הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

חולף עם הרוח

הפרדת רשויות? הכרעת הרוב? זכויות המיעוט? שלטון החוק? פלורליזם? סובלנות? ערב פתיחת שנת הלימודים, שומרים משרטטים תהליך מדאיג והרסני המתעצם והולך בשני העשורים האחרונים, של הדרת החינוך לדמוקרטיה ממערכת החינוך הממלכתית (החילונית), לטובת לימודי יהדות ומורשת. המורים מפחדים לדבר. המנהלים לא מקבלים גיבוי. האג'נדה מתחלפת כשהשר מתחלף, ועמה גם תוכניות הלימוד והתקצוב. והילדים? הם יחשפו לדמוקרטיה בגשרים, בצמתים ובכיכרות - ובבית הספר לא יהיה מי שיתווך להם את הנושא ויענה על שאלות "מיותרות". פרויקט מיוחד

איור: מורן ברק
איור: מורן ברק

הפרדת רשויות? הכרעת הרוב? זכויות המיעוט? שלטון החוק? פלורליזם? סובלנות? ערב פתיחת שנת הלימודים, שומרים משרטטים תהליך מדאיג והרסני המתעצם והולך בשני העשורים האחרונים, של הדרת החינוך לדמוקרטיה ממערכת החינוך הממלכתית (החילונית), לטובת לימודי יהדות ומורשת. המורים מפחדים לדבר. המנהלים לא מקבלים גיבוי. האג'נדה מתחלפת כשהשר מתחלף, ועמה גם תוכניות הלימוד והתקצוב. והילדים? הם יחשפו לדמוקרטיה בגשרים, בצמתים ובכיכרות - ובבית הספר לא יהיה מי שיתווך להם את הנושא ויענה על שאלות "מיותרות". פרויקט מיוחד

איור: מורן ברק

הפרדת רשויות? הכרעת הרוב? זכויות המיעוט? שלטון החוק? פלורליזם? סובלנות? ערב פתיחת שנת הלימודים, שומרים משרטטים תהליך מדאיג והרסני המתעצם והולך בשני העשורים האחרונים, של הדרת החינוך לדמוקרטיה ממערכת החינוך הממלכתית (החילונית), לטובת לימודי יהדות ומורשת. המורים מפחדים לדבר. המנהלים לא מקבלים גיבוי. האג'נדה מתחלפת כשהשר מתחלף, ועמה גם תוכניות הלימוד והתקצוב. והילדים? הם יחשפו לדמוקרטיה בגשרים, בצמתים ובכיכרות - ובבית הספר לא יהיה מי שיתווך להם את הנושא ויענה על שאלות "מיותרות". פרויקט מיוחד

רנן נצר

איור: מורן ברק

18.8.2020

תקציר הכתבה

שומרים על קשר

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

הניוזלטר של שומרים:
נרשמים כאן בקליק - ולא מחמיצים אף תחקיר חשוב

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
ב

חודש אפריל, בשיאו של חוסר הוודאות כתוצאה ממשבר הקורונה, התראיין לשומרים פרופ' לארי דיאמונד, מבכירי המומחים בעולם לעלייתן ונפילתן של דמוקרטיות, וסימן את המשבר כשעת המבחן המשמעותית ביותר למערכות הפוליטיות בעולם מאז מלחמת העולם השנייה. "החופש, הבלמים והאיזונים הדמוקרטיים נמצאים בסכנה אדירה", התריע. "זאת הסיבה שדמוקרטיה צריכה חוקה. כדי שהיא לא תצטרך לסמוך על הריסון העצמי של הפוליטיקאים. מחיר החופש הוא מאבק נצחי".

בישראל כידוע אין חוקה, על ריסון עצמי של פוליטיקאים אפשר רק לחלום, ואם לשפוט מן הנעשה במערכת החינוך, אשר אמונה על הנחלת ערכים דמוקרטיים באזרחי העתיד של מדינת ישראל, הרי שהמאבק הנצחי נכון להיות קשה מתמיד. "ההתמודדות עם משבר הקורונה חדשה לכולנו, אבל הבעיות במערכת החינוך ידועות כבר שנים רבות", אומרת ד"ר תמי הופמן, ראש תוכנית רג"ב למצטיינים במכללת סמינר הקיבוצים. "לאורך שנים מערכת החינוך ובתי הספר כמעט ולא הקדישו שום מחשבה לחינוך לערכים דמוקרטיים, שלא לדבר על הטמעה.

"הנושא הוצג באינסוף דוחות, שחלקם אף אושרו על ידי משרד החינוך, אבל בין הדוח ובין יישום בפועל של חלק המלצותיו, הדרך ארוכה מאוד. תלמידים לומדים בצורה שיטתית ודי טובה כל מה שקשור לזהות יהודית, מהגן ועד סיום התיכון, בעוד שהנושא של חיים בחברה דמוקרטית מוזנח כבר שנים ולא מוטמע".

"גדלים כאן דורות של ישראלים בעלי השקפה מאוד לא פלורליסטית, מאוד לא סובלנית, לא נאורה, של אני ואפסי עוד", נוקט לשון חריפה נמרוד אלוני, פרופסור לפילוסופיה של החינוך וראש קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי במכללת סמינר הקיבוצים. "מגדלים ישראלים־יהודים שעפים על עצמם, שמרגישים עליונים על אחרים. אין כבוד לאחר.

"להבנתי, זו תרבות שמדרדרת את ישראל למדינה הרבה פחות מפותחת. צריך מערכת חינוך שבמסגרתה ילדים עוברים סוציאליזציה שבה כל הזמן בונים את התשתית של תרבות דמוקרטית, לפיה כולם שווים, כולם נחשבים, יש תרבות רציונלית ביקורתית, לא מקבלים שום דבר כמובן מאליו ושום סמכות היא לא עליונה".

זוהי התפרצות לדלת פתוחה, עם ובלי קשר לנעשה בשם ובצל הקורונה, שכן המאבק על חינוך לדמוקרטיה מלווה את מערכת החינוך כבר עשרות שנים, והוא רווי יצרים, אינטרסים וסערות. דווקא בגלל שאין מחלוקת על נקודת המוצא, ולפיה למערכת החינוך יש תפקיד מכריע בגיבוש האישיות ותפיסות העולם של הצעירים, המאבק על התכנים בבתי הספר הפך אגרסיבי וכמובן פוליטי.

אבל עוד קודם נצלול אליו, כמה נתונים ששווים אלף מילים. הופמן, שבכובע אחר שלה מנהלת את התוכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, ערכה מחקר שסקר את חוזרי מנכ"ל של משרד החינוך שפורסמו לאורך 18 שנה. החוזרים מתווים את מדיניות המשרד ואת תוכנית הלימודים ולדבריה, נתפסים "כנייר לקמוס להתנהלות מערכת החינוך". היא מצאה שראשי משרד החינוך עסקו באופן שולי בלבד בנושאי דמוקרטיה וערכים אוניברסליים ולעומת זאת, ערכים פרטיקולריים - לאומיים, ציוניים, יהודיים - זכו לטיפול מעמיק ונרחב.

הנה כך, מספר האזכורים בחוזרי המנכ"ל שפורסמו בשנים 2001-2019 עמד על 111 הודעות בנושא יהדות ועשר הוראות קבועות, לעומת 67 הודעות בנושא דמוקרטיה ושש הוראות קבועות. ההבדל אינו רק מספרי, אלא גם מבני ואיכותי: על פי המחקר, כשיש עיסוק בדמוקרטיה, הוא בא לביטוי בעיקר בחוזרים המפנים לפעילויות מזדמנות ואקראיות שאינן בגדר חובה (דוגמת יום הזיכרון ליצחק רבין ויום זכויות אדם). לעומת זאת, נושאים העוסקים ביהדות ולאומיות זוכים לעיסוק מוסדר וקבוע, כולל מהלכי עומק של מדיניות.

