הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

תעשייה שיש לה מדינה: המחיר שמשלמת ישראל על הסתרת עסקאות הנשק

הממסד הביטחוני משקיע מאמצים גדולים בהסתרת עסקאות של תעשיית הנשק הישראלית. אולם כשברקע פרשת פגסוס, לראשונה נשמעת ביקורת נוקבת מתוך הממסד הביטחוני ולפיה קונספציית החשאיות הזאת גורמת נזק עצום לישראל. בין היתר טוענים בכירים לשעבר כי ההסתרה מזינה את התנפחות התעשייה הביטחונית ללא צורך וללא הצדקה, מסבכת את ישראל בעסקאות מפוקפקות, מביאה לזליגת מידע רגיש וסודי ומעודדת שחיתות. דוח מיוחד של שומרים

מל"ט מתוצרת ישראל במצעד הניצחון של אזרבייג'ן על ארמניה בדצמבר האחרון. צילום: רויטרס
מל"ט מתוצרת ישראל במצעד הניצחון של אזרבייג'ן על ארמניה בדצמבר האחרון. צילום: רויטרס

הממסד הביטחוני משקיע מאמצים גדולים בהסתרת עסקאות של תעשיית הנשק הישראלית. אולם כשברקע פרשת פגסוס, לראשונה נשמעת ביקורת נוקבת מתוך הממסד הביטחוני ולפיה קונספציית החשאיות הזאת גורמת נזק עצום לישראל. בין היתר טוענים בכירים לשעבר כי ההסתרה מזינה את התנפחות התעשייה הביטחונית ללא צורך וללא הצדקה, מסבכת את ישראל בעסקאות מפוקפקות, מביאה לזליגת מידע רגיש וסודי ומעודדת שחיתות. דוח מיוחד של שומרים

מל"ט מתוצרת ישראל במצעד הניצחון של אזרבייג'ן על ארמניה בדצמבר האחרון. צילום: רויטרס

הממסד הביטחוני משקיע מאמצים גדולים בהסתרת עסקאות של תעשיית הנשק הישראלית. אולם כשברקע פרשת פגסוס, לראשונה נשמעת ביקורת נוקבת מתוך הממסד הביטחוני ולפיה קונספציית החשאיות הזאת גורמת נזק עצום לישראל. בין היתר טוענים בכירים לשעבר כי ההסתרה מזינה את התנפחות התעשייה הביטחונית ללא צורך וללא הצדקה, מסבכת את ישראל בעסקאות מפוקפקות, מביאה לזליגת מידע רגיש וסודי ומעודדת שחיתות. דוח מיוחד של שומרים

חיים שדמי

מל"ט מתוצרת ישראל במצעד הניצחון של אזרבייג'ן על ארמניה בדצמבר האחרון. צילום: רויטרס

22.7.2021

תקציר הכתבה

ה

פצצה שהוטלה בימים האחרונים תקתקה בנחת כמה שנים והפיצוץ הצפוי לא היה אמור להפתיע איש. תחקיר 'פרויקט פגסוס', צוות חקירה עיתונאי בינלאומי המונה שמונים עיתונאים משבעה-עשר כלי תקשורת (הדה מרקר בישראל) חשף כי עשר מדינות וביניהן איחוד האמירויות, סעודיה, אזרבייג'ן, בחריין, הונגריה, הודו, קזחסטן, מקסיקו, מרוקו ורואנדה עשו שימוש בתוכנת הסייבר ההתקפי פגסוס של חברת NSO הישראלית נגד עיתונאים. לפי התחקיר חלק מהעיתונאים אויימו משפטית בעוד אחרים נעצרו או נרדפו במגוון דרכים יצירתיות. לאחר פרסום התחקיר המשיכו הגילויים לזרום ובראשם רשימה של ראשי מדינות ומנהיגים שלכאורה היו ברשימת היעדים, ביניהם גם נשיא צרפת, עמנואל מקרון.

במהלך השנים צץ שמה של פגסוס כמה פעמים בהקשרים בעייתים, המוכר שבהם הוא רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל אחמד ח'אשוקג'י בסוף 2018 בידי הממשלה הסעודית. NSO טענה אז, כמו גם עתה, כי המערכות שפיתחה נועדו לפעול רק נגד פושעים וטרוריסטים. גם את התחקיר הנוכחי הכחישה החברה מכל וכל וטענה כי מדובר ב"כותרות סנסציוניות חסרות בסיס". באותה נשימה היא הבהירה כי "תמשיך לחקור את כל החשדות המבוססים לגבי שימוש לרעה במוצריה ותנקוט בפעולות הכרחיות על בסיס ממצאי החקירות", לרבות, הש­­­­­בתה מרחוק של מערכות סייבר שכבר נמכרו ונמצאות בידי לקוחות".

החשיפה והסערה הבינלאומית שבעקבותיה, קלעו את ישראל לפינה בעייתית שממנה הצליחה לחמוק בהצלחה במשך עשרות שנים ואינספור עסקאות למכירת נשק וטכנולוגיה למשטרי דיכוי. אין חולק כי NSO קיבלה ממשרד הביטחון את האישורים הנדרשים למכירת הכלים ההתקפיים שלה בחו"ל וזאת למרות תמרורי אזהרה כמו רצח ח'אשוקג'י. ישראל, לפי פרשנויות, בחרה במודע לאשר את העיסקות ולמנף אותן לשיפור היחסים עם מדינות בעייתיות בכל הנוגע לזכויות אדם ולהישגים מדיניים. המהלך הזה הפך אותה - לפחות בעיני מדינות רבות בעולם - לשותפה בפועל ברדיפה, בדיכוי ואולי, אם יתברר שכך אכן קרה, גם בריגול לראשי מדינות.

נשיא צרפת עמנואל מקרון. צילום: רויטרס
"הדיווח על כך שנשיא צרפת היה יעד של מרוקו לריגול באמצעות טכנולוגיה ישראלית, מסבכת את ישראל מול צרפת" אומר פרופ' עוזי ארד. "זה דבר מביך. בין אם ישראל עודדה את NSO לשווק את המערכות שלה ובין אם לאו – היא הייתה צריכה לדעת שהמוצרים הללו עלולים להיות מנוצלים לרעה לצורך ריגול נגד מטרות פסולות"

פרופ' עוזי ארד, שהיה ראש המטה לביטחון לאומי, יועץ ראש הממשלה לביטחון לאומי וראש אגף המחקר במוסד, אומר שאם ישראל תנסה להסתתר מאחורי הטיעון כי לא ידעה לאיזה ידיים הגיעו המערכות של NSO תהיה זו לא יותר מהיתממות. "כיצד ניתן ההיתר לחברת NSO בלי לקחת בחשבון את הסיכונים? להיתמם ולהגיד שסיפקנו מערכות למלחמה בטרור מבלי שישמשו למטרות פסולות זה טיעון שלא יאה לגופים שאמורים להיות חדים ומביני עניין.

"הדיווח על כך שנשיא צרפת היה יעד של מרוקו לריגול באמצעות טכנולוגיה ישראלית, מסבכת את ישראל מול צרפת. זה דבר מביך. בין אם ישראל עודדה את NSO לשווק את המערכות שלה ובין אם לאו – היא הייתה צריכה לדעת שהמוצרים הללו עלולים להיות מנוצלים לרעה לצורך ריגול נגד מטרות פסולות ולרדיפה פסולה. זה פעולה אנטי-דמוקרטית בעליל".

