הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

זאב הוא מוזיקאי שלא יכול להתפרנס מאז פרוץ הקורונה • דימיטרי ברחוב כבר עשור ומכור • מוחמד נדד לתל אביב מרחובות טבריה • מאיר מקבל ארוחות מבית הכנסת

מספר דרי רחוב בישראל גדל השנה ב-300 איש לעומת השנה שעברה, מרביתם ברחובות תל אביב. זה עדיין לא גל, ודאי לא צונאמי של הומלסים, אבל כשהקורונה הכלכלית גוררת את כולם למטה, גם התחתית הופכת קרובה יותר. גורמי המקצוע מתריעים: "נראה את ההשפעה של הקורונה בטווח היותר ארוך, יהיו אנשים שיאבדו את הבית ויגיעו לרחוב"; "אנשים ישנים במכונית שעד לפני ארבעה־חמישה חודשים הם לקחו בה את הילדים שלהם לגן"; "לגמרי מודאג משכבת האמנים ואנשי הבמה". דוח מיוחד של שומרים

צילום: ביאה בר-קלוש
צילום: ביאה בר-קלוש

זאב הוא מוזיקאי שלא יכול להתפרנס מאז פרוץ הקורונה • דימיטרי ברחוב כבר עשור ומכור • מוחמד נדד לתל אביב מרחובות טבריה • מאיר מקבל ארוחות מבית הכנסת

מספר דרי רחוב בישראל גדל השנה ב-300 איש לעומת השנה שעברה, מרביתם ברחובות תל אביב. זה עדיין לא גל, ודאי לא צונאמי של הומלסים, אבל כשהקורונה הכלכלית גוררת את כולם למטה, גם התחתית הופכת קרובה יותר. גורמי המקצוע מתריעים: "נראה את ההשפעה של הקורונה בטווח היותר ארוך, יהיו אנשים שיאבדו את הבית ויגיעו לרחוב"; "אנשים ישנים במכונית שעד לפני ארבעה־חמישה חודשים הם לקחו בה את הילדים שלהם לגן"; "לגמרי מודאג משכבת האמנים ואנשי הבמה". דוח מיוחד של שומרים

צילום: ביאה בר-קלוש

ברחובות שלנו

זאב הוא מוזיקאי שלא יכול להתפרנס מאז פרוץ הקורונה • דימיטרי ברחוב כבר עשור ומכור • מוחמד נדד לתל אביב מרחובות טבריה • מאיר מקבל ארוחות מבית הכנסת

מספר דרי רחוב בישראל גדל השנה ב-300 איש לעומת השנה שעברה, מרביתם ברחובות תל אביב. זה עדיין לא גל, ודאי לא צונאמי של הומלסים, אבל כשהקורונה הכלכלית גוררת את כולם למטה, גם התחתית הופכת קרובה יותר. גורמי המקצוע מתריעים: "נראה את ההשפעה של הקורונה בטווח היותר ארוך, יהיו אנשים שיאבדו את הבית ויגיעו לרחוב"; "אנשים ישנים במכונית שעד לפני ארבעה־חמישה חודשים הם לקחו בה את הילדים שלהם לגן"; "לגמרי מודאג משכבת האמנים ואנשי הבמה". דוח מיוחד של שומרים

דורון אביגד

צילום: ביאה בר-קלוש

8.10.2020

תקציר הכתבה

שומרים על קשר

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

הניוזלטר של שומרים:
נרשמים כאן בקליק - ולא מחמיצים אף תחקיר חשוב

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
ר

או את זאב, מוזיקאי. כך נראה אדם שהחיים חבטו בו באופן שנראה בלתי הוגן, בלי חמלה אנושית בסיסית. כשזאב מחכה לאוטובוס, בתחנה נטולת גגון ברחוב אלנבי בתל אביב, אנשים מתרחקים ממנו, עוברים על פניו בהליכה מהירה, מעווים את פניהם ברתיעה ואולי גם בפחד בלי לשים לב. אולי זה זקנו המדובלל; אולי המבטא האנגלו־סקסי שכמו לא תואם את הדמות שהוא "מגלם", בתור הומלס. אולי אלה הבגדים המלוכלכים בשילוב העמידה המוזרה, כפופה־מתוחה עד כדי התרסה עם הגיטרה שנראית כה גדולה על גבו. ואולי זו דווקא שקית הניילון העצומה, שבה הוא מחזיק אלוהים יודע מה. במצבו הנוכחי, זאב מפחיד אנשים. כשניגשתי לדבר אתו באחד מימי אוגוסט של טרום הסגר השני, נדמה היה לי שכל הרחוב עוצר ומתבונן בנו.

"היו לי חיים די בסדר", הוא מפתיע. "אני מוזיקאי וניגנתי לאנשים במסעדות. עבדתי קשה וכל יום, דווקא הלך לי לא רע. בינואר השנה עברתי תאונת דרכים, כמעט נהרגתי. שלושה חודשים הייתי בבתי חולים, רק רציתי לצאת מזה. כשסוף־סוף השתחררתי הקורונה התחילה, המסעדות נסגרו ולא הייתה לי שום אפשרות לעבוד. חיפשתי וחיפשתי, הייתי מוכן לעשות הכל, אבל שום דבר לא עזר. איבדתי את הדירה שגרתי בה, לא נשאר לי כסף לשלם שכירות וחשבונות. אני ברחוב, עובר ממקום למקום.

