קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

"במקום שהמשטרה תעשה את עבודתה, אנחנו עוקבים אחד אחרי השני"

בתחנת הדלק (כמו שיודעת ח"כ עידית סילמן), בבגד ים על החוף, בכבישים ובחיפוש החנייה, מהאוויר באמצעות רחפנים, וגם בלובי של הבניין ובחדר המדרגות ברגעים הכי אינטימיים. כולנו מצולמים כמעט בכל מקום ובכל זמן, בידיעה ולרוב שלא. גישה לחומרים הללו כמעט שאין לנו, וגם לא אל מאגרי המידע העצומים שנערמים והולכים על איפה היינו, מה עשינו, מתי ועם מי בדיוק. המרחב הציבורי מעולם לא היה פרוץ כל כך, וכולנו בגדר חשודים עד שיוכח אחרת. דוח מיוחד של שומרים

אילוסטרציה: שאטרסטוק
אילוסטרציה: שאטרסטוק

בתחנת הדלק (כמו שיודעת ח"כ עידית סילמן), בבגד ים על החוף, בכבישים ובחיפוש החנייה, מהאוויר באמצעות רחפנים, וגם בלובי של הבניין ובחדר המדרגות ברגעים הכי אינטימיים. כולנו מצולמים כמעט בכל מקום ובכל זמן, בידיעה ולרוב שלא. גישה לחומרים הללו כמעט שאין לנו, וגם לא אל מאגרי המידע העצומים שנערמים והולכים על איפה היינו, מה עשינו, מתי ועם מי בדיוק. המרחב הציבורי מעולם לא היה פרוץ כל כך, וכולנו בגדר חשודים עד שיוכח אחרת. דוח מיוחד של שומרים

אילוסטרציה: שאטרסטוק

בתחנת הדלק (כמו שיודעת ח"כ עידית סילמן), בבגד ים על החוף, בכבישים ובחיפוש החנייה, מהאוויר באמצעות רחפנים, וגם בלובי של הבניין ובחדר המדרגות ברגעים הכי אינטימיים. כולנו מצולמים כמעט בכל מקום ובכל זמן, בידיעה ולרוב שלא. גישה לחומרים הללו כמעט שאין לנו, וגם לא אל מאגרי המידע העצומים שנערמים והולכים על איפה היינו, מה עשינו, מתי ועם מי בדיוק. המרחב הציבורי מעולם לא היה פרוץ כל כך, וכולנו בגדר חשודים עד שיוכח אחרת. דוח מיוחד של שומרים

חן שליטא

אילוסטרציה: שאטרסטוק

15.12.2021

תקציר הכתבה

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
כ

שיו"ר הקואליציה ח"כ עידית סילמן (ימינה) תיארה ב"פגוש את העיתונות" בנובמבר האחרון, כיצד הותקפה בתחנת דלק במודיעין התבקש היה לחפש את מצלמות האבטחה שתיעדו את התקרית. תחנות דלק מחויבות להתקין מצלמות על פי חוק, כדי להרתיע, ואם זה לא עוזר, אז לתעד גניבות דלק ומקרי שוד. לו היו כלי התקשורת משיגים את הצילומים, האם היה ראוי לפרסם אותם? והאם יש הבדל בין מקרה שבו רואים תקיפה, לבין מקרה שבו לא אירע דבר?

"תחנת דלק היא רשות הרבים", מסביר פרופ' מיכאל בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, שמחקריו עוסקים בזכות לפרטיות, "ולכן לפי החוק, מותר היה לפרסם את הצילומים, אלא אם כן יש בהם משהו משפיל ומבזה".

אם סילמן תדלקה והמשיכה בדרכה ללא אירועים מיוחדים, אפשר לפרש את זה כמשהו משפיל, כי הדיווח שלה הופך לבעייתי מבחינתה.

"ההסתכלות על הצילום היא במנותק מהסיפור שסיפרה. צריך להסתכל על הצילום עצמו ולשים את הפרשנות בצד. מה גם שאפשר לטעון שיש פה עניין ציבורי".