ארד מבהיר כי הפרשה מחייבת "לבחון היטב את הפיקוח על החברות הללו והאם העריכו גורמי הפיקוח נכונה את הסיכונים. האם מרוב רצון לייצא הקלו ראש בסיכונים? מאחר ומדובר בכסף, לא ניתן להשתחרר מהתחושה שאולי מסיבות שונות, גברו שיקולים זרים ולא טובת המדינה ושמירת החוק בלבד, הן אלה שהיו נר לרגלי המעורבים במתן ההיתרים".

המקרה של פגסוס רחוק מלהיות הראשון שבו מיטב תוצרת ישראל משמשת משטרים דכאניים ובמלחמות מפוקפקות. רשימה חלקית מאוד של מקרים שפורסמו בתקשורת הישראלית והזרה יכולה לכלול את מכירות הנשק לאזרבייג'ן, וייטנאם, הודו, מיאנמר, כמה מדינות באפריקה והרשימה עוד ארוכה. המדינות הללו, חשוב לחדד, רכשו אמצעי לחימה "חמים" (hardware), אך בשנים האחרונות משגשג יצוא של אמצעי לחימה ומעקב מתחום הסייבר כמו פגסוס. רשימת המדינות שרכשו ציוד מסוג זה ארוכה ומפוקפקת לא פחות וכוללת לפי פרסומים גם את מקסיקו, איחוד האמירויות, אינדונזיה, רוסיה, מדינות באפריקה ועוד ועוד.

מל"ט מתוצרת ישראל מוצג לראווה במצעד הניצחון של אזרבייג'ן על ארמניה בדצמבר 2020. צילום: רויטרס
המקרה של פגסוס רחוק מלהיות הראשון שבו מיטב תוצרת ישראל משמשת משטרים דכאניים ובמלחמות מפוקפקות. רשימה חלקית מאוד של מקרים שפורסמו בתקשורת הישראלית והזרה יכולה לכלול את מכירות הנשק לאזרבייג'ן, וייטנאם, הודו, מיאנמר, כמה מדינות באפריקה והרשימה עוד ארוכה

הכנסות תעשיית הנשק הישראלית מוערכות ביותר משבעה מיליארד דולר בשנה, ומבחינת היקפה היא מדורגת במקום השמיני בעולם. כשמביאים בחשבון את גודל האוכלוסייה מתברר שמאז 1990 ישראל היא יצואנית הנשק לנפש הגדולה בעולם. לתעשייה הזאת יש תרומה עצומה לכלכלה הישראלית אלא שיש למטבע הזה עוד צד פחות מדובר.

שומרים שוחח עם שורה ארוכה של בכירים לשעבר במערכת הביטחון ושמע מהם למה הגיע הזמן להתחיל לדון במחיר שמשלמת החברה הישראלית על תעשיית הנשק המשגשגת שלה ועל קשרי ההון-שלטון-ביטחון שנטוו סביבה.

1

למה הכל כל כך סודי?

היצוא הביטחוני של ישראל אפוף מעטה כבד של סודיות. מידע רב כלל לא נגיש לציבור, לצד מידע שפשוט מוסתר ממנו. בתי המשפט מטילים בעקביות צווי איסור פרסום על עסקות נשק, תוך שהם מאמצים ללא ערעור את עמדת המדינה. החיסיון נשמר גם כשפרטי העסקאות מתפרסמים בכלי תקשורת זרים, וגם כשהמדינות שרוכשות את הנשק מישראל מפרסמות אותו בגלוי ובגאווה. יש מקרים שחיפוש פשוט באינטרנט יגלה לכל ישראלי את מה שהמדינה ובתי המשפט החליטו להסתיר ממנו. כך לדוגמה, באתר רשמי של ממשלה מסויימת, ובדף הפייסבוק של רמטכ"ל צבא של מדינה אחרת, מוצגים בגאווה כלי נשק שנרכשו מישראל אך אצלנו הדבר אסור לפרסום.

האבסורד יכול להיות אף גדול יותר. כך למשל קרה כי בית המשפט החליט לאסור על פרסום של מידע שכבר פורסם בישראל, למרות שהפרטים נכללו בפסק דין פומבי שפורסם במאגרי המידע המשפטיים, וצוטט בעיתון הארץ.

חלק נכבד מהמידע על תעשיית הנשק הישראלית מגיע מנתונים שמפרסם אחת לשנה משרד הביטחון ובכלל זאת על היקף היצוא הביטחוני, התפלגות העסקאות לפי יבשות ולפי תחומים ועוד. אלא שמדובר בנתונים כלליים וחלקיים שאינם חושפים את המדינות שעמן נחתמו העסקאות, או את כמויות הנשק הכוללת בכל עסקה. משרד הביטחון גם מונע חשיפה של שמות האנשים והחברות שלהם ניתן היתר לסחור בנשק.

לפי נתוני משרד הביטחון יש בישראל יותר מ-1,000 חברות פרטיות העוסקות ביצוא אמצעי לחימה וכ-1,600 בעלי רישיונות ליצוא ביטחוני. על מתן רישיונות היצוא ממונה אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני במשרד הביטחון (אפ"י). האגף הוקם במסגרת חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני שעבר ב-2007. החוק מחייב בקבלת רישיון כל תושב או תאגיד ישראלי שעוסקים בתיווך או שיווק של יצוא נשק וטכנולוגיות ביטחוניות. מדיניות האגף מתאפיינת בחוסר שקיפות עקבי.

דוכן של התעשייה האווירית בסינגפור ב-2014. צילום: שארטסטוק
הכנסות תעשיית הנשק הישראלית מוערכות ביותר משבעה מיליארד דולר בשנה, ומבחינת היקפה היא מדורגת במקום השמיני בעולם. כשמביאים בחשבון את גודל האוכלוסייה מתברר שמאז 1990 ישראל היא יצואנית הנשק לנפש הגדולה בעולם. לתעשייה הזאת יש תרומה עצומה לישראל אלא שיש למטבע הזה עוד צד פחות מדובר

את מי משרתת הסודיות המוחלטת הזאת? האם היא חיונית לשמירה על ביטחון המדינה או שהיא נועדה לשרת אינטרסים אחרים?

"זה סיפור על אמון ויוקרה", מסביר אלוף (במיל') עמוס גלעד, לשעבר ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון ומי שהיה ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין ודובר צה"ל. לדבריו, "ברגע שחתמת על חוזה עם מדינה אחרת, היא רוצה שהסודיות תישמר. אם מדובר בארצות הברית – ממילא הכל מתפרסם שם. אבל יש 'מדינות מיוחדות' שלא רוצות שהמידע יתפרסם וישראל מנועה מלהפר את זה".

