קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

ישראל ממשיכה להתעלם מקיומם, ומבקשי המקלט מאפריקה מחפשים עתיד במערב

ר' ובתה בת ה-12 עזבו לקנדה, יחד עם מאות מבקשי מקלט שעוזבים את ישראל מדי חודש בשנה האחרונה (כ-3,000 איש צפויים לעזוב בשנה הבאה). ברהה, שנמלט מאריתריאה לפני 15 שנה, מגדיר את ישראל "כלא פתוח" שבו הוא וילדיו חיים ללא מעמד וללא עתיד. דוח מיוחד של שומרים: כך דוחקת ישראל את מבקשי המקלט החוצה, ומדוע הנושא ירד לחלוטין מסדר היום הציבורי

ברהה טעמה (משמאל), מבקשי מקלט בדרום ת"א (למצולמים אין קשר לכתבה) ושרת הפנים איילת שקד. צילומים: ביאה בר קלוש, רויטרס
ברהה טעמה (משמאל), מבקשי מקלט בדרום ת"א (למצולמים אין קשר לכתבה) ושרת הפנים איילת שקד. צילומים: ביאה בר קלוש, רויטרס

ר' ובתה בת ה-12 עזבו לקנדה, יחד עם מאות מבקשי מקלט שעוזבים את ישראל מדי חודש בשנה האחרונה (כ-3,000 איש צפויים לעזוב בשנה הבאה). ברהה, שנמלט מאריתריאה לפני 15 שנה, מגדיר את ישראל "כלא פתוח" שבו הוא וילדיו חיים ללא מעמד וללא עתיד. דוח מיוחד של שומרים: כך דוחקת ישראל את מבקשי המקלט החוצה, ומדוע הנושא ירד לחלוטין מסדר היום הציבורי

ברהה טעמה (משמאל), מבקשי מקלט בדרום ת"א (למצולמים אין קשר לכתבה) ושרת הפנים איילת שקד. צילומים: ביאה בר קלוש, רויטרס

ר' ובתה בת ה-12 עזבו לקנדה, יחד עם מאות מבקשי מקלט שעוזבים את ישראל מדי חודש בשנה האחרונה (כ-3,000 איש צפויים לעזוב בשנה הבאה). ברהה, שנמלט מאריתריאה לפני 15 שנה, מגדיר את ישראל "כלא פתוח" שבו הוא וילדיו חיים ללא מעמד וללא עתיד. דוח מיוחד של שומרים: כך דוחקת ישראל את מבקשי המקלט החוצה, ומדוע הנושא ירד לחלוטין מסדר היום הציבורי

שחר סמוחה

ברהה טעמה (משמאל), מבקשי מקלט בדרום ת"א (למצולמים אין קשר לכתבה) ושרת הפנים איילת שקד. צילומים: ביאה בר קלוש, רויטרס

27.10.2022

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

באחד מערבי חג הסוכות האחרון הפכה גינה מנומנמת בשכונת שפירא שבדרום תל אביב לזירת עימות קטנה. שפי פז, הפעילה הוותיקה והפרובוקטיבית של "החזית לשחרור דרום תל אביב", הזמינה לשכונה את ח"כ איתמר בן גביר לאירוע שכותרתו "די לכיבוש! בן גביר מגיע לדרום תל אביב". מולו ומול פז ואנשיה התייצבו פעילים שמרצ שלחה, והצדדים הנצים עשו את מה שמצופה מהם - צעקו זה על זה.

פז ובן גביר (שאליו היא חברה לאחרונה לאחר התפיידותה הפוליטית של פטרוניתה הקודמת, איילת שקד), לא מדברים על הכיבוש הישראלי ארוך השנים ביהודה ושומרון. מבחינתם, המילה הטעונה מתייחסת לנוכחות (ארוכת השנים גם היא) של אזרחים זרים - בעיקר אפריקאים - בשכונות דרום תל אביב. הפתרון שהם מציעים (לפחות בקול רם) ברור למדי: גירוש מיידי.