לעומתו, עו"ד רונן ריינגולד, לשעבר היועץ המשפטי של תאגיד השידור הציבורי כאן, שמתמחה בתחום הגנת הפרטיות, נשמע מסויג יותר: "סילמן יכלה לבקש את התמונות, כדי להוכיח את דבריה, כיוון שהחוק מקנה למצולמים זכות לעיין בהקלטות הנוגעות להם ככל שיש בהן משום מאגר מידע לפי החוק; הציבור פחות זכאי לזה. נוח לי יותר, להיות עורך הדין של מי שתוקף את התחנה על פרסום כזה, בנימוק שהשימוש במצלמות חרג מהמטרה שלשמה נועדה הצבת המצלמה, שהיא אבטחה ושמירה ולא מעבר לכך".

למה? יש לתחנת הדלק אינטרס להראות שהתחנה שלה היא מקום בטוח.

"ההנחיות של הרשות (להגנת הפרטיות) אומרות שיש להשתמש במצלמות רק לצורך התכלית שקבעת מראש, ופרסום הצילומים, גם של נבחרת ציבור, אינו נמנה על המטרות האלה".

ח"כ עידית סילמן. צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת

החוק אמנם מקנה למצולמים זכות עיון בצילומים הנוגעים להם, אולם בפועל זה תלוי בשיקול הדעת של מי שמחזיק בצילומים. הנה למשל, אנדקוטה אישית: לפני כמה שנים, במהלך ביקור בחנות תכשיטים, כייס אותי אחד המבקרים בחנות. כשביקשתי מהמוכרת לצפות בצילומים, היא סירבה ואני ויתרתי מתוך הנחה שזה לא מה שיחזיר לי את הסלולארי הגנוב. אם הייתי מתעקשת, הייתי כנראה יכולה לצפות במקום ואולי אפילו לקבל העתק של הצילומים של עצמי, אבל את צילומי הכייס היו מטשטשים. בעל החנות גם יכול היה לומר שהוא מוכן למסור את הצילומים רק למשטרה או לבית המשפט, ואז הייתי נדרשת לפנות אליהם, כדי שיוודאו שיש נסיבות מוצדקות ולא נפגעת פרטיותם של אחרים באותם צילומים. רוב האנשים, קרוב לוודאי היו מוותרים.

כשהחנות היא זו שסופגת את הגניבה, להבדיל, זה פשוט יותר. לא מעט חנויות מתעדות את הקליינטים, וכל שעליהן לעשות כדי לייצר הסכמה מצד המצולמים הוא לתלות שלט קריא וברור סמוך למקום בו מותקנת המצלמה, המודיע כי האזור מצולם ולאיזה מטרות. נכנסת לחנות, קראת את השלט ולא יצאת כלעומת שבאת, הרי שהסכמת לתיעוד שלך.

מעשה במזוודה צהובה

רשת החנויות סוהו, לדוגמה, לקחה את המרדף אחר הגנבים צעד אחד קדימה, ופרסמה בדף הפייסבוק שלה סרטונים שמתעדים גניבות לכאורה שבוצעו בחנות. באחד מהם, נצפה פעוט מוביל מזוודת טרולי אל מחוץ לחנות, במה שנראה כמו עידוד מצד זוג המבוגרים שהיה איתו במגע. "מבקשים את עזרת הציבור" נכתב בפוסט, "נלקחה מהחנות מזוודה צהובה ולצערנו לא הוחזרה לחנות עד היום. נודה לקבלת כל פרט מידע מזהה אודות האישה המצולמת בסרטון. בנה לקח מהחנות מזוודה בשווי מאות שקלים. נודה לעזרתכם על מנת להחזיר את המוצר לחנות!". הסרטון זכה לאלפי צפיות.

מתוך דף הפייסבוק של סוהו. הסרטון הוסר לאחר התערבות שומרים

האם בסוהו שמעו על סעיף 24 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) האוסר לפרסם צילומי קטין בנסיבות שמייחסות לו או לקרוב משפחתו עבירה פלילית? האם הם עד כדי כך נואשו מהמשטרה שהחליטו להיות גם השופט וגם התליין? ובמה בכלל מסייעים הסרטונים האלה, מלבד כמובן יצירת שיימינג? האם הם מרתיעים גנבים פוטנציאלים? האם אי פעם סרטון כזה הביא מידע שהסגיר את המצולמים, ואפשר לקבל את הסחורה חזרה?

בסוהו סירבו תחילה לשתף פעולה עם הכתבה. "התייעצנו עם סמנכ"ל הכספים, ואנו מעדיפים שלא לדון בנושאים הללו", מסרה נציגת הרשת, שיר לב.