עוזי עילם, לשעבר ראש מינהל פיתוח אמצעי לחימה ותעשייה טכנולוגית במשרד הביטחון וראש הוועדה לאנרגיה אטומית

רמי איגרא, לשעבר ראש חטיבת השבויים והנעדרים במוסד, מציג זווית שונה לחלוטין: "לחלק מהמדינות הרוכשות יש דווקא אינטרס הפוך. כשרוכש נשק מודיע למדינות בשכונה שבה הוא נמצא, 'קניתי ציוד ישראלי מתקדם', כוח ההרתעה שלו גדל. במקרים מסוימים, כמו של סייבר מתוחכם, או מערכות לניטור אזרחים, המדינה הרוכשת תעדיף להסתיר את קיומה של המערכת, אבל בתחום של 'נשק חם', הסיפור שונה. מהסתרה בנימוק של סודיות מסחרית אנחנו לא מרוויחים כלום. כשישראל לא מודה שהיא מכרה רובי תבור למדינה מסוימת – ואחר כך זה מתפרסם בעיתון מקומי שם - אז מה נגיד - שלא מכרנו?".

עוזי ארד נחרץ אף יותר. "הסודיות מזיקה לביטחון המדינה. למה שלא נדרש מכל אחד למסור מידע מלא על מה שהוא מוכר, למי ובכמה?".

אין ספק שהסודיות מסייעת לישראל להתמודד עם לחצים מצד הקהילה הבינלאומית, אבל יש לה גם מחיר, מבהיר עוזי עילם, לשעבר ראש מינהל פיתוח אמצעי לחימה ותעשייה טכנולוגית במשרד הביטחון וראש הוועדה לאנרגיה אטומית. לדבריו, היעדר שקיפות מביא לכך שרק מספר מצומצם של בעלי תפקידים מעורב באישור ההחלטות בנוגע ליצוא הביטחוני - רובם אנשי מערכת הביטחון עצמה. גם המעורבים בסחר בנשק הם יוצאי אותה מערכת ובחלק לא מבוטל מהמקרים יש היכרות מוקדמת.

בשנים האחרונות נסדקה לא פעם חומת הסודיות כאשר פעילי זכויות אדם פנו לבתי המשפט נגד אישורים שנתן משרד הביטחון. החלטה שנתן לאחרונה בג"צ כנראה תצמצם מאוד את הערוץ הזה.

שלו חוליו ממייסדי חברת NSO. צילום: רויטרס
הפוטנציאל לזליגת מידע רגיש גדל משמעותית כשמדובר בסייבר. "במודיעין הכל מותר", אומר איגרא, "מערכות שמדינות נורמליות משתמשות בהן לצרכי איסוף מודיעין נורמלי, עלולות לשמש משטרים לא-דמוקרטיים נגד אזרחים. הקלות הבלתי נסבלת שבה מערכות הסייבר אוספות מידע היא בעייתית מאוד, בעיקר כשאתה מוכר אותן לכל המרבה במחיר"

בסוף חודש יוני דחו שופטי העליון אלכס שטיין, דוד מינץ וענת ברון, עתירה נגד ייצוא של מערכות סייבר של חברת סלברייט לרוסיה, ובכלל זה השבתה של מערכות שכבר נמצאות בשימוש. בפסיקתם קבעו שופטי בג"צ, כי שיקול דעתה של המדינה בנושאים אלה "רחב במיוחד" ובית המשפט יתערב רק במקרים חריגים ביותר, דוגמת "חריגה מסמכות, שקילת שיקולים זרים וחוסר סבירות קיצוני".

סלברייט היא חברה ישראלית המפתחת ומשווקת מערכות למחקר פורנזי דיגיטלי, ובתרגום לעברית מדוברת, כלים לשליפת מידע מטלפונים סלולריים. רוסיה כידוע, רחוקה מלהיות בירת זכויות האדם העולמית ונמצאת תחת הגבלות של מדינות המערב בכל הנוגע לרכישה של טכנולוגיה וכלי נשק.

למשרד הביטחון כל זה לא הפריע לאשר את העסקה של סלברייט והנושא התגלגל כאמור לבג"צ. במארס השנה, עוד לפני שהסתיים הדיון בעתירה, הציג עורך הדין ופעיל זכויות האדם איתי מק מסמכים ולפיהם הכלים של החברה שימשו את השלטונות לפריצה לטלפון של פעילה שחקרה את הרעלתו של איש האופוזיציה אלכסיי נבלני ולמעצרה. בעקבות החשיפה הודיעה החברה על יציאתה מרוסיה ומבלארוס. למרות זאת סרבו העותרים למשוך את העתירה וביקשו הכרעה. ההחלטה שניתנה מחזקת כאמור את יכולתו של משרד הביטחון לשמור את הקלפים צמוד לחזה.

הפגנת תמיכה במוסקבה במנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני בינואר 2021. צילום: שאטרסטוק
"ישראל הפכה למדינת שוק אפור בתחום הסחר הביטחוני", אומר ארד, "השיבוש מתחיל כשמופיעים החבר'ה שמבקשים לעשות כסף. מתברר שאי אפשר לעצור מוחות יצירתיים שמחפשים איפה הרווח האישי; לא ייאמן כמה הסיכוי לעשות מיליונים, משכלל את חשיבתו, תושייתו ומסירותו של מי שעומד ליהנות ממנו"

מק לא הופתע מההחלטה ואומר, שהחלטת בג"צ סותמת את הגולל על הערוץ המשפטי במאבק נגד ייצוא ביטחוני לדיקטטורות ומשטרי דיכוי. "במשך השנים, היחס לעתירות בסוגיית הייצוא הביטחוני השתנה משופט לשופט", אומר מק, "למרות שהעתירות הביאו לשינוי חיובי של המציאות, היו כמובן שופטים שלא התלהבו לעסוק בנושא".

לדבריו, "זו פעם ראשונה בה דחו השופטים עתירה בלי לראות את החומר הסודי של המדינה ולשאול את נציגיה שאלות. הם מגדירים את הנושא כשייך לנושאים החריגים בתחום יחסי החוץ שאינם שפיטים. המשמעות היא שאין טעם יותר להגיש עתירות".

2

התעשיות התנפחו, משרד הביטחון מנסה לשמר

סחר ישראלי בנשק אינו דבר חדש. כבר בראשית שנות ה-50 מכרה ישראל נשק לקובה וניקרגואה. מסמכים סודיים של ה-CIA מסוף שנות ה-70 ומשנות ה-80 מלמדים שישראל סיפקה נשק וטכנולוגיה גם לדרום אפריקה, וגם לצ'ילה תחת משטרו הרודני של אוגוסטו פינושה. מסמכים של משרד החוץ חושפים את האינטרס הישראלי ומהדהדים את פרשת פגסוס: תמיכה פוליטית של צ'ילה בסוגיות בינלאומיות הנוגעות לישראל.

בשנים האחרונות נתון העולם במירוץ חימוש מואץ שלא נראה מאז המלחמה הקרה - והתעשייה הביטחונית הישראלית פורחת. פיתוחים חדשים ועניין גובר בטכנולוגיות צבאיות הם ממאפייני התקופה. ארבע חברות ישראליות - אלביט, התעשייה האווירית, רפאל ותעש – נמצאות ברשימת מאה החברות הביטחוניות הגדולות בעולם ושוויין הכלכלי מזנק בקביעות ומגיע במצטבר למיליארדים רבים.