עיתוי האירוע - כשבועיים לפני הבחירות - נועד לשדר לתומכיהם של פז ושל בן גביר כי מאמציהם נגד מבקשי המקלט לא נשכחו. המציאות, לעומת זאת, קצת שונה: כבר יותר מארבע שנים שנושא מעמדם ועתידם בישראל של מבקשי המקלט, הפליטים או המסתננים - תקראו להם איך שתרצו - כמעט שירד לחלוטין מסדר היום הציבורי.

מאז שבג"ץ פסל ב-2018 את גירושם של רבים מנתיני אריתריאה וסודאן השוהים בישראל לרואנדה ולאוגנדה (המדינות השלישיות), ומאז שראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו קרס תחת לחץ שהובילה פז וחזר בו תוך 24 שעות מהסכם בחסות האו"ם, שנועד להעביר אלפי מבקשי מקלט למדינות המערב, נותרה ישראל ללא מדיניות ברורה לגבי מעמדם ועתידם של יוצאי אריתריאה וסודאן החיים כאן.

פז מונה שתי סיבות עיקריות לכך שהוויכוח לגבי מעמדם של מבקשי המקלט האפריקאים בישראל נדחק לקרן זווית. "אחרי שהגירוש ומתווה האו"ם ירדו מהפרק, ביבי רצה בעיני להתרחק מהנושא הזה", היא אומרת בשיחה עם שומרים שבה כדרכה היא מתבטאת בפרובוקטיביות מתריסה. "הוא הציב את מאי גולן ברשימה של הליכוד על תקן עלה תאנה ומאז לא קרה כלום. מהצד של הציבור, אני יכולה להגיד לך שהתקשורת ברובה מחרימה אותי, ושאני גם חושבת שאנשים התרגלו לכך שזה המצב באזור הזה. שמע, זה ככה כבר 15 שנה".

כשאני שואל את פז אם ייתכן שיש פחות מבקשי מקלט בדרום העיר היא מודה שאכן ישנה ירידה מתונה ומתמשכת במספרם של אזרחי אריתריאה וסודאן. הבעיה העיקרית, לתפיסתה, נעוצה בדור השני - ילדיהם של מבקשי המקלט. פז טוענת כי עיריית תל אביב מעניקה לילדי הזרים תנאים משופרים על חשבון ילדיהם של ישראלים ותיקים וכי ההשקעה בהם מדירה ישראלים ותיקים משכונות דרום העיר. במקביל, היא אומרת, אחראים הילדים הללו למקרים רבים של ונדליזם ואלימות שמהם התקשורת הממסדית מתעלמת.

פז מודה שהיא כבר אינה מאמינה שקיימת שוב היתכנות להוציא לפועל תוכנית דוגמת זו שהיה על הפרק לפני ארבע שנים. במקום זאת, היא רוצה שישראל תפעיל לחץ על מדינות המערב הקולטות פליטים, כדי שאלו יגדילו את מכסות ההגירה אליהן ויפתרו את "הבעיה" בשביל הישראלים.

בפועל זה כבר קורה. במשך השנים עזבו את ישראל כ-60% ממבקשי המקלט שנכנסו אליה דרך הגבול עם מצרים, כאשר הנתונים מראים גם כי דעיכת מגיפת הקורונה גרמה לעלייה הדרגתית במספרם של אזרחי אריתריאה וסודאן, שעוזבים את ישראל ליעדים אחרים. בעוד שבינואר ובפברואר השנה עזבו את ישראל "מרצון" (כלומר בתיאום עם הרשויות וללא צו הרחקה) 45 ו-29 אריתראים וסודנים בהתאמה. החל ממארס החולף המספרים עלו משמעותית ועד ספטמבר עמד מספר העוזבים החודשי מבין אזרחי אריתריאה על 225 בני אדם לחודש בממוצע. 

בהנחה שהמגמה לא תשתנה באופן משמעותי, אפשר להעריך שבמהלך 2023 יעזבו את ישראל בנסיבות דומות כ-3,000 אזרחי אריתריאה.