"מה אני עושה כאן? מרכז תל אביב, רחוב אלנבי, זה לא מקום שמתאים לי, קשה כאן, קשה מאוד. אני רוצה שמישהו יציע לי לנגן במסעדה שלו, זו עזרה אמיתית. זה מה שאני יודע לעשות ואני עושה חזרות כל יום. למה אני עושה חזרות? כי אני מוזיקאי. אף אחד לא רוצה לגעת בנו בחודשים האחרונים, באנשים שישנים ברחובות. אני לא יודע מה אעשה. אני עוד לא יודע איפה אשן הלילה. כסף אין לי, עבודה אין, בית היה אבל גם אין. אין לי שום ברירה חוץ מהרחוב כרגע, אבל זה קשה. לא יודע איך אפשר לעמוד בזה. לא התרגלתי".

תל אביב. צילום: ביאה בר-קלוש

מאלנבי אני צועד לשדרות רוטשילד, המקום שלפני כמעט עשור מרוצף היה באוהלים ובתקווה שהתפוגגה והלכה. כשאני מעיר את דימיטרי הוא פוקח זוג עיניים לא מפוקסות. הרואין, אני שואל. "כן", הוא עונה, ואז מוסיף "בעצם כל מה שיש". דימיטרי ישן על מזרן מטונף במיוחד בשדרה, לצד שני דרי רחוב אחרים, עובד זר ובחור חרדי לבוש בבגדי ישיבה מרופטים. הוא בן 37, עלה מרוסיה כנער צעיר, כבר עשר שנים ברחוב הישראלי.

"אח שלי הקטן התמכר לסמים", הוא מספר. "יום אחד הוא נכנס למכונית שלו מסטול לגמרי ונהרג בתאונת דרכים. זה שבר אותי, התחלתי להשתמש גם כן. לא עברתי ישר לחיות ברחוב. כשהגעתי לשם עוד ניסיתי לצאת לזה, לחזור לחיים שהיו לי. אחרי כמה זמן התייאשתי. היום כבר ברור שלאף לא אכפת מאיתנו, אף אחד לא דואג, לא מאמין שאצא מכאן. אנחנו ישנים על הדשא, אם פותחים ממטרות אנחנו עוברים למדרגות מתחת לסניף בנק לאומי".

זאב, דר רחוב: "אף אחד לא רוצה לגעת בנו בחודשים האחרונים, באנשים שישנים ברחובות. אני לא יודע מה אעשה. אני עוד לא יודע איפה אשן הלילה. כסף אין לי, עבודה אין, בית היה אבל גם אין. אין לי שום ברירה חוץ מהרחוב כרגע, אבל זה קשה. לא יודע איך אפשר לעמוד בזה. לא התרגלתי"

דימיטרי לא בטוח שעכשיו, כשהקורונה באוויר, יותר קשה מאשר קודם לכן. "אנשים מתרחקים, לא נותנים כסף. אנחנו מגעילים אותם. אותי מעניין רק איך להשיג את הסם שלי. המצב שלי לא טוב, הפסקתי לקוות שיקרה משהו. עשיתי שירות צבאי ביחידה קרבית, לא חשבתי שאגיע למצב כזה. אבל זהו, כבר עשר שנים שלאף אחד לא אכפת. הקורונה לא משנה לי, לא אכפת לי. לא יודע אם נדבקתי, לא מפחד להידבק. בשביל מה אני צריך מסכה?".

למעלה מ-300 הומלסים חדשים

זוהי התחתית. שכבת אנשים כה ענייה ואומללה שעל פניו אין לה כמעט מה לאבד. זה כמובן לא נכון - תמיד יש מה לאבד. למרביתנו הם שקופים, לא קיימים. בין משום שמדובר במנגנון הגנה, בין של הדחקה ובין סתם אדישות. אולם כמו כל סדר עולמי שהקורונה מערערת בחצי שנה האחרונה, גם אל מעגל השקופים היא מאיימת לשלוח את מי שמכונים "ההומלסים החדשים" - אנשים שיתגלגלו לרחוב עקב מצוקה כלכלית קשה, כמו זאב המוזיקאי.

לפי נתוני משרד העבודה והרווחה, נרשמו ותועדו בסוף יולי 2020, 1,819 דרי רחוב בישראל, לעומת 1,505 בתקופה המקבילה אשתקד. עלייה של למעלה מ-300 דרי רחוב. מאז פרצה הקורונה, בין החודשים מארס ועד לסוף יולי, נוספו לרשומות 257 דרי רחוב ברחבי הארץ (עד סוף יולי), כאשר בתל אביב, מוקד המשיכה המרכזי, התגלו בחצי השנה האחרונה 204 דרי רחוב חדשים (עד סוף ספטמבר).