וככה זה נראה במספרים: המשאבים שהוקדשו לתחום היהדות הלכו ותפחו באופן עקבי עם השנים. תקציב התרבות היהודית במשרד החינוך (לא מדובר בתקציב לימודי יהדות, הגדול בהרבה), המהווה אחד הצינורות לחיזוק הזהות היהודית, שבר שיאים בשנים האחרונות: 211 מיליון שקל ב-2017, 217 מיליון ב-2018, 226 מיליון ב-2019. זינוק של עשרות אחוזים לעומת התקציבים בשנים קודמות, ולמעלה מפי שניים לעומת 96 מיליון שקל, תקציב 2013. (נתוני "מפתח התקציב" של הסדנא לידע ציבורי).

"שרי החינוך משתמשים בתפקיד שלהם כחלק מהמשחק הפוליטי. הם לא אנשי חינוך, הם פוליטיקאים", אומר פרופ' רון מרגולין, חוקר דתות, הגות יהודית מודרנית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, שאף הוביל תוכניות שונות של משרד החינוך. "הכול פוליטי וזה נכון לגבי כל שרי החינוך - מימין ומשמאל, חילונים ודתיים. הם לא רואים את טובת הילדים; אם היה להם חשוב שבחינוך הממלכתי יהיו שעות לימוד שיוקדשו לפיתוח התודעה של התלמידים וליכולת שלהם לבקר דברים באופן חופשי ולא להתייחס אליהם באופן מסורתני, הם היו מקדמים את הנושא. מה שחשוב לכל שרי החינוך הוא ההישרדות הפוליטית ולמצוא חן בעיני הציבור שלהם".

צילומים: משרד החינוך, ששון תירם, שטארסטוק, ויקימדיה

המורים מפחדים לדבר

בפרויקט זה ישרטט "שומרים" תהליך הדרגתי, מתעצם והולך בשני העשורים האחרונים, שבמסגרתו יצא החינוך לדמוקרטיה ממערכת החינוך הממלכתית בישראל והפך כמעט לאופציה בלבד, תוך שהוא מפנה את הבמה, במידה רבה, לתכנים לאומיים וציוניים מחייבים.

לא מדובר רק במקצועות הלימוד אזרחות לעומת מורשת ותרבות ישראל, ש"סומנו" פוליטית והפכו זה מכבר כר התגוששות בין אנשי ימין ושמאל. מאז שנות האלפיים התפיסה במערכת החינוך היא של "עידן החינוך האזרחי": תפיסה כוללנית, פלורליסטית, המבקשת להקנות ידע, ערכים ומיומנויות מהגן ועד י"ב, תוך שהיא מחלחלת לכל מקצועות הלימוד, הפעילויות והאקלים הבית ספרי.

על הרקע הזה, ספרי לימוד עברו שינויים; גופים חיצוניים, בעיקר אורתודוקסים, נכנסים ללא פיקוח לבתי הספר הממלכתיים ומעבירים פעילויות על ערכים חברתיים ודתיים; מורים ומנהלי בתי ספר צריכים למצוא את דרכם להעביר תכנים, מג'נגלים בין מסרים של השתקה וחוסר גיבוי לבין רצונם להעלות לסדר היום הכיתתי סוגיות חברתיות, אקטואליות ופוליטיות שלעיתים מושכות אש ולא תמיד מתיישרות עם רוח המפקד.

פרשת אדם ורטה, שהסעירה את מערכת החינוך ב-2014, היא קו פרשת מים בכל הקשור להתמודדות המורים, בדגש על מורים לאזרחות, במציאות הקיימת. ורטה, מורה מקריית טבעון, פוטר מרשת אורט לאחר שתלמידה התלוננה כי הוא מבטא בשיעורים דעות "של שמאל קיצוני" ו"יוצא נגד המדינה שלנו".

מאות יצאו להפגין נגד סתימת פיות שמתרחשת במערכת, הפחדה ורמיסת זכויות - כמו זכות המורה להביע דעות פוליטיות בכיתה, אך ורטה סולק מהמערכת. מעט אחר כך הפיץ שר החינוך דאז שי פירון (יש עתיד) חוזר מנכ"ל, שבו הבהיר משרד החינוך כי "במסגרת הבעת עמדות פוליטיות בכיתה יוכל המורה להביע עמדה ואף לבקר באופן מאוזן את הכנסת ואת ועדותיה... וכן את הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה את מדיניות הממשלה, בתנאי שיקפיד כי דברי הביקורת שלו לא ייאמרו באופן מעליב או פוגע". עוד הודגש כי "חשוב שהמורה יעלה לדיון שאלות שעל סדר היום הציבורי ויעורר בכיתה שיחה בנושאים שנויים במחלוקת", וכי למורים יינתן "גיבוי בפעולתם בכיתה בסוגיות אלו, גם במקרים של טענות ותלונות מצד תלמידים או הורים, כל עוד הם יעמדו בכללים וינהגו בהגינות".

החוזר הציג אומנם עמדה ליברלית, אך קיים פער בינו לבין המתרחש בשטח, כאשר ורטה הוא רק דוגמה אחת. מצעד המורים והמנהלים שננזפו גדל והלך, ובמקרים מסוימים מורים פוטרו או עזבו בלית ברירה כמו טלי מזרחי ומאיר ברוכין.

מספר האזכורים בחוזרי המנכ"ל שפורסמו בשנים 2001-2019 עמד על 111 הודעות בנושא יהדות ועשר הוראות קבועות, לעומת 67 הודעות בנושא דמוקרטיה ושש הוראות קבועות. תקציב התרבות היהודית במשרד החינוך שבר שיאים בשנים האחרונות: 226 מיליון שקל ב-2019 לעומת 96 מיליון שקל ב-2013

מורים ומנהלים העדיפו - אם כי לא כולם, כמובן - לסלול לעצמם כביש עוקף תכנים פוליטיים או ביקורתיים. מורים דיווחו לאורך השנים על פחד מעיסוק בסוגיות אקטואליות נפיצות, על אווירה של השתקה והפחדה, תוך הבנה כי המחיר האישי עלול להיות כבד. המורים יודעים שלא תמיד יקבלו גיבוי, והם גם לא תמיד יודעים שהחוק לצידם. למעשה, כפי שהעלה מחקר מ-2017 שערכו ד"ר שחר גינדי וד"ר רקפת ארליך רון מבית ברל בקרב 1,625 מורים בחינוך העל יסודי, נמצא כי רק כ-30% מהמורים מכירים את מדיניות משרד החינוך בכל הנוגע למגבלות חופש הביטוי בכיתה. 26% העידו שאינם מכירים את המדיניות בנושא; 8% ציינו שדיונים פוליטיים אסורים בתכלית ו-32% ציינו שאסור למורה להביע את דעתו האישית בכיתה.

"מערכת החינוך מדברת בכפל קול אל המורים", אומרת הופמן. "למורים יש כלים רבים, אבל הרבה פעמים הם מפחדים להשתמש בהם. המורים מזהים את הדברים שאינם ברוח המפקד ולעיתים קרובות מעדיפים לא לפעול. הם גם לא מרגישים שיש להם גיבוי. מורים מספרים שהם מדברים בכיתה על זכויות אדם והתלמידים אומרים - 'המורה, אתה שמאלני'. לצערנו המילה דמוקרטיה הפכה להיות מזוהה עם שמאל, ושמאל הפכה להיות מילה גסה. תוסיפי לזה את השיח המתלהם, לא רק מלמעלה אלא גם ברשתות החברתיות, את הפייק ניוז והתוצאה המתקבלת קשה".