המספרים היבשים מלמדים על גודלה של התעשייה הזאת. כך בשנים 2014–2018 עמד היצוא הביטחוני הישראלי על כ-3.1% מכלל היצוא הביטחוני העולמי ו- 2018 הייתה שנת שיא ביצוא נשק ישראלי, עם חוזים חדשים בהיקף של יותר מ-7.5 מיליארד דולר. ב-2019 הסתכם היצוא הביטחוני מישראל ב-7.2 מיליארד דולר מתוכם כחצי מיליארד דולר (כ-7%) היו מכירות של מערכות מודיעין, מידע וסייבר. לפי הערכות כרבע מסך הייצור הביטחוני הישראלי מיועד לשימוש צה"ל ואילו היתר ליצוא. בסך הכל מהווה יצוא הנשק כ-10% מסך כל היצוא התעשייתי של ישראל.

למרות שאי אפשר להמעיט בחשיבות יצוא הנשק לכלכלת ישראל, בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה טוענים שהתעשייה הצבאית, שבה מועסקים כ-60 אלף עובדים, גדלה לממדים חסרי הצדקה. הגודל הזה, אומרים כמעט כל המרואיינים לכתבה, משפיע במידה רבה על המדיניות הישראלית.

ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר במפעל תע"ש ב-1986 (משמאל) ויובל שטייניץ בתקופתו כשר האוצר ב-2010 במפעל התעשייה האווירית. צילומים: נתי הרניק, יעקב סער - לע"מ
"השאלה המורכבת באמת", אומרת רות ירון, לשעבר דוברת צה"ל ובכירה במשרד החוץ שמכירה את נושאי סחר הנשק מקרוב, "היא מה גודל התעשייה הביטחונית שמדינה קטנה כמו ישראל צריכה להחזיק. במציאות נוצרה תעשייה צבאית שהיא הרבה יותר מדי גדולה ממה שהמדינה צריכה. נבנתה מן 'עוגיפלצת' כזאת, שכל הזמן צריך להמשיך להאכיל"

עוזי עילם טוען שהתמיכה בתעשייה הצבאית יצרה מצב שבו היא מחזיקה כוח אדם מקצועי בהיקף גדול הרבה יותר מהצרכים של מערכת הביטחון הישראלית. "הדילמה היא בין לעזור ליצוא ולגרום לכך שהתעשייה תמשיך ולא תתפרק, לבין לעצום עין ולהכיר ביצוא למדינה שנחשבת 'מצורעת'".

במקור, נועד הייצור הביטחוני לאפשר לצה"ל שלא לסמוך באופן בלעדי על נשק מתוצרת חוץ, אלא שספק רב אם המטרה הזאת הושגה. עם הזמן, הפך יצור בהיקפים גדולים לצורך קיומי עבור התעשיות הצבאיות ויצר מעין מעגל קסמים ביחסים עם המדינה והממסד הביטחוני: כדי לקיים את התעשייה, להבטיח את הייצור המקומי ולמנוע פיטורים של עשרות אלפי עובדים, על המדינה היה לסייע למצוא עוד ועוד שווקים חדשים. בסיטואציה הזאת הדרך למכירת נשק ומערכות סייבר למדינות שנויות במחלוקת או לכאלה שנמצאות תחת אמברגו בינלאומי, קצרה.

"השאלה המורכבת באמת", אומרת רות ירון, לשעבר דוברת צה"ל ובכירה במשרד החוץ שמכירה את נושאי סחר הנשק מקרוב, "היא מה גודל התעשייה הביטחונית שמדינה קטנה כמו ישראל צריכה להחזיק. במציאות נוצרה תעשייה צבאית שהיא הרבה יותר מדי גדולה ממה שהמדינה צריכה. נבנתה מן 'עוגיפלצת' כזאת, שכל הזמן צריך להמשיך להאכיל".

איגרא בוטה הרבה יותר. "חלק מהתעשיות הביטחוניות רקובות מהיסוד. הן עובדות בשיטות ישנות ולא מחזיקות מעמד בעולם תחרותי" הוא אומר ומוסיף כי ההגנה שהמדינה נותנת היא זאת שמחזיקה את החברות הללו בחיים.

המל"ט הרמס מתוצרת ישראל, מוצג בשוויץ. צילום: רויטרס
"הבעייתיות היא כשאתה מוכר ידע ונלווית אליו תורת לחימה שתגיע גם לאויבים שלך", אומר איגרא. "בא איש מערכת הביטחון ובאישור המדינה נותן חוות דעת מקצועית ואחריה עוד אחת ועוד אחת, שעבורן הוא מקבל כסף יפה. בוקר אחד הוא מגלה שחוות הדעת שלו לא ניתנה למי שחשב אלא למדינת בעייתית מבחינת ישראל"

כמה מהמרואיינים לכתבה ציינו כי את טשטוש הגבול בין הצרכים של ישראל לרצון לשמר את תעשיית הנשק ממחיש היטב סיב"ט - האגף לסיוע ביטחוני במשרד הביטחון. באתר משרד הביטחון מתואר האגף כמי שמטרתו היא סיוע בהרחבת היצוא הביטחוני מישראל בין היתר באמצעות "איתור וחיבור לשותפים בארץ ובחו"ל וקיום קשרים שוטפים עם ארגונים צבאיים, זיהוי שווקי יעד והזדמנויות עסקיות עבור כלל התעשיות הביטחוניות".

רות ירון, לשעבר דוברת צה"ל ובכירה במשרד החוץ

באותה נשימה אחראי האגף גם למשימות סותרות בתכלית ובראשן ל"קביעת ​מדיניות היצוא הביטחוני ובחינת בקשותיהם של היצואנים לרישיונות שיווק ולרישיונות יצוא", וגם "להכשרה של יצואנים, כולל סדנאות לשיווק אפקטיבי".

הדברים הברורים הללו לא נמצאים רק בהגדרות היבשות באינטרנט. בכנס העבודה השנתי של סיב"ט לשנת 2019, סימן את המטרה ראש האגף, תת אלוף ירון קולס: "להרחיב את היקף היצוא הביטחוני", והסביר כי היא תושג באמצעות "סמינרים ממוקדים למפקדים בכירים בצבאות זרים; סיוע של צה"ל בקידום מכירות של נשק ישראלי; וסבסוד של חברות ביטחוניות קטנות ובינוניות".

מה גובר – בחינת האינטרס הישראלי באישור רישיון ייצוא מסויים או הצורך בעידוד היצוא כדי לשמר את התעשייה, תוהה אחד המרואיינים ומוסיף "זה ממש קפטן מיילו מיינדרביינדר ממלכוד 22".

במפתיע לשאלה מה גובר יש גם תשובה מספרית. לפי פרסומי עבר בישראל, בין השנים 2012 ל-2017 אישר האגף לפיקוח על יצוא ביטחוני במשרד הביטחון 99.8% מהבקשות לרישיון יצוא.

שומרים ביקש ממשרד הביטחון להתייחס לנתון אולם לא נענה. התגובה המלאה של משרד הביטחון מצורפת בסוף הכתבה.