מהא מטר, מנהלת תחום דרי רחוב במשרד העבודה והרווחה: "אנשים לא הופכים להומלסים בן יום, זה תהליך. האם אני צופה עלייה במספר דרי הרחוב? כן. נראה השפעה של הקורונה, אבל בטווח היותר ארוך. יהיו אנשים שיאבדו את הבית שלהם ויגיעו לרחוב. כמובן, לא כולם. לא כל משפחה שמאבדת את הבית שלה מידרדרת לרחוב. מי שיהיה לו כוח להיאבק, לא יגיע לרחוב. לרחוב יגיעו האנשים החלשים שאיבדו אמון ושאין להם תמיכה"

את הנתונים הללו אמנם יש לסייג בכך שלא יותר מ-10% מהם (כמה עשרות בודדות), הם אכן אנשים שלא חיו יום אחד ברחוב לפני כן. אולם גם את הסייג יש לסייג ולומר שלקורונה והשלכותיה הכלכליות יש השפעה ניכרת על הנפילה של חלק מההומלסים המשוקמים בחזרה אל ספסלי הרחוב. "הם סיפור עצוב במיוחד", אומרת מהא מטר, מנהלת תחום דרי רחוב במשרד העבודה והרווחה.

לדבריה, "כ-30% מהנתון של ה-257 דרי הרחוב החדשים בתקופת הקורונה, הם דרי רחוב משוקמים שכבר שולבו בעבודות והייתה הצלחה בטיפול שלהם, אך בעקבות המשבר הם איבדו את מקור ההכנסה שלהם ומצאו את עצמם מהר מאוד חזרה ברחוב. כשאתה מטפל באדם והוא מרגיש שהצליח להגיע לדרך הנכונה ולשקם את עצמו ופתאום הוא מדרדר - זה ממש מתסכל, גם לאדם עצמו וגם לצוות הטיפולי".

"אנשים לא הופכים להומלסים בן יום, זה תהליך", מטר מסבירה. "אנשים שיאבדו את המשכנתה שלהם יהיו מחוסרי דיור, שזו הגדרה שונה מאוד מדרי רחוב. הם יטופלו על ידי משרד הבינוי והשיכון ועל ידי אגפים אחרים במשרד הרווחה. האם אני צופה עלייה במספר דרי הרחוב? כן. נראה השפעה של הקורונה, אבל בטווח היותר ארוך. יהיו אנשים שיאבדו את הבית שלהם ויגיעו לרחוב. כמובן, לא כולם. לא כל משפחה שמאבדת את הבית שלה מידרדרת לרחוב. משפחות רבות מקבלות תמיכה מהמשפחה המורחבת שלהם, או נאבקות על זכויותיהן. מי שיהיה לו כוח להיאבק, לא יגיע לרחוב. לרחוב יגיעו האנשים החלשים שאיבדו אמון ושאין להם תמיכה".

דימיטרי, דר רחוב: "המצב שלי לא טוב, הפסקתי לקוות שיקרה משהו. עשיתי שירות צבאי ביחידה קרבית, לא חשבתי שאגיע למצב כזה. אבל זהו, כבר עשר שנים שלאף אחד לא אכפת. הקורונה לא משנה לי, לא אכפת לי. לא יודע אם נדבקתי, לא מפחד להידבק. בשביל מה אני צריך מסכה?"

ממש כמו בקורונה עצמה, שפוגעת יותר באוכלוסיות החלשות, מטר מספרת שיש קבוצות סיכון שחברות בהן מגבירה את הסיכון להתגלגל לרחוב. לדבריה, "דרי הרחוב הם בדרך כלל אנשים שמנותקים ממשפחותיהם. הם אנשים מודרים חברתית, אין להם עוגן ואין להם תמיכה משפחתית. התא המשפחתי שלהם מפורק או שבני משפחתם לא רוצים לשמוע מהם ולא להיות אתם בקשר. אין מי שיעטוף אותם, ייתן להם מענה או יספק להם תחליף לרחוב. אלה אנשים מאוד בודדים ופגועים, שמרגישים שאין להם קרש הצלה מאף אחד. לרוב הם גם איבדו אמון בסביבה, באנשים ובמערכת כולה".

"זה מאוד עצוב", אומר דוד אגייב, יו"ר עמותת אכפת, שמסייעת כבר שנים לדרי רחוב בדרום תל אביב. "פתאום אפשר לראות בכל מיני חניונים פתוחים גדולים בעיר, אנשים שיושבים וישנים ברכב שלהם. אלה אנשים שנשרו מהמערכת, שהיה להם כסף על הקשקש, שלא הספיק להם הכסף לשכר דירה. יש קצת פחות מ-20 אנשים במצב הזה שבאו אלינו לקבל עזרה באוכל ובמקלחת. בהתחלה היה להם מאוד קשה לקבל עזרה.

תל אביב. צילום: ביאה בר-קלוש
יואב בן ארצי, מנהל תחום דרי רחוב בעירית ת"א: "מי שנפגעו וחוו רגרסיה היו דווקא אלה שכבר כן הצליחו להשתקם, ששולבו בדירות והצליחו לשים חצי רגל במעגלי החיים הרגילים. הם מצאו את עצמם בחזרה ברחוב. עד הקורונה הם איכשהו הצליחו להחזיק את עצמם כלכלית על ידי עבודות שחורות ועבודות מזדמנות"

"אלה אנשים שאין להם שום עניין התמכרותי, שלא היו דרי רחוב עד לאחרונה, הם שונים מאוד מדרי הרחוב הרגילים. הסכנה אצלם היא טראומה ממה שקורה שלהם. הרי עד לפני ארבעה־חמישה חודשים הם לקחו את הילדים שלהם לגן במכונית הזו, שעכשיו הם ישנים בה. אם תלך לחפש אותם, תתכונן להפתעות: יש מצב שתפגוש שם את אחד השכנים שלך".