שלום כיתה א'. ברשויות המקומיות מפחדים מחוסר גיבוי מתושבי הרשות עצמה. צילום: שאטרסטוק

יש מנהלי בתי ספר, דוגמת ד"ר זאב דגני (מנהל תיכון גימנסיה הרצליה) ורם כהן (מנהל תיכונט), שסירבו ליישר קו עם חלק מההנחיות שהצניחו שרי החינוך. דגני, בין היתר, החליט להימנע מהכנסת קציני צה"ל לעשייה בבית הספר בשל טשטוש הגבולות לטענתו. כהן דן עם תלמידיו על הכיבוש ועל הצורך ליצור מציאות אחרת. הם חטפו ביקורת מהמשרד, אך קיבלו גיבוי מראש העיר שלהם, רון חולדאי.

עם זאת, הם לא מייצגים את הרוב. מחקר שערכה גלי שפיגל־כהן והוצג בכנס דב לאוטמן למדיניות החינוך ב-2016, העלה כי ראשי הרשויות המקומיות בארץ לא עוסקים בחינוך לדמוקרטיה בשל פחד מחוסר גיבוי של משרד החינוך ותושבי הרשות המקומית עצמה. הסקר נערך בקרב 20 ראשי רשויות וכ-15 בכירים בתחום החינוך בשלטון המקומי - והתשובות שהתקבלו מראשי הרשויות נעו בין חוסר רצון לעסוק בנושאים שאינם בקונצנזוס, ועד לתחושה שאין דרישה לכך מהשטח או ממשרד החינוך. "אני לא עד כדי כך אידיוט כדי להיות גיבור. אני מכיר את הגבולות שלי'", ציטטה החוקרת אחד מהם.

שכתוב ספר הלימוד באזרחות

לאורך השנים, הנושא של חינוך לדמוקרטיה עולה ב"פיקים" על סדר היום הציבורי. אם להזכיר שלושה משמעותיים, הרי שאחד מהם הוא חוזר מנכ"ל שיצא ב-1984 בתקופת כהונתו של יצחק נבון (המערך) כשר החינוך, במהלכה נבחר מאיר כהנא לכנסת ונחשפה המחתרת היהודית. על הרקע הזה החליט נבון לקבוע את החינוך לדמוקרטיה כיעד מרכזי במערכת החינוך. "במידה מסוימת יש חוויה דומה בין אותה תקופה לבין היום, במובן של סכנה לדמוקרטיה", מתייחסת הופמן.

עשור לאחר מכן, בשנות התשעים, הקים שר החינוך זבולון המר (מפד"ל) את ועדת שנהר שבדקה את מצב לימודי היהדות בחינוך הממלכתי, ואימץ את מסקנותיה. הוועדה, בראשות פרופ' עליזה שנהר, קבעה כי על העוסקים במקצועות היהדות בבתי הספר הממלכתיים להיות "בעלי השקפת עולם ואורח חיים המקובלים על הציבור החילוני לגווניו". עוד נכתב כי יש להציג "תפיסה פתוחה של יהדות שתימנע מכל הטפה או עמדה חד־צדדית".

מעט לפני פרסום ספר הלימוד המשוכתב "להיות אזרחים בישראל", הוציא משרד החינוך את "מחוון למושגי יסוד" למורים לאזרחות. המחוון שם, למשל, דגש על ישראל כמדינת לאום יהודית, הציג את בית המשפט העליון כנתון במחלוקת ציבורית, ואף קבע כי תרבות פוליטית דמוקרטית "איננה תנאי הכרחי להגדרת מדינה כדמוקרטיה"

כמה שנים לאחר מכן, ב-1996 אימץ המשרד בראשות שר החינוך אמנון רובינשטיין (מרצ) גם את מסקנותיה של ועדה בראשות פרופ' מרדכי קרמניצר לבדיקת לימודי האזרחות (לקריאתו, הקליקו). הוועדה התוותה תפיסה לחיזוק החינוך לדמוקרטיה: המורים יונחו לעסוק בסוגיות אקטואליות ומורכבות כהנחיה מחייבת ולא כהמלצה בלבד, וערכים דמוקרטיים יהיו חלק מתוכנית הלימודים לאורך כל השנים, ולא רק במסגרת שיעורי האזרחות.

"דוח קרמניצר ודוח שנהר הם שני הפיגומים המרכזיים בנושא החינוך לדמוקרטיה ולתרבות ישראל", אומר פרופ' אלוני, בנה של שולמית אלוני, לשעבר שרת החינוך מטעם מרצ אף היא. "הייתה הסכמה רחבה שאת החינוך הממלכתי מובילים עם הרעיונות האלה והיה חזון של ברית משותפת - של יהדות ודמוקרטיה - שנלמדים ביחד, שווה בשווה. החיבור קרמניצר־שנהר נעשה במטרה להתקרב למסורת, לקחת את היסודות הדמוקרטיים ואת יסודות המוסר מתוך היהדות, אבל בגישה חילונית, פתוחה וביקורתית וכשהמורים בתחום יהיו חילוניים".

מה קרה מאז?

"מאז הייתה הידרדרות נוראית. כיום, התפיסה של חינוך לאזרחות דמוקרטית רחוקה לחלוטין מהרעיון של קרמניצר, ולימודי היהדות רחוקים מחזונה של שנהר. האתגר הגדול הוא איך לחבר את היסודות מהמורשת ולקחת ממנה את המופתי, היפה והעומד במבחן הזמן האוניברסלי ומה שלא - כי הוא מדיר נשים או גויים; כי יש בו עליונות או קדושת האדמה על פני קדושת האדם - לסלק. אבל בשנים האחרונות השתלטו על משרד החינוך בעיקר שרי חינוך דתיים, שמתוך האיזון המדומיין בין יהודית לדמוקרטית היטו את המאזניים בצורה ברוטאלית ליהודית, תוך מזעור הצד הדמוקרטי".

דוגמה לכך התקבלה בוועדת החינוך של הכנסת לפני כעשור. בדיון שנערך ב-2009 ביוזמת המכון לאסטרטגיה ציונית, קרא ד"ר יצחק גייגר, איש המכון ובעברו חבר ועדת מקצוע האזרחות במשרד החינוך, לחברי הוועדה בראשות ח"כ זבולון אורלב (מפד"ל) לשנות את תכנית הלימודים באזרחות בטענה שהיא "מקדשת את הדמוקרטיה על פני הלאום היהודי". עוד נטען כי ספר הלימוד המרכזי במקצוע, "להיות אזרחים בישראל", סובל מהטיות אידיאולוגיות רבות וכן מציג תמונה היסטורית "מעוותת, המתעלמת מחלקם של ערביי ישראל בהתפתחות השסע".

אורלב תקף אז את משרד החינוך וטען כי מקצוע האזרחות נלמד באופן "שמאלני". עוד אמר כי "יש ללמד שמדינת ישראל היא מדינה ציונית ודמוקרטית באופן שווה". אולם יריית הפתיחה לכתיבתו מחדש של ספר הלימוד נורתה. זו ארכה עד 2016 ובדרך הפכה לזירה לוהטת. מעט לפני פרסום הספר, הוציא משרד החינוך את "מחוון למושגי יסוד" למורים לאזרחות. המחוון שם, למשל, דגש על ישראל כמדינת לאום יהודית, הציג את בית המשפט העליון כנתון במחלוקת ציבורית, ואף קבע כי תרבות פוליטית דמוקרטית "איננה תנאי הכרחי להגדרת מדינה כדמוקרטיה".

