטרטגיות והרות גורל לביטחונה של ישראל, רשאים לראות את עצמם נפגעים מהקביעה החד משמעית של נתניהו, לפחות על פי עדותו של דניס רוס, שעבד בשליחותם של ארבעה מהם. רוס היה מתווך הראשי בשיחות השלום שהתקיימו בין ישראל לפלסטינים והסורים מסוף שנות ה-90 ואילך. הוא כיהן כשליח המיוחד למזרח התיכון מטעם ממשל קלינטון; היה המוציא לפועל של פסגת ואי שבה השתתפו ב-1998 קלינטון, נתניהו, וערפאת; של פסגת קמפ דייוויד ב-2000 שבה השתתפו קלינטון, ברק וערפאת, ופסגת שפרדסטאון באותה שנה בהשתתפות קלינטון, ברק, ושר החוץ הסורי פארוק א־שרע. כאמור, גם יועציו של טראמפ - קושנר וגרינבלט - ביקשו לנצל את ניסיונו ולהתייעץ עימו בטרם פורסמה עסקת המאה.

הנשיא העריץ את החייל-מדינאי.קלינטון ורבין. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

כשהוא מתבקש להשוות את יחסי טראמפ־נתניהו ליחסים של נשיאים וראשי ממשלה קודמים, אומר רוס: "הייתי מינוי פוליטי של רייגן, של בוש האב, של קלינטון ושל אובמה. אני יכול לומר שלרבין היתה השפעה רבה על קלינטון, ואילו לאולמרט וגם לשרון היתה השפעה רבה על בוש (הבן). בוש העריץ את שרון, ועם אולמרט זה היה יותר מזה. היתה שם שותפות של חברים שמחליפים בדיחות.

"את האופן שבו כיבד קלינטון את רבין חוויתי מקרוב בהיותי הנושא ונותן שלו במזרח התיכון. הביוגרפיה של רבין - היותו מודל של החייל־מדינאי - היתה מקור להערצה רבה של הנשיא האמריקאי, שהתרשם גם מיכולותיו האנליטיות".

כדי להמחיש את הקשר בין בוש לאולמרט, רוס מגולל את סיפור תקיפת הכור הסורי ב-2007. "הממשל לא הסכים לפעול אז נגד הכור הגרעיני שהסורים בנו בחשאי. הוא התכוון לפנות לסבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית). אולמרט ביקש שלא יפנו מאחר שהניח שפנייה כזו תסתיים בכך שלסורים יהיה כור. הוא אמר לבוש 'אם אתם לא מתכוונים לפעול בעצמכם, אנחנו נעשה את העבודה אבל אני מבקש שתשמרו על חשאיות מלאה'. קונדליסה רייס ובוב גייטס (שרי החוץ וההגנה בממשל בוש) התנגדו אבל ההשפעה של אולמרט היתה חזקה, ובוש החליט לתת לו אור ירוק לפעולה חרף התנגדות שריו הבכירים.

חברים שמחליפים בדיחות. בוש אולמרט וקונדוליסה רייס. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

"במובן מסוים אפשר למצוא דמיון בין יחסי קלינטון־רבין ליחסי בוש־אולמרט בכך שהיה שם שילוב של השקפה זהה עם אמון הדדי. זה המפתח", אומר רוס. "אם לדרג את כל מערכות היחסים הללו, אני סבור שה''קירבה וההשפעה הגדולה ביותר הייתה של רבין על קלינטון, ובמקום השני הייתי מציב את השפעת אולמרט על בוש. לנתניהו יש אולי את ההשפעה הגדולה ביותר על ממשל אמריקאי, אבל זה לא בגלל שיחסיו עם טראמפ הם הקרובים או החמים ביותר אלא בעיקר בגלל ההחלטה של טראמפ עצמו להיראות כמי שתומך בישראל. עובדה שבשלב שבו נראה היה שנתניהו לא ניצח בבחירות (במערכה השנייה ב-2019), טראמפ לא התקשר אליו. הוא הסביר שהיחסים של ארצות הברית הם עם ישראל, ולא עם ראש ממשלתה. והרי לולא נרצח רבין ב-95', ולו היה מפסיד את הבחירות לנתניהו, אין לי ספק שקלינטון היה מיד מתקשר אליו, בדיוק כפי שעשה כשפרס הפסיד. טראמפ מתנהל אחרת וגם בזה יש להעיד על כך שיחסיו עם ראש הממשלה לא אישיים באופן שבו זה מתואר לעתים. נתניהו יודע זאת ולכן הוא בורר את 'נושאי השכנוע' בזהירות. הוא יפנה אל טראמפ רק בנושאים שהוא מאמין שיצליח לשכנע בהם. על האחרים יוותר מראש. למשל כשטראמפ החליט, בסוף 2018, לצאת מסוריה, דבר שהוביל להתפטרותו של שר ההגנה ג'יימס מאטיס, ביבי לא התקשר אליו למרות שהדבר האחרון שרצה בו הוא נסיגה אמריקאית. הוא פשוט הבין שמדובר בהחלטה של 'טראמפ האינסטינקטיבי' ושאין לו סיכוי לשכנע אותו".