היום בהייטק, מחר ברחוב? לא בדיוק

יצאתי לחפש. צהריים, אחר צהריים וערב ארבתי להם באחד החניונים האלה בדרום העיר. למרבה המזל, לא מצאתי את אחד משכני או מכריי - אני לא יודע כיצד הייתי מגיב לו כן; וגם "גל של הומלסים" עדיין אין בנמצא, כי אם עלייה מדודה. היום בהייטק, מחר ברחוב? זה לא בדיוק עובד ככה. "אמנם יש עלייה במספרים ואנחנו נרגיש אותה עוד מעט", מאשרת מטר. "אבל כרגע המספרים קטנים, משהו כמו 10% מסך דרי הרחוב שנוספו הם דרי רחוב חדשים, שחוו הידרדרות מהירה. זה הנתון גם ברמה הארצית".

גם יואב בן ארצי, מנהל תחום דרי רחוב, התמכרויות, זנות ושיקום האסיר בעיריית תל אביב־יפו ב-12 השנים האחרונות, מדגיש כי "ברמה העירונית דרי הרחוב החדשים עדיין מעטים, ואני עוד לא רואה גל של הומלסים חדשים בתל אביב". ביניהם, הוא מספר על "אחד מהם עבד בתיווך דירות עם Airbnb, אדם סופר נורמטיבי שלא נשארה לו שום פרנסה והוא הגיע לרחוב. אדם אחר היה מאמן כושר, הוא עבד באילת ועבר לתל אביב, אבל נתקל כאן במצב שהוא לא מסוגל למצוא עבודה. הוא גם סוחב על גבו עול של גירושים קשים, ואולי יש עוד משהו שהוביל אותו לרחוב יותר מהר מאנשים אחרים.

"זה ממש כל מקרה לגופו וממש לא חייב להיות מההייטק ישר לרחוב. זה יכול לקרות גם מעבודות אחרות. אני לגמרי מודאג משכבת האמנים ואנשי הבמה, ולא יודע עד כמה הם מסוגלים לשרוד את המשבר הזה. ייתכן גם שנראה תופעה של אנשים כמוני כמוך, שעבדו בעבודה מסודרת אבל לא שמרו כסף ליום סגריר, שיישארו בלי כסף לשלם שכירות ויגיעו לרחוב. כרגע זה עוד לא קורה, אבל זה יכול לקרות".

איך ניתן להיערך לכך?

"משרד הבינוי והשיכון אמור לדעתי להיערך למצב שבו שכבה מסוימת באוכלוסייה תהיה בסכנה להגיע לרחוב. צריך לחשוב על מכניזם שיסייע לאותם אנשים בתשלום שכר הדירה. צריך לעזור להם לשמור את הראש מעל המים, אבל לא לתייג אותם עם פתרונות כמו דיור ייעודי. צריך לאפשר להם לעבור את התקופה ואז, אחרי שנגיד סוף־סוף שלום לקורונה, לסייע להם לחזור לחיים רגילים בלי תיוג שלילי".

מאז פרץ משבר הקורונה, מספר אגייב מעמותת אכפת, החל תהליך "הגירה" של דרי רחוב מהפריפריה לתל אביב; תהליך שלטענתו הגיע לשיא ב-17 ימי שביתת העובדים הסוציאליים ביולי השנה. לדבריו, "דרי הרחוב ראו שאין להם יותר מענה ביישוב הקטן שבו חיו, שאין עובדים סוציאליים שיתמכו בהם והחליטו לעבור לעיר הגדולה, כי כאן יש כמה עמותות שהמשיכו לפעול בכל מצב. דרי רחוב מכורים מערים כמו לוד ויבנה, שהיו תלויים לחלוטין במסגרות הסוציאליות בערים האלו, היגרו אלינו לתל אביב ונשארו כאן גם אחרי שהסתיימה השביתה".

"אוכלוסייה נוספת שנדדה אלינו, לתל אביב", כך אגייב, "היא של נשים דרות רחוב. זו אוכלוסייה שלא היה לה כמעט מענה גם לפני משבר הקורונה, אז תאר לך מה מצבה עכשיו. הן אמורות לקבל מסגרות משלהן, יש להן יותר בעיות פיזיות, חלקן גם מנוצלות מינית. נדרש כאן מענה רפואי, נפשי, פוסט־טראומטי. אנחנו רואים בעיר לא מעט דרות רחוב שלא ראינו קודם, הן לא חדשות ברחוב, אבל כן חדשות בתל אביב. הן עברו מערים אחרות, מהצפון בעיקר".

הסגר הוביל לצורך במוצרים בסיסיים

את מוחמד (שם בדוי) אני פוגש באחד מיום שישי אחר הצהריים בשדרות רוטשילד. אוחז שקית ניילון גדולה של פחיות ובקבוקים ביד אחת, הוא לא נראה ממהר במיוחד לתפוס את מונית השירות האחרונה שתיקח אותו "הביתה". יש לו בית ברהט הוא מספר, אבל הוא כמעט אינו נמצא שם. "אחרי גירושים מכוערים התגלגלתי לרחוב והגעתי איכשהו לטבריה", הוא מספר. "התחלתי להשתמש (בסמים) והמצב הלך ונעשה גרוע עוד יותר. בתל אביב אני ישן מדי פעם, עברתי לכאן לפני חודשיים אבל זה לא המקום בשבילי. אני מנסה להיגמל, צעד אחרי צעד. אולי יש לך 20 שקל לעזור לי?"