אנשי אקדמיה, מורים לאזרחות וועדי הורים הגישו עתירה נגד השימוש במחוון כהכנה לבגרות באזרחות. הם טענו כי מדובר בכלי תעמולה ולא בכלי חינוכי להנחלת ידע. בג"ץ תקף בפסיקתו בחריפות את החוברת, בין היתר בשל היחס המובע בה לערבים וקבע כי הם מתויגים בה כעוינים למדינה. עוד מתחו השופטים ביקורת על אופן הצגת הרשות השופטת במדינה.

בעקבות העתירה הפך משרד החינוך את השימוש בחוברת להמלצה ולא לחובה. ספר הלימוד המחודש שראה אור, שם דגש על מדינה יהודית וזיכה את הערבים בהתייחסות מוגבלת. בכתיבתו לא השתתפו נציגים ערביים, וזאת לאחר התפטרותו של עמרו אגבאריה, חבר ועדת המקצוע, שטען כי שימש עלה תאנה בלבד.

פרופ' תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה טענה אז כי קיבלה את טיוטת הספר לחוות דעתה ושלחה ביקורת קשה ומפורטת למשרד החינוך. הטיוטה מציגה "תפיסת עולם פרובינציאלית ואתנוצנטרית, ומקומה לא יכירנו על מדף ספרי הלימוד במדינה דמוקרטית", אמרה אז, וטענה כי אנשי משרד החינוך ניתקו איתה קשר.

עם זאת, הביקורת הציבורית הביאה לשינויים מסוימים בספר. כך למשל, הוא נפתח בפרק על הכרזת העצמאות ולא בשירו של יהודה הלוי, "לבי במזרח". אך הגרסה החדשה הדגישה את הזכות המוחלטת של היהודים במדינה ואת מדינת הלאום היהודית כמודל הרצוי. הספר, שנועד לשרת את כלל החינוך הממלכתי, מקדיש לזרם החילוני התייחסות קצרה, במיוחד בהשוואה לזרם החרדי; משבח את הציונות הדתית ומביע יחס שלילי כלפי החברה הערבית, החולשת על כרבע מתלמידי ישראל.

"מקצוע האזרחות איבד את הייעוד שלו כמקצוע שגם אמור לחנך לדמוקרטיה והפך להיות חד כיווני", אומר ד"ר שרף חסאן, חוקר ומורה לאזרחות בתיכון ביישובו טמרה, וראש ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי. "נעדרת בו כל התייחסות לחברה הערבית, או שהיא מוצגת בצורה לקויה ומגמתית באופן שהשלטון רוצה להציג אותה". (להרחבה על מצוקת החינוך לדמוקרטיה בחברה הערבית, ראו מסגרת בהמשך הכתבה).

כל שר מבטל את הקודם לו

נחזור קצת בזמן ונפצח במסע בין שרי החינוך של המילניום השלישי. נתחיל עם מינויה של לימור לבנת (הליכוד) ב-2001. לבנת, לאורך הקדנציה שלה, הדגישה ערכים לאומיים־ציוניים, היא תגברה את לימודי היהדות והנהיגה שעת מורשת כלימודי חובה בחטיבות הביניים; יזמה את "תוכנית המאה" לחטיבות הביניים - מאה מושגים במורשת, ציונות ודמוקרטיה - ופרסמה המלצה לקיים "מסדר דגל" שבועי בכל בתי הספר, במהלכו יונף דגל ישראל ויושר ההמנון.

דוח קרמניצר ללימודי אזרחות יושם בתקופת כהונתה בהיבטים מסוימים בלבד. כך למשל, ניתנה אפשרות להרחיב את לימודי הבגרות באזרחות לחמש יחידות לימוד, והושקו תוכניות דוגמת "מסע אל הדמוקרטיה" לכיתות י'. אולם קרמניצר עצמו התריע אז כי "מי שמעוניין בדמוקרטיה ישראלית צריך להיות מאוד מודאג... מקצוע האזרחות הפך לילד חורג ומוכה של ההנהלה הקיימת במשרד החינוך".

פרופ' יעקב כץ, ששימש אז יו"ר המזכירות הפדגוגית, הגיב על כך, כי "עדיף ילד חורג מאשר ילד מת, כי לפני שהגענו לא היה כלום... השרה אולי לא מחבקת את הדוח, אבל היא היחידה מבין כל השרים שעושה משהו ליישמו".

על פי נתוני משרד החינוך ל-2018, תלמיד בתיכון ממלכתי דתי מקבל 29% יותר מתלמיד בתיכון ממלכתי ו-64% יותר מתלמיד בתיכון ערבי. התקציב הממוצע לתלמיד תיכון דתי־לאומי עומד על 40,300 שקל, על 31,300 לתלמיד ממלכתי ו-24,500 לתלמיד ערבי. בשנים 2014-2017 עלה תקצובם של תלמידי התיכון הדתיים בלא פחות מ-30%

ב-2006 מונתה לשרת החינוך יולי תמיר (העבודה), ששימשה בעברה יו"ר התנועה לזכויות אזרח, ובאמתחתה אג'נדה שונה לחלוטין מזו שביססה קודמתה. תמיר ביקשה לקדם תכנים דמוקרטיים ואוניברסליים. היא השיתה רפורמה במקצוע אזרחות: היקף שעות ההוראה בתיכון הוכפל והיקף הבגרות באזרחות גדל לשתי יחידות לימוד. כן נוספו שעות הוראה בכיתות ט'.

את "תוכנית המאה" של לבנת תמיר ביטלה, והנהיגה תוכנית ללימודי יהדות בחטיבות הביניים בחינוך הממלכתי (שגיבשו הפרופסורים אבי שגיא ורון מרגולין). התוכנית אפשרה לבתי הספר לבחור מספר נושאים ללימוד ולהתבסס על טקסטים ממקורות שונים - מהתנ"ך ועד סיפורים ושירים חילוניים, מתוך תפיסה שאין להעניק מעמד מיוחס לקאנון מסוים. כעבור מספר שנים יבטל השר הבא בתור, גדעון סער, את התוכנית וינהיג אחרת, הפעם ללא אפשרות בחירה.

יולי תמיר ורה"מ אולמרט. ביטלה את תוכנית המאה של לבנת. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

פרופ' רון מרגולין: "הכול פוליטי וזה נכון לגבי כל שרי החינוך - מימין ומשמאל, חילונים ודתיים. הם לא רואים את טובת הילדים; אם היה להם חשוב שבחינוך הממלכתי יהיו שעות לימוד שיוקדשו לפיתוח התודעה של התלמידים וליכולת שלהם לבקר דברים באופן חופשי ולא להתייחס אליהם באופן מסורתני, הם היו מקדמים את הנושא"

למה זה חשוב? כי מדובר בדפוס פעולה מושרש: כל שר מבטל תוכניות ומרומם אחרות על פי תפיסת עולמו - לבנת את רובינשטיין, תמיר את לבנת, סער את תמיר וכן הלאה. "איזו מן דרך זו לטפל בחינוך?" מלין פרופ' מרגולין. "כשמתחלף שר הכל נעצר, מתהפך ומתחלף".

הנה עוד תופעה שעוברת כחוט השני במערכת: ועדות מוקמות, המלצותיהן מתקבלות, אך לא מיושמות. תמיר, למשל, מינתה ועדה לגיבוש המדיניות הממלכתית בנושא חינוך לחיים משותפים בין ערבים לבין יהודים, בראשותם של פרופ' גבריאל סלומון וד"ר מוחמד עיסאווי. הוועדה הגישה את המלצותיה ב-2009, אולם הדוח לא הפך למסמך מחייב בימיו של סער, שנכנס בנעליה של תמיר.