כמה ימים אחר כך, כשביקשנו תשובות מפורטות יותר והזכרנו את העבירה על חוק הנוער, הוסר הסרטון שנמצא בפייסבוק מאז חודש אוגוסט. "הסרטון אכן משמש להרתעה ומשמש אותנו לנסות ולהקטין את התופעה של גניבת מוצרים מהחנויות", מסרה לב בתגובה חדשה. "מניסיון העבר, שלנו ושל קולגות בתחום אכן שימש בעבר לתפוס גנבים. הסרטון הורד בשל הזמן שעבר מהאירוע". נראה שבסוהו טרחו סוף סוף להתייעץ עם עורך דין, ולא רק עם איש כספים.

עו"ד רונן ריינגולד. צילום: פזית עוז

מומחי פרטיות שעימם התייעצנו אמנם נזעקו לנוכח צילומו של הפעוט, ואף העלו את האפשרות, שההורים יכולים לתבוע את החנות בשם הילד, גם אם הם אלה ששלחו אותו לגנוב את התיק. מה שעלול לעלות לרשת שפרסמה, הרבה יותר מאשר עלות התיק שנגנב. אך איש מהם לא היה נסער מעצם צילום הגנבים, שאומנם לא גנבו מסטיק ממכולת אבל גם לא ביצעו שוד יהלומים.

"בפייסבוק יש הרבה סרטונים של גניבות, שמפיצים בתי עסק", אומר עו"ד ריינגולד. "סביר להניח כי גם שוטרים ופרקליטים נחשפים אליהן, ולא שמעתי שחקרו את בתי העסק או את האנשים הפרטיים שצילמו את מי שגנב להם אופניים מהחצר על עצם הפרסום. יש כאן מקום לטעון למה שמכנה החוק 'עניין אישי כשר', כלומר אינטרס אישי לגיטימי לפרסם את התמונה, ואפשר גם לומר שזו רוח התקופה, והחיים מכתיבים נורמות".

אבל מה אם הגנב לא באמת גנב והמצלמה צילמה רק חלק מהסיפור?

"צריך מקרה ייחודי של אדם שטעו לגביו ועשו לו שיימינג (ואז יש כאן גם פגיעה לא רק בפרטיות אלא גם בשם הטוב) או של גנב לא מאוד חכם, כדי להביא את הסוגיה הזו לפתחו של בית המשפט".

כל בניין מחזיק הר של מידע רגיש על דייריו

ח"כ סילמן ותחנת הדלק או הקטין מסוהו הם רק שתי דוגמאות ויראליות לסוגיה שאין רלבנטית ממנה: חיינו מרושתים במצלמות. נניח בצד לרגע את המדינה על מיזמי העיר החכמה או מערכת עין הנץ המשטרתית; התחום פרוץ גם בכל הנוגע לבתי העסק שמצלמים אותנו כל הזמן בידיעתנו ושלא. אלה לא רק פיצוציות, תחנות דלק ורשתות שיווק, אלא גם מצלמות החופים שמצלמות את מצב הגלים עבור הגולשים בבית ובים, או מיזמי החניה שמצלמים את החניה המתפנה ברחוב ועל הדרך גם את מי שעובר לידה. יתר על כך, כיום כבר לא צריך להיות אמיד, מפורסם או עבריין כדי שנבחר להתקין מצלמה בבית או במגדל המגורים.

"זה נהיה סטנדרט בדיוק כמו להתקין תאורה", אומר מומחה לפרטיות. פועל יוצא מכך הוא שסכסוכי שכנים, שמתבררים בפני רשם הבתים המשותפים, עוסקים לא פעם במצלמות שהתקין אחד השכנים ושופכים אור על התופעה והשלכותיה. לעתים זה בגלל ששכן חושד בונדליזם שמבצע אחד הדיירים ברכושו הפרטי ולעתים החשש הוא מפני איום חיצוני כמו פורצים, ובלי כוונה מתעדת המצלמה גם את המרפסת או דלת הכניסה של השכנים. כך או אחרת, רובנו לא נרצה שיעקבו אחרי הזמנים שבהם אנו יוצאים ונכנסים הביתה, מה לבשנו, עם אילו קניות חזרנו, ומי האורחים שבאים לבקר אותנו ומתי.