3

סודיות היא כר פורה לשחיתות

בעשור האחרון חקרה נאט"ו את סוגיית השחיתות הנובעת מתחומי צבא וביטחון. אחד המחקרים הראשונים שנערכו בארגון העלה כי כ-70% מהשחיתות השלטונית בעולם מקורה בתחומי צבא וביטחון, לעומת כ-25% שנובע מחומרי גלם, מחצבים, גז ונפט. המחקר מסביר כי התחומים הללו מגלגלים סכומי כסף אדירים ומתאפיינים במעורבות ממשלתית הכרחית. הסודיות הכבדה האופפת את עסקי הסחר בנשק - בניגוד לתחומים אחרים - היא מצע פורה לצמיחתה של שחיתות. "יש קורלציה ברורה בין שקיפות לשחיתות. ככל שיש פחות מהשקיפות – הפוטנציאל לשחיתות גדל", מבהיר ארד.

הקשר בין שחיתות לחוסר שקיפות לא היה תמיד ברור לנאט"ו. למעשה, עד לפני כמה שנים, בארגון לא ראו בשחיתות גורם בעל השפעה בסכסוכים צבאיים, ודאי לא כזה המחייב התמודדות דחופה. המלחמות בקוסובו, עיראק, אפגניסטן ובאזורי לחימה אחרים באסיה ובאפריקה, גרמו לארגון לחשוב מחדש ולשנות קונספציה. "שחיתות היא הסיכון הראשון במעלה לנאט"ו", הצהיר ב-2012 מפקד כוחות ההגנה האווירית של הארגון, פטר סונבי.

פרופ' עוזי ארד. צילום: עמוס בן גרשום - לע"מ
"משתמשים בביטחון ובסודיות כדי לכסות על שחיתות", אומר ארד, "כשמתגלה שחיתות ורוצים להסתיר או לטייח, סודיות היא הכלי הראשון, מפלטו הראשון של המושחת. כולם יודעים שזאת המציאות. כשמתגלה משהו בצמרת, מייד המערכת מסתגרת, מרימה את דגל 'שקט, יורים'! ומשתיקה כל בירור וחקירה"

לדברי ארד, הסיכון להתפתחות שחיתות גדל מאוד כשיש רגולציה ממשלתית ומקבלי ההחלטות מעורבים. "לדוגמה כשמחליטים על פרויקט כמו בניית מטוס, מתפתחת מלחמת עולם בין החברות הגדולות בתחום. כל חברה מנסה להשפיע על מקבלי ההחלטות, שההחלטות שלהם ישפיעו גם על מידת עושרם של בכירי ובעלי החברה. אז הם יעצרו באדום? לפוליטיקאים יש את האינטרסים שלהם. סיטואציה כזאת מדגימה למה סחר הנשק הוא עולם ומלואו של דברים מלוכלכים והרבה מאוד כסף".

"סודיות היא חממה לשחיתות", ממשיך ארד. "וסודיות גורפת משרתת את היכולת של המעורבים להזרים מיליונים לכיסם. ביצוא נשק יש תחכום: הסודיות מתחייבת בו, אז אומרים, 'ככה עושים כולם' וכולם נהנים", ופותרים את זה".

לצד מדינת ישראל שמקדמת יצוא ביטחוני ויצרניות הנשק עצמן, יש עוד צד לתעשייה - סוחרי נשק "עצמאיים" שמחפשים קונים פוטנציאליים ומתווכים בינם לבין היצרנים, לרוב תמורת אחוזים מהעסקה. כך, גדל משמעותית הסיכון לשחיתות באמצעות הצעות שוחד. לעיתים כספי הקופון שגוזר המתווך משמשים לשימון מקבלי ההחלטות במדינות הרוכשות.

"זה הפך לתת-התמחות של ממש", מתאר ארד, "אלה שעוסקים בזה, מתמחים במאפיינים הייחודיים של המגזר הביטחוני ומכירים את השווקים בעולם. כך נוצר מעמדו המיוחד של הפונקציונר המתקרא 'המתווך'. התפקיד שמילא למשל מיקי גנור (שנגדו הוגש באפריל אישום בפרשת הצוללות. ח"ש). עסקאות פיננסיות לא קמות ונופלות על מתווך, אבל בתחום הנשק - הוא החולייה הקריטית", אומר ארד. בנאט"ו החליטו להדק את הפיקוח על קבלני המשנה והסוכנים בתחומי היצוא הביטחוני וכך למנוע את "תדלוק השחיתות" באמצעות העסקת מתווכים.

"ישראל הפכה למדינת שוק אפור בתחום הסחר הביטחוני", אומר ארד, "השיבוש מתחיל כשמופיעים החבר'ה שמבקשים לעשות כסף. מתברר שאי אפשר לעצור מוחות יצירתיים שמחפשים איפה הרווח האישי; לא ייאמן כמה הסיכוי לעשות מיליונים, משכלל את חשיבתו, תושייתו ומסירותו של מי שעמוד ליהנות ממנו. אחד הלקחים המהותיים מפרשת הצוללות הוא שהאייג'נט הוא כל כך קריטי ומועד לפורענות, שתהליכי הבדיקה, ההסמכה והאישור שלו, צריכים להיות המחמירים ביותר".

פרופ' ארד עם בנימין נתניהו, דוד לוי ואריק שרון ב-1997. צילום: עמוס בן גרשום - לע"מ

ארד מזכיר, כי גם ה-OECD, שישראל חברה בו, גיבש אמנה למחויבות למאבק בשחיתות. "באמנה קיים סעיף האומר שאם נפל חשד לשחיתות בינלאומית ומתבצעת חקירה – חובה שהחקירה תגיע למיצוי ואסור להפסיק חקירות כאלה מנימוקים של ביטחון, כלכלה או יחסים בינלאומיים. בארגון במפורש מזהירים את המדינות מראש שלא ישלפו את הג'וקר של סודיות ביטחונית במקרים של חשד לשחיתות ואין להכפיף את החקירה לשיקולים זרים.

"משתמשים בביטחון ובסודיות כדי לכסות על שחיתות", ממשיך ארד, "כשמתגלה שחיתות ורוצים להסתיר או לטייח, סודיות היא הכלי הראשון, מפלטו הראשון של המושחת. כולם יודעים שזאת המציאות. כשמתגלה משהו בצמרת, מייד המערכת מסתגרת, מרימה את דגל 'שקט, יורים'! ומשתיקה כל בירור וחקירה. אסור שסודיות תשמש כסות להסתרת עבירות".

4

הפרטה וזליגת מידע

בשנים האחרונות הפכה איראן לתומכת גדולה של סרי-לנקה והיא מספקת לה נשק וציוד ביטחוני. במשך שנים מכרה ישראל לסרי-לנקה ציוד ביטחוני משוכלל בהיקף של מאות מיליוני דולרים מדי שנה. התחממות היחסים בין איראן לסרי-לנקה הדאיגה רבים במערכת הביטחון מחשש שציוד שנמכר לסרי-לנקה, יגיע לידי האיראנים. כל זה הביא את משרד הביטחון לבטל את ההיתרים ליצוא ביטחוני לסרי-לנקה.

כיום מסתכם הסיוע הביטחוני למדינה בציוד ובשירותי תחזוקה שחברות ישראליות מחויבות לספק על פי חוזים שנחתמו בעבר. ייתכן כי התמונה השתנתה בימים האחרונים: התעשייה האווירית, כך פורסם, זכתה במכרז להשבחת מטוסי הכפיר שרכשה סרי לנקה מישראל במהלך שנות התשעים.