סער, איש הליכוד, סבר שיש מחסור גדול, עד כדי בורות, במקורות ובתכנים יהודיים במערכת החינוך החילונית. בהתאם, בקדנציה שלו (2009-2013), הוא הוביל שינויים משמעותיים בתחום. הושק מקצוע חדש בשם "מורשת ותרבות ישראל", שנועד לחזק את החינוך לערכים יהודיים וציוניים ונקבע כמקצוע ליבה מחייב לחינוך הממלכתי. נקבע כי כיתות ו' ילמדו את "פרשת השבוע", כיתות ז' - סידור תפילה וכיתות ח' - את "מסכת אבות". במסגרת התוכנית "דרך ערך" נערכו בבתי הספר פעילויות של קצינים, העוסקות בחשיבות הגיוס לצה"ל.

סער אף הוציא את מושג "הנכבה" מתוכנית הלימודים במגזר הערבי, למרות שב-2007 אישר זאת המשרד ועל אף מחאות מצד עמותות אזרחיות ואנשי חינוך. "מערכת החינוך אינה אמורה לתרום לתהליכים של דה לגיטימציה למדינה", נימק.

במסגרת התוכנית "נעלה לירושלים" החליט סער כי, כל תלמיד יבקר לפחות שלוש פעמים בבירה, ואילו במסגרת תוכנית "ביקורים בארץ אבות", שלח אלפי תלמידים לסיורים במערת המכפלה בחברון ולשומרון, מה שהצית תגובות נגד חריפות.

בין היתר מחו מאות מורים נגד הסיורים הפוליטיים והזהירו כי התוכנית "עושה שימוש מניפולטיבי בתלמידים ובמורים שהופכים בעל כורחם לכלי משחק פוליטי". הורים טענו בפני סער כי "העמדות הפוליטיות שלך שונות ואף מנוגדות לעמדותינו ולכן לא נוכל לאשר לבנותינו ולבנינו לצאת לטיול לחברון, לשילה או לשאר האתרים והישובים מחוץ לגבולות המוסכמים של ישראל".

אנשי חינוך מצדם, זעמו על לימודי החובה של טקסטים דתיים, תוך זלזול לטענתם בעולם הרוח החילוני. "קשה להבין למה הלימודים של בני נוער חילוניים צריכים להתעצב לפי פרשת השבוע או פרקי אבות", אמר אז פרופ' אבי שגיא. "סער ואנשי משרדו לא מבינים שמשמעות הזהות החילונית לא נגזרת מהעולם הדתי. להיות חילוני זה לא להיות קצת פחות דתי".

פרופ' אלוני אומר ש"ההטיה לטובת הכף היהודית על חשבון הדמוקרטית לא באה לידי ביטוי רק בתכנים, אלא גם במינוי בעלי התפקידים החשובים במשרד החינוך. סער, למשל, מינה את בנימין איש־שלום, פרופסור למחשבת ישראל ומייסד המדרשה הדתית מורשה, לראש מקצוע מורשת ותרבות ישראל שייסד".

פרופ' נמרוד אלוני: "גדלים כאן דורות של ישראלים בעלי השקפה מאוד לא פלורליסטית, מאוד לא סובלנית, לא נאורה, של אני ואפסי עוד. מגדלים ישראלים־יהודים שעפים על עצמם, שמרגישים עליונים על אחרים. אין כבוד לאחר. להבנתי, זו תרבות שמדרדרת את ישראל למדינה הרבה פחות מפותחת"

"המינוי של פרופ' איש־שלום היה צעד של הדתה", סבור פרופ' מרגולין. "סער עשה אותו בלי למצמץ ואיש לא אמר דבר. שרי חינוך חילוניים מעדיפים למנות אנשים דתיים, שמעולם לא היו בבתי ספר ממלכתיים, לעמוד בראש התכנים האלה".

כשנפתלי בנט (הבית היהודי, כיום ימינה) מונה לשר חינוך ב-2015, הוא מינה את ד"ר אסף מלאך ליו"ר ועדת מקצוע האזרחות, תפקיד בו הוא משמש עד היום. מלאך, איש ימין, פרסם בעבר מאמר שבו ערער על "הזכות המוסרית של הפלשתינאים לקבל מדינה". אגב, רק במקצוע האזרחות (ובניגוד להיסטוריה ומחשבת ישראל למשל) יש מפמ"ר (מפקח מרכז) אחד לכל המגזרים - מה שגורם לתסיסה גדולה עוד יותר במאבק על לימודי האזרחות.

גם תפקודו של מפמ"ר אזרחות ושל חברי ועדה שמונו או התפטרו זכו לכותרות, ובראשם המפמ"ר לשעבר ד"ר אדר כהן, שפוטר ב-2012 על ידי סער. הטענה הייתה כי הוא פוטר בעקבות לחץ מהימין, אך משרד החינוך טען לכשלים מקצועיים בהתנהלותו. קדמה לכך גניזה של ספר הלימוד "יוצאים לדרך אזרחית" שאישר כהן, בטענה כי מדובר בתכנים "מסיתים ואנטי ציוניים".

הדתה שמדתה? זהו שלא

שי פירון, איש הציונות הדתית ממפלגת יש עתיד, נכנס לתפקיד ב-2013 וניסה להכניס למערכת רוח של יהדות פלורליסטית יותר. "לעומת סער, שהיה בעל גישה מאוד שמרנית וביצועית והניף דגל של הישגים בינלאומיים, בית חרושת לציונים ולתוצרים, פירון היה אנטיתזה במובן מסוים", סבור אלוני. "פירון, איש חינוך, אמר שהדבר הכי חשוב הוא להחזיר למערכת למידה משמעותית, הנאה, הנעה, אכפתיות, חום ואהבה".

הוא השיק תוכנית חדשה למקצוע תרבות ישראל - "תוכנית חינוכית כוללת להתחדשות יהודית", מגיל הגן ועד לכיתה י"ב, לדבריו "תוך כוונה לבניית גשרים וקשרים עם זהויות תרבותיות אחרות ומתוך מחויבות עמוקה לערכי הדמוקרטיה".

תוכנית מרכזית של פירון קיבלה את השם "האחר הוא אני". "מדינת ישראל נועדה להיות חברת מופת. לא נוכל להסכים עם גילויים של פירוד, הפרדה, גזענות או שנאת האחר", אמר. אלא שגם במקרה הזה, כוונות לחוד - ומציאות לחוד: ב-2016 קבע מבקר המדינה כי "משרד החינוך לא תרגם את תפיסת 'האחר הוא אני' לתוכנית עבודה כוללת ולא פיתח את רוב המתודות והכלים הדרושים להנחלתה... כ-60% מהפעילויות של בתי הספר אינן רלוונטיות לעיסוק ביחסים בין השסעים המרכזיים".

במקום זאת, על פי דוח המבקר, הופעלו תוכניות להכרת תודה לחיילים, לתיעוד עברם של קשישים ולעידוד קיומן של ארוחות ערב משפחתיות, בריאות ונטולות סלולר. התברר שבתי ספר שדיווחו על פעילות לחינוך אזרחי, התייחסו במקרים רבים לפעילות קהילתית.

שי פירון ורה"מ נתניהו. כוונות לחוד ומציאות לחוד. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

נפתלי בנט, פוליטיקאי שמרבה לדבר על ערכים, נכנס למשרד החינוך ב-2015 עם סדר עדיפויות מובהק: הגם שעודד במרץ את לימודי המתמטיקה, אמר ברייש גליי, קודם לימודי יהדות - ואחר כך כל השאר. בנט הפעיל למשל, תוכנית לתגבור לימודי יהדות לכיתות ז'־י"ב בחינוך הממלכתי. הוא הרחיב את תוכנית הלימודים "תרבות יהודית ישראלית" - במקום מכיתות ה'־ט', לכיתות א'־ט'.