במגדלי מגורים שנבנים בשנים האחרונות, התיעוד הוא אפילו יותר הדוק. במסדרונות, בחניון, במעלית, בכל מקום יש מצלמות, ומרבית האנשים מקבלים את זה כסטנדרט של מגורי יוקרה, מבלי לשאול שאלות כמו מי צופה במידע הזה בזמן אמת, כמה מצלמות ישנן, מה הן מצלמות, כמה זמן נשמר המידע המתועד ולמי יש גישה אליו.

אילוסטרציה: שאטרסטוק
"אנחנו לא יודעים איזו מניפולציה עושים עלינו באמצעות המצלמות, כמה זמן נשמרים הצילומים, ואיזה הצלבות מידע עושים בעזרתם", אומר עו"ד יהונתן קלינגר, היועץ המשפטי לתנועה לזכויות דיגיטליות. "גופים שעוסקים בסחר מידע יכולים לקנות את הצילומים מהשכן שלך, שהתקין מצלמה כדי להרתיע פורצים"

"אנשים לא מודעים להשלכות של תיעוד כזה", אומרת ד"ר דורית גרפונקל, מתכננת ערים ועורכת דין שחוקרת את תופעת מגדלי המגורים הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. "תחשבי כמה מידע אפשר לאסוף עליך ועל סדר היום שלך ממצלמות שמתעדות אותך בסביבת הבית. לפני ארבע שנים כשראיינתי לצורך המחקר הזה, דיירים באותם מגדלים ושאלתי אם חברת הניהול שמתעדת אותם חתומה על טפסי סודיות, הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח".

למה נועד טופס סודיות?

"שהחברה לא תעביר בקלות הלאה או תמכור לכתבים, צילומים של ההוצאה לפועל שדופקת לך בדלת או של האורחים שבאים אליך באמצע הלילה. היום יש יותר מודעות, אבל עדיין מעטים מאוד הדיירים שמתנגדים למצלמות. על דיירת שהתנגדה למצלמות עשו אמבוש בקבוצת הווטסאפ של הבניין, כתבו לה שזה חשוב לשמירה על הנכס ולביטחון אישי".

וזה לא עוזר לביטחון האישי?

"זה בעיקר משמש להסדרה ולהתגוננות של ועד הבית או של חברת הניהול מפני תביעות. אם נדפק לך הרכב בחניון ואת תובעת את הבניין, אפשר יהיה להראות שזה באשמתך או לזהות את הדייר שפגע בך. אם פיר האשפה נתקע כל יומיים, כי דיירים זורקים לשם חפצים גדולים וחושבים שלא רואים אותם - המצלמה מאתרת אותם ובכלל מתעדת ונדליזם. באחד הבניינים, דייר גנב ספה מהלובי ואז אפשר לעמת אותו עם הצילומים במקרה הטוב, או שהוועד מפיץ את זה בווטסאפ של הבניין במקרה הפחות טוב".

"אנשים לא מודעים להשלכות של תיעוד כזה", אומרת ד"ר דורית גרפונקל שחוקרת את תופעת מגדלי המגורים הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. "כשראיינתי לצורך המחקר דיירים באותם מגדלים ושאלתי אם חברת הניהול שמתעדת אותם חתומה על טפסי סודיות, הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח"

ד"ר דורית גרפונקל. צילום באדיבות המצולמת

וזה משרת את האינטרס של חברת הניהול להפוך את העסק לממושמע וממושטר.

"במגדלים צריך לנהל קהילות מורכבות, וזה משקף צורך אמיתי לנהל ולהרגיל אנשים לתרבות חדשה של חיים ביחד. אנשים תופסים את זה כחלק אינטגרלי ממה שמציעה הבניה החדשה, כי כבר בברושור משווקים לך את הבניין עם מצלמות. זה נתפס כיוקרתי. ובבניינים עם דיירים מבוגרים, חברת הניהול גם תדגיש שזה מאפשר לה לזהות דייר במצוקה".

והחדירה לפרטיות תוצנע כמובן.

"בגלל שהתחושה היא שהן מצלמות את כולם אותו הדבר, שזה לא אישי כמו בסכסוכי דיירים, אנשים מרגישים פחות מאוימים, כי כולם באותה סירה".

אנשים מפורסמים שגרים במגדל כזה, לא חרדים לפרטיותם המצולמת? אלה אנשים מודעים.