הוא נראה חזק ובריא יותר מההומלסים האחרים שעמם דיברתי, על אף שיעול כבד מאוד, שהוא מנמק בעישון שרשרת של סיגריות. "בטבריה", הוא מספר, "חייתי בלי לדעת מה השעה, איזה יום היום, לא עניין אותי. עכשיו, עם הקורונה, זו גם תקופה קשה. אנשים מתרחקים ממני, בעצם מכולנו, עוברים מדרכה אם רואים אותנו או מתחילים ללכת ממש מהר קדימה. אני לא מאשים אותם".

שלא כמו אגייב, שייחס את הגירת ההומלסים לתל אביב בזמן שביתת העובדים הסוציאליים בקיץ, בן ארצי אינו רואה בכך משהו חדש. "תל אביב תמיד הייתה עיר שסופחת אליה את כל התופעות החברתיות, כולל דרי הרחוב", הוא אומר. "יכול להיות שבזמן השביתה פנו אליו מכמה ערים אחרות בבקשה שייתן מענה, אבל מגמה חדשה בזמן השביתה - לא ראיתי דבר כזה. אנחנו מתמודדים כבר שנים עם זה שדרי הרחוב מכל הארץ באים לתל אביב. לפעמים שולחים אותם במונית מהערים האחרות, העיקר שיקבלו כאן מענה. מבחינת נשים דרות בית, הנתונים נשארים די יציבים במשך השנים על רמה 13% נשים ו-87% גברים, עם תזוזה של אחוז לכאן או לכאן מדי פעם".

נושא שאינו נמצא במחלוקת הוא שהקורונה הכלכלית פגעה בשתי קבוצות בקרב דרי הרחוב: סרבני הטיפול והמשתקמים. סרבני הטיפול הם אותם דרי רחוב שסירבו במשך שנים ברחוב לקבל טיפול רפואי או נפשי מהרשויות; דוגמת להתאשפז בבתי חולים או אפילו לפנות לקבלת עזרה משירותי הרווחה. כל זה השתנה במשבר הקורונה. לפי מטר ממשרד הרווחה, "כ-60% מהנרשמים בתקופת המשבר הם דרי רחוב שבדרך כלל סירבו לקבל טיפול, אבל בתקופת הקורונה ראו צורך בזה. הם לא כל כך רוצים להשתלב במסגרות, אבל כן רוצים קשר עם הרווחה כדי לקבל תמיכה ועזרה. להערכתי, דרי הרחוב האלה פתאום איבדו את מקורות האוכל שלהם. הייתה תקופה ארוכה של סגר, אנשים פחות הסתובבו ברחובות ודרי הרחוב קיבלו פחות כסף. נוצר אצלם צורך בדברים בסיסיים: אוכל, בגדים נקיים, חומרים לשמירה על היגיינה".

דוד אגייב, יו"ר עמותת אכפת: "פתאום אפשר לראות בכל מיני חניונים פתוחים גדולים בעיר, אנשים שיושבים וישנים ברכב שלהם. אלה אנשים שנשרו מהמערכת, שהיה להם כסף על הקשקש, שלא הספיק להם הכסף לשכר דירה. יש קצת פחות מ-20 אנשים במצב הזה שבאו אלינו לקבל עזרה באוכל ובמקלחת. בהתחלה היה להם מאוד קשה לקבל עזרה. אם תלך לחפש אותם, תתכונן להפתעות: יש מצב שתפגוש שם את אחד השכנים שלך"

אגייב מוסיף עוד גורם לתמונה, שמעיד על התגברות המצוקה: "בחודשים האחרונים אנחנו מקבלים יותר טלפונים מקופות החולים - מכבי, מאוחדת וכללית. פעם לא היינו שומעים מהם כמעט, עכשיו הם חזק בתמונה. זה קרה כי דיירי רחוב פנו אליהם, כי המצוקה שלהם גדלה".

מגמה מטרידה שנייה נוגעת כאמור לדרי הרחוב המשתקמים. לפי בן ארצי, חלק גדול מדרי הרחוב "החדשים" בחצי השנה האחרונה היו למעשה דרי רחוב שכמעט הצליחו לחזור לקהילה, לסדר יום נורמלי - אבל אז באו הקורונה הכלכלית והפילה אותם שוב, לרחוב. לדבריו, "מי שנפגעו וחוו רגרסיה היו דווקא אלה שכבר כן הצליחו להשתקם, ששולבו בדירות והצליחו לשים חצי רגל במעגלי החיים הרגילים. הם מצאו את עצמם בחזרה ברחוב. עד הקורונה הם איכשהו הצליחו להחזיק את עצמם כלכלית על ידי עבודות שחורות ועבודות מזדמנות, אבל כשזה נלקח מהם הם לא הצליחו להחזיק את הראש מעל למים, לשלם חשבונות ושכר דירה. כ-70% מדרי הרחוב מכורים לסמים, אלכוהול או גם וגם, כך שהחזרה שלהם לרחוב לוותה גם בחזרה לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים".