גינת לוינסקי בדרום ת"א. למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: רויטרס
"אנחנו עדיין לא יודעים אם עשינו את הדבר הנכון בכך שתמכנו בעזיבה שלהן", אומרת הבמאית דינה צבי-ריקליס על ר' ובתה בת ה-12. "הן מתחילות את הכל מחדש שם. בטורונטו אין להן קהילה כמו פה, אבל יש להן עתיד. קנדה הסכימה לקלוט אריתראים כי היא צריכה עזרה של כוח אדם, לא בגלל רוחב לבם של הקנדים"

ר' ובתה בת ה-12 עזבו לטורונטו

הבמאית דינה צבי-ריקליס מכירה את המגמה הזאת מקרוב. החל מ-2013 היא ובעלה הבמאי ערן ריקליס, פרסו את חסותם על ר' ומ' - אם חד הורית צעירה שהגיעה מאריתריאה, ובתה, בת 12 כיום. הקשר עמן נוצר דרך עמותת אליפלט הפועלת בקרב ילדי זרים בדרום תל אביב, ובמשך השנים העמיק והשתיים הפכו לבנות משפחה של ממש. אלא שבעוד שהלב של בני הזוג ריקליס רצה לראות את מ' - ילדה חכמה, אנרגטית וחברותית - גדלה, משתלבת ומצליחה בישראל, הראש של שניהם הזכיר להם שוב ושוב כי אין הרבה היתכנות לתרחיש כזה.

בשנה שעברה, לאחר עיכוב ארוך שנגרם בגלל התפרצות מגיפת הקורונה, עברו ר' ובתה לטורונטו שבקנדה. ההתחלה הייתה מאתגרת, אומרת צבי-ריקליס, אולם לאחר זמן מה נראה שהשתיים משתלבות בהצלחה בסביבה החדשה. 

למה הרגשתם שאין להן עתיד בארץ?

"כי הן בעצם לא היו קיימות פה. מעבר לוויזת העבודה שהיו מאריכים לר' כל שלושה חודשים, לא היו לשתיהן שום מסמכים ושום מעמד. ממש כלום. מעבר לתעודת הלידה שיש למ' מאיכילוב היא גם לא רשומה בשום מקום. אני זוכרת שכשנסענו איתה לאילת פחדנו שישאלו אותנו בדרך מי היא ומה הקשר שלנו אליה".

על פי ההערכות של רשות האוכלוסין וההגירה, שנמסרו בתשובה לתחקיר שומרים מיוני החולף, חיים בישראל כ-30 אלף קטינים המוגדרים ''חסרי מעמד''. "כשהילדים הללו מגיעים לגיל 18 אין להם מה לעשות ולכן אין להם עתיד", אומרת צבי-ריקליס. "גם אם הם עוזבים הם לא יכולים לחזור הנה. המדינה גזרה עליהם עתיד של דריכה במקום ללא שום מוביליות חברתית. אבל הדור החדש שאפתני יותר ויש לילדים הללו עיניים גדולות יותר והם רוצים לעצמם יותר".

אז אתם שמחים?

"אנחנו עדיין לא יודעים אם עשינו את הדבר הנכון בכך שתמכנו בעזיבה שלהן. הן מתחילות את הכל מחדש שם. בטורונטו אין להן קהילה כמו פה, אבל יש להן עתיד. כבר עכשיו יש לכל אחת מהן תעודת זהות. בעוד שנה תהיה להן אזרחות זמנית ותוך שלוש שנים הן יהיו אזרחיות ואנחנו נוכל לפגוש אותן בכל מקום שנרצה מלבד בישראל, כי עכשיו אסור להן להיכנס לפה עשר שנים". 

מדוע דווקא קנדה?

"קנדה הסכימה לקלוט אריתראים כי היא צריכה עזרה של כוח אדם, לא בגלל רוחב לבם של הקנדים. ר' מהצד שלה פשוט רצתה חיים אחרים. הכל היה די מסודר עד שהגיעה הקורונה, וזה הקפיא את הכל לשנתיים. כשהעניינים נרגעו, הקנדים אמרו שהכל צריך לקרות עכשיו תוך חודשיים ואם לא אז הן יעברו לסוף הרשימה, וכך היה".