"הם נעזרים במצלמות ובשומרים שבלובי כדי למנוע כניסה של פפראצי. כמובן שדיירים שיותר מודעים יכולים לדרוש יותר מגבלות על הצילום, כמו לא לצלם במעלית ולא לצלם את הדלת של הבית הפרטי".

ומה עם עבריינים שהתאהבו במגדלים כאלה?

"מגדלים שמרושתים טוב מבחינת אבטחה קורצים לעבריינים, שחושבים שמערך המצלמות והשומרים יגן עליהם. ואז דיירים נורמטיבים שבאים למגדל כזה, כדי להרגיש בטוחים, מוצאים עצמם חולקים מגורים עם אנשים, שהמאבטחים שלהם מתצפתים על הבריכה המשותפת".

אפשר לסכם שהתחום היום פרוץ.

"נכון. אין פיקוח, ואין הנחיות מסודרות של מותר ואסור. ובגלל שאין הליך מסודר בחוק, גם לא מבקשים את אישור הדיירים. והם מקבלים את המצלמות כמצב נתון. לרשויות היום גם אין רישום של איזו חברת ניהול מנהלת איזו בניין. חברת ניהול שמנהלת עשרים בניינים, אולי לא מבינה בעצמה, כמה מידע יש לה בידיים, וזה עוד בלי להחשיב את מערכות זיהוי הפנים, שנכנסות גם לשוק הזה".

"לכי תמצאי את הרחפן שצילם אותך"

חוק הגנת הפרטיות נחקק ב-1981, נצח במונחי פרטיות וטכנולוגיה. המחוקק לא חשב אז שמצלמות יהיו כה זולות ונפוצות. גם ההנחיות שנוספו לפני כעשור, לא שיערו עד כמה קרוב כל אחד מאיתנו להחזיק במאגר מידע פרטי משלו. אמנם המידע שנאסף על ידי אנשים פרטיים שלא לצרכים עסקיים, אינו נחשב למאגר מידע, ולכן לא חלים עליו אותם כללי רישום ופיקוח, אך הנתונים שהם אוספים יכולים, לעניין גורמים בעלי אינטרס, וגם המדינה יכולה לבקש אותם בנסיבות מסוימות. הנה למשל, לפי הצעת חוק החיפוש שיזם שר המשפטים גדעון סער ואשר עברה השבוע בקריאה ראשונה, המשטרה יכולה לקחת מצלמות וציוד מיחשובי מהבתים. אם רוצים לחפש בתוך המצלמות נדרש כבר צו, אולם החרמת הציוד מונעת אפשרות למחוק את הצילומים.

שר המשפטים גדעון סער. צילום: רויטרס
"הטכנולוגיה התקדמה ורוב המצלמות כיום הן ברזולוציה מספיק גבוהה כדי לזהות פנים", אומרת מומחית לתחום הפרטיות. "במובנים של איסוף וניתוח מידע, כבר אין הבדל בין חשוד ללא חשוד. המצלמות שלנו משמשות שלוחות של המדינה, בדיוק כמו שהטלפונים שלנו מאפשרים למדינה לאתר אותנו עם צו מתאים"

"אנחנו לא יודעים איזו מניפולציה עושים עלינו באמצעות המצלמות, כמה זמן נשמרים הצילומים, ואיזה הצלבות מידע עושים בעזרתם", מוסיף עו"ד יהונתן קלינגר, היועץ המשפטי לתנועה לזכויות דיגיטליות. "גופים שעוסקים בסחר מידע יכולים לקנות את הצילומים מהשכן שלך, שהתקין מצלמה כדי להרתיע פורצים, כי הם רוצים מידע על מי שעובר ברחוב, והוא מנטר עבורם 24/7 מרחב רלוונטי".

ולמה שזה יעניין אותם, בהנחה שהמצולמים הם אנשים מן השורה?

"כי הוא גר, למשל, ליד בית הקפה, שרוצה לדעת מי האנשים שעוברים ברחוב מדי יום בשעה מסוימת, כדי להשתיל להם פרסומות בפייסבוק עם קופונים לאותו קפה. המצלמות מזהות דפוסי התנהגות וגם את החריגה מאותם דפוסים, שהיא מעניינת לא פחות".

מומחית לתחום הפרטיות מוסיפה כי "הטכנולוגיה התקדמה ורוב המצלמות כיום הן ברזולוציה מספיק גבוהה כדי לזהות פנים, גם בלי שבן אדם יעמוד לבדו מול המצלמה בלי לזוז, כמו שנדרש בעבר. במובנים של איסוף וניתוח מידע, כבר אין הבדל בין חשוד ללא חשוד. המצלמות שלנו משמשות שלוחות של המדינה, בדיוק כמו שהטלפונים שלנו מאפשרים למדינה לאתר אותנו עם צו מתאים".