בראש ועדת המקצוע עמד אז פרופ' מרגולין. "אני חושב שלימודי היהדות חשובים עבור הציבור החילוני", הוא אומר. "למערכת החינוך תמיד היה חשוב לטפל בנושאים האלה, כדי שלתלמידים תהיה הבנה מהי המשמעות התרבותית של היהדות. הדבר היחיד שמקשר אותנו לכאורה בפועל הוא המוצא האתני של סבתא וסבא שלנו כלומר הרקע האתני, או במלים פחות עדינות: המוצא הגזעי שלנו.

"אם לא קיימת הבנה שהיהדות היא לא רק מוצא אתני, אלא גם תרבות בעלת מרכיבים שונים ולא רק דתיים אלא גם מוסריים - גם אם לא מזדהים עם כולם - ומתוך זה יכולת הכרה במובן התרבותי של יהדותנו ויהדותה של מדינת ישראל, תתגבר בישראל התפיסה הגזענית המזהה יהדות עם השתייכות לגזע מורם מעם, ללא כל מחויבות לערכים חיוביים, בעיקר מוסריים, שמעוגנים בתרבות היהודית. אני חושב שחשוב להטעין את התלמידים החילונים במטענים, הבנות ויכולת לדון במשמעות התרבותית של היהדות ולאמץ מתוכה יסודות חיוניים לקיום אנושי ראוי".

השאלה, ממשיך מרגולין, "היא לא הדתה, אלא מה טיבן של השעות הרבות שמוקדשות בחינוך הממלכתי לעניינים שנוגעים ביהדות. איך מעבירים אותם, מה המסרים המועברים ובאיזו מידה המורים שמופקדים על העניין מוכשרים לעשות את זה; או שמפקידים שוב ושוב את הנושאים הללו גם בידי אנשים שאין להם שום יכולת, הבנה או הכשרה בטיבה של האוכלוסייה שמאכלסת את בתי הספר הממלכתיים".

מרגולין מכוון לכך שהכנסת גופים חיצוניים לבתי הספר הממלכתיים התעצמה מאוד בשנים האחרונות, כאשר ברוב המוחלט של המקרים מדובר בעמותות וגופים דתיים, שפועלים בבתי הספר בתשלום ובעידוד משרד החינוך. המשרד מעמיד לרשות מנהלי בתי הספר מאגר של ארגונים ועמותות שמציעים תוכניות שונות - במה שאפשר לתאר כמיקור חוץ של ערכים - מהם יכול כל מנהל לבחור על פי צרכיו ומשאביו. הגופים האורתודוקסים, מצדם, מציעים לעיתים קרובות את התכנים כמעט בחינם - פיתוי שאין לזלזל בו עבור מנהלי בתי הספר.

מבקר המדינה הבהיר בדוח מ-2016 כי הגופים החיצוניים הללו פועלים ללא פיקוח. "בפועל ארגונים אלה עובדים באופן אקראי מול יחידות שונות במשרד, והמשרד אינו עושה בקרה על פעילותם כדי לוודא שהם פועלים באורח רצוף, שיטתי וכוללני למילוי מטרות וצרכים מוגדרים של מערכת החינוך", נכתב בדוח.

בנט מצדו עודד את המשך פעילותן של בנות שירות לאומי בבתי ספר חילוניים. מרגולין מזכיר כי זו תופעה שמתרחשת "כבר עשרות שנים, ועדיין יש מנהלים שמכניסים אותן לבתי הספר למרות ששוב ושוב אומרים שזה לא מתאים ושאין להן את ההכשרה המתאימה".

למה משרד החינוך לא מקבל החלטה גורפת שהן לא יעבירו תכנים בבתי ספר ממלכתיים, ברוח ועדת שנהר?

"מפני שהכול פוליטי. כבר ארבעים שנה ששרים לא מסוגלים לעשות את זה כי הם לא רוצים להסתכסך עם הדתיים".

בנט העיר את החילונים

הנחיות שונות שניתנו בתקופת בנט נתפסו כמצמצמות את השיח הציבורי. הוא אסר על כניסתו של ארגון "שוברים שתיקה" להרצאות בבתי הספר ובהמשך הצליח להביא לתיקון בחוק, המסמיך את שר החינוך למנוע את כניסתם למוסדות חינוך של ארגונים הפועלים נגד צה"ל או חייליו. הוא פסל את הכנסת הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן לתוכנית הלימודים, בטענה ש"יחסים אינטימיים בין יהודים ושאינם יהודים מאיימים על הזהות הנפרדת. גם ההצגה "הזמן המקביל" הוצאה מסל התרבות, כיוון שהיא עוסקת במחבל שרצח חייל ישראלי ("אני צריך להבין שאני לא נמצא בתוך מדינה דמוקרטית", אמר על כך המחזאי בשאר מורקוס).

פרויקטים המיועדים לאוכלוסייה החילונית, שמטרתם לקרב אותה לאוכלוסייה הדתית (ולא להפך), קודמו על ידי המנהלת לזהות יהודית. זו הוקמה ב-2013 במשרד הדתות, שהופקד באותה שנה בידיו של בנט, במטרה "להחזיר את הנשמה היהודית למדינת ישראל". כך הוקמה תוכנית "רכזי קהילות יהודיות" בעשרות קהילות חילוניות. כן הושקה תוכנית "בתים יהודיים", במסגרתו משפחות דתיות אירחו חילונים, בתשלום, לפעילויות של העמקת הזהות היהודית.

המשרד בראשותו של בנט אף הוסיף תקציבים לבתי ספר שהתחייבו להגדיל את היקף שיעורי היהדות, ובקדנציה שלו גדל עוד יותר אי השוויון בין המגזרים השונים במערכת החינוך, שקיים מזה שנים, בין היתר באמצעות הזרמת כספים קואליציוניים.

האפליה באחוזים? על פי נתוני משרד החינוך ל-2018, תלמיד בתיכון ממלכתי דתי מקבל 29% יותר מתלמיד בתיכון ממלכתי ו-64% יותר מתלמיד בתיכון ערבי. התקציב הממוצע לתלמיד תיכון דתי־לאומי עומד על 40,300 שקל, על 31,300 לתלמיד ממלכתי ו-24,500 לתלמיד ערבי. בגזרת בית הספר היסודי, בשנים 2014-2017 עלה תקצובם של תלמידי היסודי הדתיים בלא פחות מ-30%.

נפתלי בנט. לקח את הנושא אל הקיצון. צילום: מארק ניימן ,לע"מ

בנט הדף בעקביות את הביקורת נגדו. "הדתה שמדתה", נופף מול המבקרים. מרגולין סבור שקריאות ההדתה שהגיעו לשיא בתקופת בנט פופוליסטיות ברובן. הוא מסכים שיש נושאים בהם יש הדתה בוטה - אבל לדבריו, הם הושרשו הרבה לפני בנט. "במשך שנים למדו כאן היסטוריה של עם ישראל, תנ"ך, תורה שבעל פה, תלמוד ועוד על ידי מורים דתיים. אז להציג את התקופה של בנט כמהפכה? זה מצחיק. התמונה הרבה יותר מורכבת".

מרגולין סבור שבמקום לצעוק "הדתה" באופן גורף, עדיף להילחם על אי השוויון התקציבי. "מאז קום המדינה, הדתיים מקבלים הרבה יותר שעות לימוד בגלל תוספת תקציב לתחום היהדות. הגופים החילוניים נכנעו לשיטה: הם קיבלו את המצב הקיים ואמרו שהבעיה היא בהוספת שעה שבועית של יהדות. למה לא לדרוש שיוסיפו שעות לחינוך הממלכתי לטובת שיעורי אמנות או הרחבת הלימודים הפלורליסטיים? למה ילד דתי לומד עד ארבע, וחילוני עד אחת? הפער הזה בלתי ניתן להבנה ומראה עד כמה טובת הילדים אינה נגד עיניהם של שרי החינוך".