הפגיעה האפשרית בביטחון המדינה באמצעות זליגת מידע ביטחוני או טכנולוגיות היא אחת הסוגיות הפחות מדוברות בכל הנוגע ליצוא של תעשיות הביטחוניות. אפשר להבין מדוע הסודיות הגורפת נוחה למדינה בהקשר הזה: כשהציבור לא נחשף לעסקאות לא מתקיים דיון בסיכונים הכרוכים בהן ובכלל זאת זליגת המידע. ההסתרה נוחה למערכת הביטחון בעוד הקשר: כאשר דולף מידע בטחוני רגיש המערכת חוסכת מעצמה מבוכה ודרישה ציבורית לתת דין וחשבון.

איש אלביט מדגים את כוונת הרובה במפעל החברה בנתניה ב-2016. צילום: רויטרס
בשנים האחרונות נתון העולם במירוץ חימוש מואץ שלא נראה מאז המלחמה הקרה - והתעשייה הביטחונית הישראלית פורחת. פיתוחים חדשים ועניין גובר בטכנולוגיות צבאיות הם ממאפייני התקופה. ארבע חברות ישראליות - אלביט, התעשייה האווירית, רפאל ותעש – נמצאות ברשימת מאה החברות הביטחוניות הגדולות בעולם

בפברואר השנה הותר לפרסום בישראל, כי יותר מעשרים ישראלים נעצרו בחשד לפיתוח, ייצור וסחר לא חוקי של אמצעי לחימה מתקדמים וטילים מול מדינה באסיה. המעצרים באו בעקבות חקירה משותפת לשב"כ, למלמ"ב ולמשטרת ישראל בליווי פרקליטות המדינה. על החשודים נמנים גם יוצאי התעשיות הביטחוניות הישראליות ובין החשדות המיוחסים להם עבירות נגד ביטחון המדינה, עבירות על חוק הפיקוח על ייצוא ביטחוני והלבנת הון. המעצר הזה יוצא דופן בכך שחשף לציבור את פוטנציאל הנזק האדיר של זליגת טכנולוגיות. אפילו השב"כ מסר בהודעה נדירה ויוצאת דופן כי הפרשה "ממחישה את הנזק הפוטנציאלי לביטחון המדינה, הגלום בעסקאות המבוצעות על ידי אזרחים ישראלים... שלא על פי הדין ובכלל זה החשש כי טכנולוגיה זו עשויה לזלוג למדינות עוינות לישראל".

זליגת מידע מתרחשת כשמערכות נשק ו/או טכנולוגיות בטחוניות מגיעות לידיים הלא נכונות. רות ירון, שמתוקף תפקידיה במערכת הביטחון הייתה מעורבת בדיונים הנוגעים לדליפת מידע לידיים זרות, מאשרת כי מקרים כאלה אכן מתרחשים, אף שהיא אינה יכולה להרחיב עליהם מטעמי ביטחון שדה. "ברוב המקרים", היא אומרת, "אלה אנשים ששיתפו במידע באופן לא מודע, ולא אנשים שהלכו וריגלו או מכרו סודות מדינה".

"מדובר באנשי מערכת ביטחון או באנשי מחקר ופיתוח בתעשיות הצבאיות, שיוצאים לשליחות או מוזמנים לספק שירות למדינה או חברות בינלאומיות", מתארת ירון, "על הדרך, שואבים מהם מידע בלי שהם מודעים לכך". הפן היותר רגיש, לדבריה, הוא "כשאנשי המערכת מספרים איך ניתן להשתמש בטכנולוגיה מסוימת. חלק מהיתרון שיש לישראל הוא לא רק בעצם קיומה של הטכנולוגיה, אלא בשימוש שאנחנו עושים בה ובתורות הלחימה שאנחנו מפעילים. כשאנשי מערכת הביטחון משווקים מערכות שיש לנו וקיימות גם בעולם, גם בלי לשים לב, הם מספרים איך משתמשים בהן אצלנו. הצד השני שואב בדרך הזאת מידע שאיננו גלוי".

בכיר לשעבר במערכת הביטחון חריף הרבה יותר וטוען כי "בישראל לא נלחמים בבריחת המידע, אלא מצטרפים לחגיגה או עוצמים עין". לדבריו, יוצאי מערכת הביטחון "חולקים עם מדינות זרות שיטות ודרכי פעולה, כמו גם תחבולות שלמדנו לסגל לעצמנו".

שמעון פרס כראש הממשלה במפעל אלביט בחיפה ב-1984. צילומים: חנניה הרמן - לע"מ
עוזי עילם טוען שהתמיכה בתעשייה הצבאית יצרה מצב שבו היא מחזיקה כוח אדם מקצועי בהיקף גדול הרבה יותר מהצרכים של מערכת הביטחון הישראלית. "הדילמה היא בין לעזור ליצוא ולגרום לכך שהתעשייה תמשיך ולא תתפרק, לבין לעצום עין ולהכיר ביצוא למדינה שנחשבת 'מצורעת'"

גם איגרא מסכים שכך נוצרות פרצות לריגול ולזליגה מודיעינית. "הבעייתיות היא כשאתה מוכר ידע ונלווית אליו תורת לחימה שתגיע גם לאויבים שלך". לדבריו זה קורה למשל כאשר גנרלים שמשתחררים מהצבא ומקבלים הצעות לייעץ לחברות בינלאומיות או למדינות. "בא איש מערכת הביטחון ובאישור המדינה נותן חוות דעת מקצועית ואחריה עוד אחת ועוד אחת, שעבורן הוא מקבל כסף יפה. בוקר אחד הוא מגלה שחוות הדעת שלו לא ניתנה למי שחשב אלא למדינת בעייתית מבחינת ישראל", אומר איגרא.

הפוטנציאל לזליגת מידע רגיש גדל משמעותית כשמדובר בסייבר. "במודיעין הכל מותר", אומר איגרא, "מערכות שמדינות נורמליות משתמשות בהן לצרכי איסוף מודיעין נורמלי, עלולות לשמש משטרים לא-דמוקרטיים נגד אזרחים. הקלות הבלתי נסבלת שבה מערכות הסייבר אוספות מידע היא בעייתית מאוד, בעיקר כשאתה מוכר אותן לכל המרבה במחיר".

לדברי ארד, "ביחידת 8200 וביחידות אחרות יושבים כל מיני חבר'ה חכמים ונחשפים לדברים הכי מתקדמים. אחרי שלוש שנים הם משתחררים ולמחרת כבר 'מסתדרים' בחוץ. נוצרה שכבה חדשה, בעיקר של יוצאי קהילת המודיעין, שכולם פועלים בשוק, ומוכרים ידע ותורות לחימה".

"היחידות האלה צריכות להיות חשאיות ובטח לא למכור שיטות, ידע וטכנולוגיה. הבעיה שכיום ישראל מתירה להמון אנשים לייצא את היכולות שלה. בפועל, מתרחשת הפרטה מאסיבית של שיטות וידע ביטחוניים, שלא אמורים להיחשף בכלל לעיניים זרות. כל הסטארט-אפ ניישן של ישראל מושתת, מצרכים כלכליים, על אנשי ביטחון שמייצאים את הידע והשיטות שלה".