"מקרי מוות שלא הכרנו קודם"

התמכרות לסמים היא בעיה ידועה בקרב דרי רחוב, אולם גם אם נדמה שהמצב לא יכול היה להיות גרוע יותר, באה הקורונה וגם את המקום העגום הזה דחקה עוד יותר אל תהומות הנשייה. "סגירת הגבולות גרמה לירידה באיכות חומרי הסמים בארץ, וסוחרי הסמים התחילו להוסיף חומרים סינתטיים", מסביר אגייב. "בארבעה־חמישה חודשים האחרונים יש לנו מכה של מה שמשטרת ישראל אולי תכנה מנת יתר, אבל הרפואה קוראת לזה הרעלה. אנחנו פוגשים יותר ויותר מקרי מוות ברחוב ואם בעבר נרקומנים שלקחו מנת יתר בדרך כלל מתו לבד, עכשיו אנחנו רואים יותר ויותר מקרים של מוות קבוצתי. שניים במכה, שלושה במכה, כל אלה שהשתמשו באותו חומר פשוט מתים".

נתונים ארציים, מקור: משרד העבודה והרווחה, יולי 2020

באיזה חומרים אתם נתקלים ברחוב מתחילת משבר הקורונה?

"70% מדרי הרחוב שאנחנו פוגשים משתמשים בחומרים פסיכו־אקטיביים, כמעט תמיד תוך העדפה של החומרים המאוד זולים שהם גם מאוד מסוכנים. משככי כאב חזקים כמו אופיאטים אי אפשר בכלל לקבל מחו"ל מתחילת המשבר. אז אנחנו רואים פתאום שקורים דברים מוזרים, למשל עם מדבקות פנטניל, שזה אופואיד סינתטי חזק מאוד. נותנים את זה בעיקר לחולים סופניים, כמובן עם מרשם רופא. היום יש מחסור גדול בבתי המרקחת, אבל יש כמויות גדולות מאוד של המדבקות האלו ברחוב. בגלל שזה סם רפואי שלא כל כך מוכר למכורים, הם עושים אתו כל מיני ניסיונות ומגדילים את הסיכוי שלהם למות. הם מעשנים אותו, מזריקים אותו, זה מוביל למקרי מוות שלא הכרנו קודם".

לפי נתוני עמותת אכפת שאגייב עומד בראשה, בחצי השנה האחרונה נרשמו 20 מקרי מוות של דרי רחוב בתל אביב, לעומת שמונה בכל שנת 2019. חמור מכך: ברוב המקרים, המכורים לא מתו לבד. כלומר, הם השתמשו בחומר מסוים עם שותף או שותפים - ומתו יחד.

בן ארצי שותף לדאגה: "יש אכן עלייה במקרי המוות ואני חושב שלחומרים הפסיכו־אקטיביים יש תרומה לכך, כי הם מהולים בכל מיני חומרים שאף אחד לא יודע מה הם ואיך הם. אין לי נתונים לגבי סיבות המוות, אבל ממה שראיתי הייתה עלייה במקרים הקשורים למערכת הנשימה והלב".

פנית למשטרה?

"כן, בעיצומו של המשבר, לאחר שנתקלתי בכמה מקרי מוות שנראה לי שיש ביניהם מכנה משותף. אחרי שביררתי קצת בעצמי, אמרתי לשוטרים: 'תשמעו, אני חושד שיש בשטח חומרים שמהולים ברעלים, חומרים לא טובים. עשיתי גם רישום של היכן הסתובבו דרי הרחוב שמתו והבנתי שכולם היו באזור התחנה המרכזית בתל אביב. ביקשתי מהמשטרה לבדוק את זה, חיכיתי קצת וקיבלתי תשובה שלא מצאו שום דבר".

וזהו?

"אני עדיין חושב שמדובר בחומרים לא טהורים, שהכניסו בהם חומרים רעילים שגורמים לתמותה. אני ממש חושש שזו עובדה. אבל לצערי, אחרי שפניתי למשטרה והם אמרו מה שאמרו, אני לא יכול לעשות יותר מזה. ציפיתי מהמשטרה לתשובה קצת יותר מעמיקה, ציפיתי שישאלו אותי קצת יותר שאלות. נתתי להם ממש מידע מדויק איפה הסתובבו דרי הרחוב שמתו בתחנה המרכזית, הם היו יכולים להצליב את זה עם המידע המודיעיני המדויק שיש להם על סוחרים הסמים במקום. זה לא קרה. הייתה שם סמיכות של מקרי מוות שכן חייבה בדיקה מעמיקה וכן היא סוג של מראה שכדאי להתבונן בה לעומק ולנסות להבין האם יש מכנה משותף למקרי המוות".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה לשאלה האם חלה עלייה בתמותת דרי הרחוב מתחילת משבר הקורונה, כי "אין ברשותנו נתונים בפילוח המתבקש". גורם בדוברות המשטרה אף הופתע שהפנינו את השאלה אליו, והמליץ לנו לבדוק את הנתונים בבתי החולים ואצל גורמי רפואה אחרים.

מוחמד (שם בדוי), דר רחוב: "אחרי גירושים מכוערים התגלגלתי לרחוב והגעתי איכשהו לטבריה. בטבריה חייתי בלי לדעת מה השעה, איזה יום היום, לא עניין אותי. עכשיו, עם הקורונה, זו גם תקופה קשה. אנשים מתרחקים ממני, בעצם מכולנו, עוברים מדרכה אם רואים אותנו או מתחילים ללכת ממש מהר קדימה. אני לא מאשים אותם"

ממשרד הבריאות נמסר: "אין בידינו נתונים על תמותת דרי רחוב מתחילת משבר הקורונה. כל הטיפול בהם נמצא בידי משרד הרווחה ואנחנו מציעים לך לפנות אליהם".