אז נתפסו על בנט?

"זה לא שאני מגן גדול של בנט. על תקופתו אמרו 'הדתה' כי אז הוא היה קיצוני יותר פוליטית, החזיק בדעות קיצוניות דוגמת בתחום המשפט. לקחו את הנושא הזה כאמצעי ניגוח ומיקדו בו את העניין. צריך לנתק את הדברים האלה, כדי שיהיה רצף ותפיסה מתפתחת. אני מלווה את הנושא עשרות שנים ורואה איך הדברים מתנהלים. כל שרי החינוך משחקים בתוך השיח הזה. מגוחך להסתכל על זה בזווית צרה".

מה שכן, מוסיף מרגולין, "הביקורת על ההדתה בתקופתו של בנט והרעש התקשורתי שנלווה אליה עשו דבר אחד טוב: הם גרמו למעורבות רבה יותר של הורים במקומות מסוימים בארץ, והכריחה מנהלים להקשיב יותר ולהיות מחויבים להורים. הם מבינים שיש לחץ ציבורי ושהם נמצאים תחת פיקוח".

בשנים האחרונות ההתעוררות החילונית מרימה ראש, בין היתר באמצעות עמותת "הפורום החילוני", בראשות היו"ר ד"ר רם פרומן והנשיאה מיכל שליו רייכר. בשנים האחרונות פועל "הפורום" באופנים שונים. ב-2017, למשל, הם ערכו בדיקה בשמונים ספרי לימוד המיועדים לתלמידי היסודי בחינוך הממלכתי, ומצאו תכנים דתיים רבים בעשרות ספרי לימוד - כולל במקצועות כמו מדעים, שפה ומתמטיקה.

חברי "הפורום" פעלו להעלאת המודעות לנושא, כמו גם של פעילויות שמקיימים גופים דתיים בבתי הספר ובגנים. דיווחים מהורים מרחבי הארץ החלו לזרום, כולל דוגמאות שרחוקות מאוד מהטיעון הוותיק של "מה רע בקצת מסורת": עיסוק בתפילת הדרך בשיעור בטיחות בדרכים בבית ספר חילוני; הסברים נרחבים על כללי סוכה כשרה וקריאה לילדים להתנהג לפי מידותיו של אליהו הנביא, כדי לקרב את הגאולה לעם היהודי.

האם ההתעוררות החילונית תצליח להביא לשינוי בשטח? שתי עיריות שפעלו בשנים האחרונות לצמצום פעילותם של גופים דתיים בעיר הן תל אביב וגבעתיים. עיריית תל אביב הפסיקה את שיתוף הפעולה עם המינהלת לזהות יהודית במשרד הדתות. הקבוצה החילונית "גבעתיים חופשית", למשל, פעלה להוצאתה של העמותה הדתית מרחבי"ה, כמו גם של תנועת חב"ד, מחלק מהמוסדות החילוניים בעיר.

גם אנשי אקדמיה מנסים לחולל שינוי ולהקים מועצה עצמאית לחינוך הממלכתי, כשם שעל פי חוק, קיימת מועצת חמ"ד עבור החינוך הממלכתי דתי. אשתקד קראו להקמת מועצה כזאת קבוצת אנשי חינוך, ביניהם הפרופסורים אלוני, יורם הרפז, דני בר־טל ומרדכי קרמניצר. "כשמכהנים שרי חינוך חילוניים, כמו שהייתה אמא שלי, הם לא יכולים לגעת בחינוך הדתי הודות לחמ"ד", אומר על כך אלוני. "אבל כשיש שר חינוך דתי, אין מי שיגן על החינוך הממלכתי העברי והערבי".

איפה עומדת היוזמה שלכם?

"אנחנו נכשלים כי אנחנו לא מספיק כוחניים, ואנחנו גם לא רוצים להקים זרם חילוני־בדלני כמו הזרם החרדי. אנחנו רוצים שוויון בין הזרם הממלכתי לזרם הממלכתי דתי. אנחנו לא מבקשים זכויות יתר, רק שוויון, אבל לא מוכנים לתת לנו את המובן מאליו. המצב הקיים משקף חוסר הצדק מובנה, והוא לא אקראי".

בית ספר בימי הקורונה. 2,000 מורים לאזרחות לא הוכשרו כמתוכנן. צילום: שאטרסטוק

הדרך לפתרון טמונה במורים

נחזור לשאלה שממנה התחלנו: החינוך לדמוקרטיה. סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה שערכו ב-2015 חנן כהן ופרופ' תמר הרמן בקרב כ-600 מנהלי בתי ספר יסודיים, העלה כי רק 19% ממנהלי בתי הספר במגזר הממלכתי־דתי השתתפו בהשתלמות בתחום החינוך לדמוקרטיה, 37% מהמנהלים במגזר הממלכתי ו-65% מהמנהלים במגזר הערבי. בקרב המורים, המצב גרוע יותר: רק ב-16% מבתי הספר הממלכתיים התקיימה השתלמות בתחום, שבה השתתפו מעל מחצית ממורי בית הספר. בבתי הספר הערביים, רק ב-15% ובבתי הספר הדתיים - רק ב-3% הייתה השתלמות למורים בתחום החינוך לדמוקרטיה.

דוח מבקר המדינה מ-2016 שיקף תמונת מצב עגומה בכל הנוגע להשקעה במורים בתחום: 2,000 מורים לאזרחות לא הוכשרו כמתוכנן; השתלמויות מורים בנושאים הנוגעים לחינוך אזרחי - לרבות חינוך לדמוקרטיה ולחיים משותפים - מועברות באופן אקראי וללא כל מנגנון מובנה ולמעשה, היקף ההשתלמויות בתחום החיים המשותפים שהתקיימו עמד על פחות מאחוז אחד (!) מכלל ההשתלמויות.

ד"ר תמי הופמן: "מורים מספרים שהם מדברים בכיתה על זכויות אדם והתלמידים אומרים - 'המורה, אתה שמאלני'. לצערנו המילה דמוקרטיה הפכה להיות מזוהה עם שמאל, ושמאל הפכה להיות מילה גסה. תוסיפי לזה את השיח המתלהם, לא רק מלמעלה אלא גם ברשתות החברתיות, את הפייק ניוז והתוצאה המתקבלת קשה"

אז מה צריך לעשות? פרופ' מרגולין סבור שבמציאות הנוכחית, מנהלי בתי ספר צריכים לקחת אחריות והורים צריכים להגדיל מעורבות. "המנהלים הם אלה שיכולים להכניס גופים אורתודוקסיים חיצוניים לבתי הספר או למנוע את כניסתם; למנות מורים שילמדו את התכנים הללו או לא למנות. זה לא עניין שמתחיל מלמעלה, אלא עניין שנשלט מלמטה. מאחורי כל בית ספר יש ציבור של הורים והשאלה היא אם הם הורים שאכפת להם, ואם יש קשר בין המנהלים לבין ההורים ורצונם. האנשים שבשטח הם שעושים את הדברים, ויש אנשים שהרבה פעמים עושים הפוך ממה שאומרים להם - לטוב ולרע. מנהלי בתי ספר הם אנשים עם המון כוח ויש להם מידה רבה של חופש, ואנחנו רואים הבדלים בין בתי הספר השונים".

ד"ר הופמן, שמעידה על עצמה כ"מאמינה גדולה בחינוך ציבורי", סבורה כי "הפתרון הוא במורים - באיכותם, ביחס אליהם מבחינת פיתוח, הכשרות ושכר. כיוון אחד של השפעה הוא מלמטה: לחזק, להכשיר מורים, להנגיש חומרים בתחום, לעבוד דרך רשתות כמו אורט ולעשות במסגרתן שינוי. כיוון שני הוא מלמעלה - לנסות לשנות את המדיניות ולשים את הדברים על השולחן. שר חינוך חדש זו תמיד הזדמנות לכך".