ארד מספר על ישיבה של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת שבה לקח חלק. "שאלנו כמה ישראלים נמצאו מעורבים בעבירות של זליגת מידע. כששמעתי שאפס, הבנתי שאולי יש פה סובלנות מובנית לתופעה הזאת. לא נלחמים בבריחת המידע, אלא מצטרפים לחגיגה או עוצמים עין".

5

כסף ומוסר

חוסר השקיפות אפשר לישראל במשך עשרות שנים לספק ציוד וידע ביטחוני למדינות מפוקפקות ולמשטרים שהוחרמו על ידי הקהילה הבינלאומית. בשני העשורים האחרונים, לפחות שמונה מדינות המפרות בקביעות זכויות אדם ומבצעות פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, נמנו עם רשימת הלקוחות של ישראל.

נכון להיום, זהותן של מדינות היעד הסופי של היצוא הביטחוני, לרבות זהות העוסקים ביצוא, בשיווק ובתיווך - מוסתרים מהציבור. חוק הפיקוח על יצוא נשק מישראל אינו מגביל במפורש יצוא ביטחוני גם כשיש סבירות כי היצוא הביטחוני ישמש להפרה של החוק הבינלאומי.

בעתירה לחשיפת יצוא הנשק הישראלי לסרי-לנקה שהגיש בשנת 2018 פעיל זכויות האדם עו"ד איתי מק, מתוארים מעשי זוועה שביצע המשטר שם במהלך מלחמת האזרחים. באחת התקריות החמורות באוגוסט 2006, לפי העתירה, הפציץ חיל האוויר של סרי-לנקה במטוסי כפיר בית יתומות שבו שהו כ-400 ילדות. כ-60 ילדות נהרגו ועשרות רבות נפצעו.

דוגמה אחרת לקשר בעייתי היא וייטנאם. באוקטובר 2018 חתמו ישראל ווייטנאם על הסכם הבנות ביטחוני. כוחות הביטחון של וייטנאם עושים שימוש בנשק קל מתוצרת ישראל, ובמדינה יש גם מפעל לייצור רובי גליל באישור משרד הביטחון.

ישראל מוכרת נשק ללא מעט מדינות עניות שבהן השליטים המפנים את עיקר משאבי המדינה לביצור שלטונם, וכוחות הביטחון נוקטים באמצעי אלימות ודיכוי קשים כלפי אזרחים. כך זה גם במדינות שונות באפריקה וביניהן אוגנדה שהוזכרה קודם לכן, דרום סודאן ועוד. ישראל, מצדה, רואה בשליטי המדינות האלה פרטנרים לגיטימיים לסחר בנשק. לפי ניתוח שפרסם פרויקט "חמושים" בין השנים 2012–2015 עמד היצוא הביטחוני של ישראל למדינות אפריקה על ממוצע שנתי של כ-200 מיליון דולר. בשנת 2016 הוא גדל לכ-275 מיליון דולר.

הפגנה נגד חברת אלביט בלונדון במאי 2021. צילום: רויטרס

לדברי ירון, "יותר מדי פעמים השאלה על זהות המדינה או השליט שרוכשים את הנשק כלל לא עלתה לדיון או היוותה חסם. הנימוק היה שאין לישראל שוק אלטרנטיבי".

לא אחת, אחרי שצפים מקרים מביכים מבחינת ישראל, מנסה מערכת הביטחון שאישרה את המכירה להיתמם ולטעון שהלכה שולל. אם נחזור לפרויקט פגסוס כדוגמה, הרי שתמרורי האזהרה היו מרובים. מלבד רצח העיתונאי הסעודי נזכיר דוח מ-2020 של ארגון "CITIZEN LAB" שטען כי מערכות של NSO שימשו לפריצה ומעקב אחר לפחות 36 עיתונאים באל ג'זירה וככלי מעקב במדינות במפרץ הפרסי, בעיקר סעודיה ואיחוד האמירויות. ואם זה לא היה מבוסס דיו עבור מערכת הביטחון אז גם חברת ווטסאפ העלתה טענות קשות כלפי NSO. החברה הכחישה כמובן את כל המיוחס לה.

במאמר בהארץ, קובע דוקטור מייק דהאן, מרצה וחוקר של טכנולוגיה, חברה פוליטיקה, במחלקות לתקשורת ומנהל ומדיניות ציבורית במכללה האקדמית ספיר, כי התוצאה של מציאות זאת שישראל שותפה לה, "היא הטלת אפקט צינון על ארגוני זכויות אדם, פוליטיקאים ועיתונאים, בעקבות פחד מתמיד ממעקב ומעצר".

בדצמבר 2014 נכנסה לתוקף אמנה בינלאומית לסחר בנשק, שאומצה על ידי האו"ם ומסדירה את הסחר הבינלאומי בנשק קונבנציונלי. האמנה קובעת כי מדינה לא תתיר יצוא נשק למדינה שעלולה להשתמש בו לביצוע רצח עם, פשעים נגד האנושות והפרות חמורות של אמנות בינלאומיות. 101 מדינות אישרו את האמנה. 34 מדינות נוספות חתמו עליה, אך לא אשררו אותה – בהן ישראל.

הפגנה מול שגרירות ערב הסעודית בוושינגטון ב-2019 במחאה על רצח העיתונאי ג'מאל אחמד ח'אשוקג'י. צילום: רויטרס
הפוטנציאל לזליגת מידע רגיש גדל משמעותית כשמדובר בסייבר. "במודיעין הכל מותר", אומר איגרא, "מערכות שמדינות נורמליות משתמשות בהן לצרכי איסוף מודיעין נורמלי, עלולות לשמש משטרים לא-דמוקרטיים נגד אזרחים. הקלות הבלתי נסבלת שבה מערכות הסייבר אוספות מידע היא בעייתית מאוד, בעיקר כשאתה מוכר אותן לכל המרבה במחיר"

לדברי ארד, "ישראל משחקת משחק כפול. יש כאן חמישים גוונים של אפור והתוצאה היא שנוצר עולם של אי-ודאויות. באנגלית יש מושג 'war profiteering - אדם או ארגון שמרוויח ממלחמות. כשיש צעירים שנהרגים ומבוגרים שמתעשרים זאת חרפה".

דוח של אמנסטי קובע כי "ישראל פועלת בניגוד מובהק לסעיפים הנוגעים לסחר בנשק אחראי ומפוקח... ישראל היא אחת המדינות שממשיכות לסחור בנשק או אמצעי ביטחון אחרים עם מקומות שבהם ידוע שאמצעים אלו ישמשו לפשעי מלחמה".

האמנות הבינלאומיות אוסרות על הגעת נשק שמקורו ביצוא ביטחוני לידי צד שלישי, אך ישראל מתעלמת גם ממגבלות אלה. במקרים לא מעטים, כמו זה של דרום סודאן, אמצעי הלחימה מגיעים ליעדם אחרי שרשרת עסקות משנה, העוקפת בכך את הפיקוח הבינלאומי ואת הכללים שישראל עצמה קבעה. "מכרתי נשק לסודאן ואחרי 20 שנה סודאן תמכור את הנשק למורדי אריתריאה. אנחנו יודעים מה עושים מורדי אריתריאה? לא. ברגע שאתה נכנס למים האלה, אתה לא יודע את מידת עכירותם בסוף", מחדד איגרא.