מבית החולים איכילוב בתל אביב, נמסר כי "על פי המקרים שזוהו על ידי משרד הקבלה, וסומנו במערכת כדיריי רחוב, אין עלייה במספר הפניות". באיכילוב לא השיבו על שאלה נוספת בנוגע לעלייה במקרי התמותה בקרב דרי הרחוב בתל אביב.

את עמדת משרד הרווחה מביאה מטר, והיא עושה זאת תוך שהיא שוקלת את מילותיה. "מבחינת כל מקרי התמותה של דרי הרחוב שאירעו השנה, אין הבדל לעומת מקרי התמותה בשנה שעברה", היא אומרת, "לא מבחינה מספרית ולא מבחינת סיבות המוות. לא דווח על קשר כזה או אחר של סמים. יכול להיות שזה כן קיים, אבל בינתיים זה עוד לא נבדק ולכן אני לא יכולה להתייחס לזה. ברמה ארצית היו ב-2019 45 מקרי תמותה של דרי רחוב, מהם 28 עד סוף יולי 2019. ב-2020 עד יולי נרשמו 26 מקרי תמותה.

"כלומר, כשאני יורדת מרזולוציה של מקום המוות וסיבת המוות, אני לא רואה הבדל. כך שאין הוכחה בינתיים שיש קשר (בין סוג הסמים לבין העלייה במקרי המוות באזור בתל אביב). יש חשדות וגם שמעתי על זה מגורמי הרווחה בתל אביב, אבל כאמור אלו חשדות שעדיין לא נבדקו".

"ראיתי מספיק מגיפות בחיים שלי"

קצת אופטימיות, בכל זאת ולמרות הכל, מפיו של של דר רחוב לא חדש בכלל: מאיר, שאחרי כמעט עשור ברחוב והיסטוריה של התמכרויות, הוא חי כיום כאחד מארבעה דרי הרחוב שסופחו לבית הכנסת השכונתי בתקווה. מה שאומר שלוש ארוחות ביום וגם כיפה לבנה גדולה על הראש. מאיר, צריך לומר, תמיד ידע לדאוג לעצמו. גם כשהיה דר רחוב בשדרות בן גוריון בתל אביב, לפני שבע שנים ויותר, הוא סידר לעצמו מיטה מדוגמת על השדרה עצמה, עם כל הציוד ההומלסי העודף מסביבה ערוך בסדר מופתי.

"בצרפת, פעם", הוא מספר, "הייתי מעצב של חלונות ראווה בפריז. עליתי לארץ, לא מצאתי עבודה והדרדרתי. בשלב מסוים חייתי בקיבוץ דתי והשתתפתי שם בסדנת גמילה. גיליתי שהמדריך שלנו משתמש בעצמו, אבל כאשר הוא הבין שאני יודע הוא צרח עליי להסתלק משם. לקחתי שמיכה ואמרתי לעצמי, טוב, נישן כמה לילות ברחובות".

מאיר, דר רחוב, מתאר את קיץ 2011 כתקופת שיא בחייו, כקיץ שכולם מתגעגעים אליו. פתאום רבים כל כך ישנו באוהלים ברחוב והייתה איזו תחושת שייכות, כאילו הוא נמצא באופן נדיר ביותר מבחינתו, בצדו הנכון של המטבע. אלא שבהמשך הדרך המוחים התפוגגו ומאיר נשאר

כמו בלא מעט סיפורים מסוג זה, הזמני הפך לקבוע. את ימי המחאה החברתית של 2011 מאיר מתאר כתקופת שיא בחייו, כקיץ שכולם מתגעגעים אליו. פתאום רבים כל כך ישנו באוהלים ברחוב והייתה איזו תחושת שייכות, כאילו הוא נמצא באופן נדיר ביותר מבחינתו, בצדו הנכון של המטבע. אלא שבהמשך הדרך המוחים התפוגגו ומאיר נשאר.

"כשלקחו את האוהלים וסילקו את האנשים, נשארתי בשדרות בן גוריון", הוא אומר. "היו לי שם כמה שנים קשות, עד שבאו העובדים הסוציאליים ורצו להעביר אותי לשכונת התקווה. הרב אמר אמר 'אני מסכים, רק תשים כיפה על הראש'. צודק. קורונה? היא לא מפחידה אותי. אני רואה הומלסים צעירים שחיים בפחד בגלל הקורונה, אבל אני כבר ראיתי מספיק מגפות בחיים שלי. הרי התגברתי על הפחד מאיידס, אז עכשיו אני אופטימי".

הגגונים התמלאו, האשפוזיות לא נערכו בזמן

"דרי הרחוב מקבלים כיום פחות"

משברים הם תקופה שבה אתה מגלה בדרך כלל כמה חורים יש ברשתות הביטחון שלך, ומה גודלם. במקרה של דרי הרחוב, אנחנו מדברים בעיקר על הגגונים, מסגרות הדיור השיקומיות שבהן חלקם זוכים לקבל מיטה, מקלחת חמה, ארוחות, טיפול שיקומי ורפואי; והאשפוזיות, יחידות הגמילה מסמים באשפוז שנמצאת תחת אחריות משרד הבריאות.