התחזית לנובמבר

על פי רוב ההערכות, אם טראמפ יזכה בבחירות שיתקיימו בארצות הברית בנובמבר, מדיניותו כלפי ישראל תהיה זהה והתנהלותו תהיה משולחת רסן אף יותר. ובמילים אחרות: מה שהיה הוא שיהיה אך ביתר שאת. קשה לחזות למה תגרום תקופת כהונה נוספת מבחינת מעמדה הבינלאומי של ישראל, ולא בסוגיות בינלאומיות אסטרטגיות, אך אפשר להעריך שבכל הנוגע לזירה הפנים אמריקאית הקרע בין ישראל לחלקים גדולים במפלגה הדמוקרטית ובציבור האמריקאי רק יתרחב.

אם לעומת זאת המועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן ייבחר, מדיניותה של ארצות הברית תהיה מאוזנת יותר הן בזירה הפלסטינית והן בזירה האיראנית ומעמדה של ישראל בארגונים הבינלאומיים ייחלש, אך גם במקרה כזה אין לצפות ל"צונאמי מדיני" שיוביל לשינוי משמעותי באזורנו.

על פי התחזית של דניס רוס, קדנציה שנייה של טראמפ תוביל להשלמת הנסיגה של ארצות הברית מהמזרח התיכון. "טראמפ פשוט לא רוצה להיות שם, וגם בכך יש כדי להעיד על מידת ההשפעה המוגבלת של ישראל עליו; ישראל תמיד שאפה לשמר את הנוכחות אמריקאית במזרח התיכון כדי לחזק את כוח ההרתעה שלה. העובדה שרוסיה מנצלת את הוואקום שטראמפ יצר באזור נוגדת את האינטרס הישראלי. פוטין הרי מציב לישראל גבולות. אם יזכה טראמפ בכהונה נוספת סביר להניח שהוא ייצא מהמזרח התיכון וישראל לא תוכל למנוע את זה. כשהוא החליט לצאת מסוריה הוא לא התחשב בעמדת ישראל ולא התייעץ איתה. כך גם באשר לכוונתו לצאת מהכוח הרב לאומי בסיני לאחר ארבעה עשורים. ישראל מתנגדת לכך אבל גם כאן אין לה שום השפעה".

לביידן, אומר רוס, יש מחויבות לישראל שהיא חלק מהאינסטינקט הרגשי שלו, בניגוד לטראמפ, שאין לו מחויבות רגשית לאף מדינה. "האמריקה־לפני־הכל שלו אינו מבוסס על יצירת בריתות חזקות עם מדינות בעולם מאחר שלכל ברית יש גם שורה של התחייבויות שהוא אינו מעוניין בהן. לביידן יש, כאמור, סנטימנט לישראל אבל הוא מודע לכך שכדי לקדם שלום הוא צריך לרתום את שני הצדדים. הוא ישאף להיענות גם לצרכי הפלסטינים בשעה שטראמפ העמיד את צרכי ישראל במקום הראשון. ממשל ביידן ישים בראש סדר העדיפויות שלו את ביטחון ישראל אבל לא את ההתנחלויות וודאי שלא את ההתנחלויות שמחוץ לגושים.

"לגבי איראן אני לא צופה שהמדיניות האמריקאית תהיה כמו זו שהיתה לפני הממשל הנוכחי, אבל היא תבקש להפעיל לחץ עיקש שאינו מותיר לאיראנים דרך יציאה. בכל מקרה ברור שגם ביידן יתעקש שלא יהיה לאיראנים נשק גרעיני - הוא יהיה מחויב לכך בדיוק כמו טראמפ".