לדבריו, "צריך להתמקד ביצוא ביטחוני בתחום הסייבר. שימוש לא מוסרי בסייבר מתקיים נכון להיום רק ברמת מדינות. כשמדובר בסייבר שנמצא בידיים של המשטר הסעודי ובאמצעותו הוא עוקב אחרי נשים שנוהגות ברכב, אנחנו בבעיה. אף מדינה לא רוצה להיות מקושרת לדברים רעים. לכן, אם אפשר למנוע פרסום – מונעים".

6

אומץ לשנות את הקונספציה

בסוף הכל מתחיל ונגמר בקונספציה של הסתרה ובקיבעון. "אני מחזיק מסמכים רשמיים של ישראל וארצות הברית על עסקות נשק ישראליות עם האיטי", אומר איתי מק. על העסקות עם מיאנמר – מצאתי פרטים בדף הפייסבוק של ראש החונטה. ככה שאין באמת שום משמעות אמיתית לחיסיון. המדינה פשוט לא רוצה להודות בשום דבר". לדברי מק, בניגוד למה שמקובל לחשוב, החשש מהפרסום לא נובע מחשש מאישומים בפשעי מלחמה. "הרי את זה אפשר לעשות גם לאור החומר המוכר. זה רק מראה שמדובר בקונספציה מטופשת וחסרת היגיון".

"העובדה שכל העתירות נדחות והנימוקים דומים, היא כבר ניצול לרעה של היכולת למנוע פרסום", אומרת ירון, שבעברה, כאמור, שימשה גם כדוברת צה"ל. "אם למערכת אין כלים חלקיים של שקיפות, היא עובדת על מנגנון שהוא אפס או מאה. לא גופו של העניין מכריע, אלא החשש מתקדים. הרי המערכת לא חוששת מפרסום על רובי תבור שנמכרו למדינה כלשהי, אלא מדברים אחרים, רגישים יותר".

עו"ד איתי מק בבית המשפט בינואר 2020. צילום: רויטרס
עו"ד איתי מק טוען שהחלטת בג"צ סותמת את הגולל על הערוץ המשפטי במאבק נגד ייצוא ביטחוני לדיקטטורות ומשטרי דיכוי. "זו פעם ראשונה בה דחו השופטים עתירה בלי לראות את החומר הסודי של המדינה ולשאול את נציגיה שאלות. הם מגדירים את הנושא כשייך לנושאים החריגים בתחום יחסי החוץ שאינם שפיטים. המשמעות היא שאין טעם יותר להגיש עתירות"

איגרא יותר נחרץ. "יש הרבה אבסורדים במה שישראל מתירה לפרסום כאן ומה מופיע בתקשורת הבינלאומית. למה בישראל עדיין מתעקשים להסתיר? התשובה המתבקשת היא טמטום".

גם עילם סבור שיש לפזר את מסך הערפל. "זה שפרסמת שמכרת טיל ים-ים מתקדם או שיתפת ביכולת לוויינית, עדיין לא אומר שאתה מסגיר סודות".

הדרך הנכונה לשינוי, לפי המרואיינים, היא באמצעות תיקון חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני והוספת שני סעיפים עיקריים: איסור על מתן אשרות ליצוא ביטחוני למדינה שבה יש סכנה שישמש להפרת זכויות אדם חמורה; והקמת ועדה שתהיה אחראית על בדיקת מצב זכויות האדם במדינת היעד. הוועדה תורכב מאנשי משרד והביטחון ומשרד החוץ, אבל גם מחוקרים מהאקדמיה ומנציגי ארגוני זכויות אדם, כנהוג במדינות אחרות.

אלא שבסוף אוקטובר דחתה הכנסת בקריאה טרומית הצעה לתיקון חוק הפיקוח על הנשק. התיקון ביקש למנוע מכירת נשק למדינות המפרות בשיטתיות זכויות אדם ולהורות על הקמת ועדה לבחינת ההיתרים שנותן משרד הביטחון לעסקאות נשק.

ירון סבורה שראוי לדון בהיבטים המוסריים של מכירת נשק ויש צורך להדק את הפיקוח. "יש לי סימני שאלה לגבי משקלם של אנשי המדיניות בגוף שנותן את האישורים ליצוא נשק", היא אומרת, "חסרים אנשים שישקלו גם את הטיעון המוסרי והאתי, שיבואו מצדם של אנשים שאינם קרובים לתעשייה הביטחונית. כיום שולחן הדיונים לא מאוזן וברובו מורכב מאנשים בעלי רקע ביטחוני. אני לא בטוחה איזה משקל קיים, אם בכלל, לשיקולים מוסריים ואתיים".

"חובה להפוך את תהליך הפיקוח לשקוף", אומר ארד, "הכנסת יכולה לערוך שימועים במתכונת השימועים של בית-הנבחרים בארצות-הברית, לו רצתה. גם גופי הביקורת חייבים לתפקד יותר טוב. רק אכיפה תרתיע, אחרת השחיתות פורחת. זה גורם לבריחת סודות".

ראש הממשלה נפתלי בנט השבוע בכנס הסייבר באוניברסיטת תל אביב. צילום: רויטרס
הדרך הנכונה לשינוי, לפי המרואיינים, היא באמצעות תיקון חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני והוספת שני סעיפים עיקריים: איסור על מתן אשרות ליצוא ביטחוני למדינה שבה יש סכנה שישמש להפרת זכויות אדם חמורה; והקמת ועדה שתהיה אחראית על בדיקת מצב זכויות האדם במדינת היעד
תגובת משרד הביטחון

"בהחלטות בנוגע למדיניות הפיקוח נלקחים בחשבון שיקולים ביטחוניים, מדיניים ואסטרטגיים לרבות דבקות בהסדרים בינלאומיים"

שומרים העביר למשרד הביטחון בקשת תגובה שכללה את הנושאים העולים מהכתבה.

המשרד העביר את התגובה הבאה:

"מדינת ישראל אמונה על הפיקוח בכל הקשור לשיווק ויצוא של מוצרי סייבר מישראל, על פי חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני מ-2007. רשימות הפיקוח הישראליות מבוססות על הסדר ואסנאר, ואף כוללות פרטים נוספים.

"בהחלטות בנוגע למדיניות הפיקוח נלקחים בחשבון שיקולים ביטחוניים, מדיניים ואסטרטגיים לרבות דבקות בהסדרים בינ"ל. מדינת ישראל מאשרת ייצוא מוצרי סייבר רק עבור גורמי ממשל, לשימוש חוקי ולמטרות מניעת וחקירת פשעים ולוחמה בטרור בלבד. כל זאת, בכפוף להתחייבויות שימוש/משתמש סופי מטעם המדינה הרוכשת, לעמוד בתנאים אלו. ככל שמתברר כי נעשה שימוש בניגוד לתנאי הרישיון או בניגוד להצהרות מטעם המדינות הרוכשות ננקטים הליכים מתאימים.

"חשוב לציין כי למדינת ישראל אין גישה למידע שנאסף על ידי לקוחות חברת NSO".