"כבר כמעט עשור שהמילה דמוקרטיה הפכה להיות מעיין Flavor of the month - התלוי ברצונו של מורה כזה או אחר", היא מסכמת. "זה לא אמור להיות ככה במדינה דמוקרטית".

שומרים פנה אל משרד החינוך בנוגע לטענות העולות בכתבה, אולם תגובה לא נמסרה עד כה.

"המצב הזה גורם לבעיית ניכור אדירה" | על מצוקת החינוך לדמוקרטיה בחברה הערבית בישראל

תלמידי החינוך הערבי מהווים כרבע מכלל תלמידי מערכת החינוך בישראל. עם זאת, הזרם הערבי - שכולל תלמידים ערבים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים - סובל כבר שנים מאפליה מובהקת ומתמשכת. שורשיה הם פערי תקצוב דרמטיים בהשוואה למגזרים אחרים (כפי שצוין בגוף הכתבה), מחסור במשאבים, תוכניות לימודים לא מותאמות וחוסר עיסוק מספק בכל הנוגע לשסע היהודי-ערבי ובחינוך לחיים משותפים בכלל מערכת החינוך.

"תוכניות הלימוד כיום לא מתאימות לצרכים של החברה הערבית והן גם לא מכירות בחברה הערבית", אומר ד"ר שרף חסאן, איש חינוך וראש ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי. "תלמיד ערבי לומד הכול על החברה היהודית – את השפה העברית והנרטיב הציוני בהרחבה; את כל מקצועות הלימוד מהזווית היהודית-ציונית, אבל לא לומד שום דבר על עצמו. אפילו השפה הערבית מוגדרת ככלי בלבד ולא כחלק מתרבות ענפה".

חסאן, שבעברו גם ניהל את מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח, מלמד כיום אזרחות בתיכון בטמרה, מקום מגוריו. את עבודת הדוקטורט שלו כתב על מעורבות החברה האזרחית בחינוך. "עם הזמן, התכנים במקצוע האזרחות הפכו להיות מאוד אתנו-יהודיים, ציוניים - ואפילו ציוניים לפי השקפה מסוימת, של ההגמוניה המתחזקת שבמרכזה השיח של הציונות הדתית", הוא טוען.

לדבריו, "בעשור האחרון השתנו לגמרי האזורים בתוכנית הלימודים שבהם עוד נכחה קצת דמוקרטיה, פתיחות או עיסוק בדילמות בלי להכפיף הכול לעיקרון השולט במדינה, העיקרון האתנו-ציוני-דתי. כיום אין שום התייחסות לצרכים ולבעיות של החברה הערבית וככה בעצם מקשים מאוד על כל שיח דמוקרטי בתוך מערכת החינוך. מתוך ייאוש מהמצב הקיים, הצעתי בעבר להקים מקצוע נפרד לדמוקרטיה".

ד"ר שרף חסאן: "בעשור האחרון השתנו לגמרי האזורים בתוכנית הלימודים שבהם עוד נכחה קצת דמוקרטיה, פתיחות או עיסוק בדילמות בלי להכפיף הכול לעיקרון השולט במדינה, העיקרון האתנו-ציוני-דתי. כיום אין שום התייחסות לצרכים ולבעיות של החברה הערבית"

צילום: סטודיו נאטור-היאם שחאדה

מעבר לתכנים, חסאן מתאר גם בעיה מבנית: במקצוע האזרחות יש תוכנית אחידה לכל המגזרים במערכת, אותו ספר לימוד (נגדו יצאו אנשי חינוך ערבים), אותה בחינת בגרות ואפילו אותו המפקח (מפמ"ר). עד לפני 15 שנה, הוא מציין, היה במשרד החינוך מפמ"ר ערבי אבל מאז יציאתו לגמלאות, המשרד לא אייש את התפקיד.

"המצב הזה גורם לבעיית ניכור אדירה, גם בקרב אנשי חינוך שמלמדים חומר שהם עצמם לא מאמינים בו והוא נכפה עליהם וגם בקרב התלמידים", אומר חסאן. "זה חמור במיוחד כשהמערכת הפכה עם השנים מאוד הישגית. הלחץ על הציונים, לצד היעדר עיסוק ערכי ובניית שייכות של התלמיד הערבי, מעמיקים את בעיית הניכור בעיקר בקרב שני שלישים מהתלמידים, שנמצאים מתחת לקו העוני ומתקשים להשתלב בהישגיות".

ועדת המעקב לענייני חינוך ערבי הוקמה ב-1984 על ידי ועד ראשי הרשויות הערביות, כדי לטפל בסוגיות בתחום החינוך הערבי ולייצג את החברה הערבית בנושא. בקשת הוועדה להקים מועצה פדגוגית ערבית בתוך משרד החינוך "לא נענתה אף פעם", אומר חסאן. יוזמה דומה, מהזרם הממלכתי חילוני, מוזכרת בכתבה; המשותף ביניהן הוא הניסיון להשתוות למעמדו של החינוך הממלכתי-דתי ש"מוגן" על ידי מועצה משלו (מועצת חמ"ד), או לקבל מידה מסוימת של אוטונומיה לקביעת תוכניות הלימוד, כפי שקיימת באופן טוטאלי בהרבה במגזר החרדי.

ב-2010 הקימה הוועדה מועצה פדגוגית ערבית הפועלת במסגרתה. היא מורכבת מאנשי אקדמיה ערבים שמפתחים תוכניות לימוד ומטווים דרך, אבל אין לה הכרה רשמית ואין ביכולתה לקבוע את תוכניות הלימוד.

עד כמה למורים הערבים יש גמישות בתוך תוכניות הלימודים?

"משרד החינוך שולט בתהליכים החינוכיים דרך הבחינות. כך שהמורה לא נבחן על פי פעילות חינוכית, אמיתית ועמוקה אלא על פי בחינות וציונים. גם מורים ביקורתיים וגם עם תודעה רחבה ופוליטית עובדים בסופו של דבר תחת אילוצים מבניים-מוסדיים".

ועדת המעקב ו-ועד ראשי הרשויות הערביות, מעדכן חסאן, ביקשו להיפגש עם שר החינוך החדש יואב גלנט או עם מנכ"ל משרדו, אך טרם קיבלו תגובה. "הדרישה של מערכת החינוך הערבית היא לא רק לגבי עצמה; אם רוצים לבנות חיים משותפים ולהיאבק במגמות גזעניות בחברה, צריך להרחיב ולחזק את השיח הדמוקרטי והרב תרבותי. ללמוד שפה ערבית, ללמוד על החברה הערבית וההיסטוריה שלה, לחנך לערכים המאפשרים לחיות ביחד. לצערנו זה השתנה עם הזמן".

לאורך השנים פועל במשרד החינוך המטה לחינוך אזרחי וחיים משותפים, אולם ב-2016 הצביע מבקר המדינה על כישלון מהדהד של המשרד בכל הקשור לקידום חיים משותפים בין יהודים וערבים. במשך שנים ארוכות לא סיים המשרד מהלכים שיזם בנושא, פרסם המבקר, וממילא המהלכים שתכנן לא תורגמו לתוכנית עבודה או למהלך מחייב. אחד מהם הוא עבודתה של ועדת סלומון-עיסאווי, שהגישה המלצותיה ב-2009 וכתבה כי היא רואה את משרד החינוך כאחראי לקידום החינוך לחיים משותפים בין יהודים וערבים מגיל הגן ועד לסיום התיכון, אולם המלצותיה כאמור מעולם לא יושמו ולא קיבלו מעמד מחייב על ידי המשרד.