לפני שמרימים ידיים, צריך לזכור שבחוק הנוכחי, יש עדיין מצבים שמוגדרים במובהק כפגיעה בפרטיות: אסור לצלם אדם כשהוא ברשות היחיד (למשל בבית שלו, או בתאי שירותים ציבוריים), קל וחומר לפרסם את הצילומים הללו. צילום אדם ברשות הרבים אמנם מותר, אבל אסור לפרסמו ברבים, בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפיל או לבזות את המצולם. גם בילוש או התחקות אחרי אדם באופן שעלול להפחידו מהווים פגיעה בפרטיות, ונחשבים עבירה פלילית ולעוולה אזרחית שאפשר לתבוע פיצויים בגינה. כמובן שיש מצבים שבהם יש ויכוח על הפרשנות. האם המקום נחשב לרשות היחיד או הרבים. והאם הצילום אכן נחשב משפיל ומבזה.

"אני מוטרדת מהצילומים שפלשו לחיינו האישיים, בזמן שסתם הלכנו ברחוב,, והרחפן או מצלמת האבטחה של אחד הבתים צילמו אותנו, והפכו את מה שהחשבנו כמרחב פיזי, למרחב דיגיטלי", מוסיפה עו"ד נעמה מטרסו קרפל, מנכ"לית פרטיות ישראל. "מול השכן שצילם אותך, את עוד יכולה להתנהל משפטית, אבל לכי תמצאי את הרחפן שצילם אותך. מה גם שאין לנו הגנות בחוק ממנו. רק אם יפרסמו ממנו תמונות, החוק יאפשר להתגונן".

"נוצרת פה הפרטה של המעקב, במקום שהמשטרה תעשה את עבודתה, אנחנו עוקבים אחד אחרי השני, בעזרת תעשיה שיש לה אינטרס לקדם את התופעה", אומר פרופ' בירנהק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. "המצלמות זוכרות הכל ואינן מתעייפות. אין לנו מושג מי נמצא מאחוריהן ומה הוא יעשה עם המידע הזה"

פרופ' מיכאל בירנהק. צילום: גל חרמוני

אגב, בדין האירופי, ה-GDPR, שנחשב למגדלור של דיני הגנת הפרטיות העולם, כבר נקבע כי שימוש פרטי ואישי ברחפן מצלם כפוף לדיני הגנת המידע. ושמעקב וידיאו קבוע המכסה שטח ציבורי או מופץ באינטרנט - לא יכול להיחשב כפעילות אישית או ביתית החוסה תחת הפטור. בישראל, לעומת זאת, החוק כיום אפילו לא מחייב אדם פרטי להציב שלט שמציין כי השטח מצולם, והוא גם אינו מחויב לתת לשכנים שאולי נקלטו בעדשת המצלמה, לעיין בצילומים. הרשות להגנת הפרטיות אומנם ציינה בהמלצות שפרסמה לפני שנה בנוגע לרחפנים שקרב היום בו גם השימוש הביתי ברחפנים ידרש לפיקוח, כיוון שגם "האחים הקטנים", כלומר האנשים הפרטיים, "מפעילים רחפנים לאיסוף כמויות גדולות של מידע רגיש על אחרים", אולם מדובר בלא יותר מאשר המלצות.

"זו תופעה שהדיון החברתי לגביה, חשוב לא פחות מהמשפטי", מסכם פרופ' בירנהק. "נוצרת פה הפרטה של המעקב, במקום שהמשטרה תעשה את עבודתה, אנחנו עוקבים אחד אחרי השני, בעזרת תעשיה שיש לה אינטרס לקדם את התופעה. נירמול המעקב שלנו זה אחרי זה, גם מוביל לשינוי הכללים: ההנחה החדשה היא ששום דבר כבר לא פרטי יותר, כי בכל מקום יש מצלמה; גם אם אנחנו לא רואים אותה, וגם אם זה בחוף הים הכי מבודד. המצלמות זוכרות הכל ואינן מתעייפות. אין לנו מושג מי נמצא מאחוריהן ומה הוא יעשה עם המידע הזה".