בשני המקרים, המפגש בימי הקורונה היה בעייתי. בעוד שהגגונים ברוב הערים התמלאו במהירות ונותרו לא נגישים לדרי רחוב שמתקשים ללכת, האשפוזיות לא נערכו בזמן לבידוד האנשים לפני קבלתם; וכאשר כבר הוסיפו אפשרות בידוד, הקטינה זו ביותר מחצי את תפוסת האשפוזית. מה שאומר שפחות אנשים יכלו להתקבל אליה.

"דרי הרחוב מקבלים כיום פחות תשומת לב סוציאלית מאשר קיבלו לפני חצי שנה, לפני התפרצות הקורונה", סבור אגייב. "כיום, כשאני מגיע לחלק להם אוכל, הם כל הזמן מבקשים מים. חילקנו 7,000 בקבוקי מים בשבועיים בקיץ. לפני הקורונה היו להם הרבה יותר מקומות לפנות אליהם ולקבל מענה. הם גם נכנסו הרבה יותר לגמילות, היום לא פשוט בכלל להיכנס לגמילה. האשפוזיות לא ערוכות מספיק להכניס אנשים לבידוד".

ומה עם הגגונים?

"הגגונים מלאים וגם לא מתאימים לפחות ל-50% מדרי הרחוב, כי אלה אנשים שצריכים נגישות, הם לא יכולים לטפס על מיטת קומתיים או לעלות במדרגות. האנשים שברחוב בדרך כלל מזריקים ויש להם כל מיני טרומבוזות (פקקת של קרישי דם) בוורידי הרגליים".

בן ארצי, איש עיריית תל אביב, סבור אחרת. "נכון שיש בגגונים מיטות קומתיים ומדרגות, אבל אני יודע רק על מתי מעט מדרי הרחוב שלא יכולים להגיע לשם בגלל טעמים של נגישות", הוא אומר. "אותם אנחנו תמיד מנסים לשכן אותם בקומה התחתונה ובמיטה שהיא המיטה התחתונה.

"לגבי האשפוזיות, משרד הבריאות הוא הכתובת. הלוואי ויפתחו יותר חדרי בידוד שנוכל לקלוט יותר מטופלים מקרב דרי הרחוב. בתחילת המשבר פניתי למשרד הבריאות וביקשתי שיפתחו מסגרת ייעודית לדרי רחוב שיצטרכו לעבור בידוד, אבל משרד הבריאות מתנהל כפי שהוא מתנהל, ולכן השאלה צריכה להיות מופנית אליו. אנחנו יכולים רק להעלות את הצרכים מהשטח וזה בדיוק מה שעשינו בתחילת המשבר".

מה השיבו לכם?

"קיבלתי תשובה שהם מבינים את הצורך, שתיפתח מסגרת כזו. ואכן נפתחה בזכותנו מסגרת עם 30 מיטות לדרי רחוב בבית החולים קריית שלמה, אבל בשלב מסוים הפכו אותה למסגרת שמקבלת רק אנשים שלא משתמשים בסמים. כשאמרתי להם שמסגרת כזו לא תהיה רלוונטית, הבטיחו לפתוח מסגרות גם למשתמשים בסמים ולנשים דרות רחוב שעוסקות בזנות.

"זה היה מזמן ובינתיים לא ראיתי שקמו מסגרות כאלו. אנחנו מנסים כל הזמן להאיץ בהם. הייתה שעת כושר גדולה בסגר (הראשון) לשכנע דרי רחוב לפנות לטיפול, כי לא היה להם איך להשיג סמים, אבל האשפוזיות לא עמדו בקצב. חלון ההזדמנות הזה נסגר".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בתחילת משבר קורונה הנחנו את האשפוזיות לצמצם את מספר המטופלים השוהים בו־זמנית במסגרת, כדי להפחית את הסיכוי בהידבקות ולשמור על הריחוק החברתי. יחד עם זאת, ביקשנו מהאשפוזיות להקצות אזור המיועד לבידוד למשך 10 הימים הראשונים של המתקבלים החדשים. כמו כן ניתנה הנחיה כי יש להקפיד על שירותים נפרדים, עטיית מסכות, הקפדה על היגיינה, שימוש באלכוג'ל ומניעת התערבבותם עם יתר המטופלים. ביקשנו גם למדוד חום באופן יומיומי גם של אנשי הצוות והמטופלים. הנחיות אלה אפשרו לנו להמשיך להפעיל את האשפוזיות, תוך דאגה לבריאות הן של הצוות והן של המטופלים. התפוסה של חלק מהאשפוזיות ירדה במהלך חודשיים־שלושה, אך לאחרונה עם שינוי ההנחיות והסרת חלק מהמגבלות התפוסה חזרה להיות רגילה".

בנוגע לפתרונות בידוד נוספים לדרי הרחוב, נמסר ממשרד הבריאות: "אין צורך בפתרונות נוספים מאחר שדרי רחוב מתקבלים כרגיל. קיימת מסגרת ייחודית לדרי רחוב המכורים לצורך גמילה, ללא השתתפות עצמית, בקריית שלמה. בעבר, כאשר עלה חשש שהרבה דרי רחוב יצטרכו בידוד בגלל חשיפתם לקורונה, עלתה בקשה לפתיחת מלונית ייחודית לאוכלוסייה זו הכוללת רופא נרקולוג כגורם ייעוצי, אבל לאור חוסר פניות בנושא העניין לא נמצא רלוונטי ועל כן לא קודם".