ומה קורה עם מבקשי מקלט אחרים שאת מכירה?

"מה שקרה זה שמאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, האוקראינים קיבלו בקנדה עדיפות על פני בני לאומים אחרים. אני גם לא יודעת לומר לך עד כמה קליטת האריתראים מוצלחת שם. ביקרנו אותן לפני כמה חודשים ומה שמדהים זה שבעוד שמ' מדברת אנגלית שוטפת במבטא קנדי, עם אמא שלה היא מדברת בעברית כי טיגרית היא מעולם לא ידעה. הן שתיהן אוהבות את ישראל אהבת נפש. אם הייתה להן אפשרות לעתיד פה - הן היו שמחות. אם ישראל הייתה מדינה חכמה היא הייתה נותנת לאריתראים ויזה לחמש שנים ומאפשרת להם להשתלב פה. תחשוב, אפילו רב קו אתה לא יכול להנפיק לעצמך בלי שתהיה לך זהות מסודרת פה".

צעירים בדרום ת"א. למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: רויטרס
אורלי לוינזון-סלע, מנהלת המחלקה הציבורית באס"ף: "אלו שעוזבים הם החזקים יותר מבין אלו שחיים פה. לאנשים במצבים הכי מוחלשים יש הרבה פחות כוחות לעבור את כל התהליכים שנדרשים על מנת להגר. המשמעות היא שמנהיגי הקהילה עוזבים בכל פעם שישנה אפשרות לעזוב, בעוד שהחלשים נשארים"

"אנחנו לא נחשבים פה לבני אדם"

ברהה טעמה, מורה בן 40 שהגיע לישראל מאריתריאה לפני 15 שנים, אומר כי חייהם של בני קהילתו בישראל כבר מזמן בלתי נסבלים. "אנחנו לא נחשבים פה לבני אדם", הוא אומר בשיחה עם שומרים. "המציאות של החיים שלנו היא שעברנו מכלא סגור באריתריאה - אני אישית הייתי שם שש שנים בכלא מתחת לאדמה - לכלא פתוח בישראל. אין לנו שום מעמד במדינה הזאת ולכן אנשים מנסים לצאת מפה לכל מדינה שאפשר. אנשים עוזבים לקנדה, כי שם צריכים עובדים. גם בישראל צריכים עובדים אבל כאן לא מוכנים לתת לנו עתיד. אנשים לא יודעים מה יקרה מחר ואי אפשר להחזיק ככה מעמד. לי יש שלוש בנות, הגדולה שבהן בי"א, ואני לא יודע מה יהיה איתה אחרי שהיא תסיים את התיכון.

"הצעירים, הילדים שלנו, רוצים ללמוד ולהתפתח ולחיות בנוחות אבל הם בעצם חיים באוויר. הם לא מוכרים על ידי המערכת הישראלית. הם לא מקבלים שום דבר מהמדינה. אין להם אפילו שם, הם רק מספר. אחרי שילד מסיים את י"ב, הוא ישר מתחיל במסלול למטה ומה מחכה לו? אלכוהול וסמים. הדור שלי שילם מחיר מאוד כבד, אבל הילדים שלנו משלמים מחיר כבד אפילו יותר".

טעמה אומר שהוא מנסה ככל יכולתו למצוא אפשרות לצאת מישראל על אף ששנותיו הרבות פה הפכו אותו לישראלי. "אני לא אופטימי ואני לא רואה איך המדינה נותנת לנו זכויות. אנחנו מתגלגלים פה מבחירות לבחירות ושום דבר לא זז. תראה, לא רציתי ללכת למדינה אחרת כי אני ישראלי כבר 15 שנים. אני מדבר את השפה ואוהב את התרבות ואוהב את האנשים, אבל המדינה לא חושבת עליי. תיק בקשת המקלט שלי נמצא בבתי משפט כבר שבע שנים ולא קורה איתו כלום. לא מתייחסים אליו. 

"אני לא אופטימי כי אני לא חושב שישראל תסכים לתת לנו מעמד, אבל עדיין לא מצאתי מישהו מהמשפחה או מהחברים שלי שעבר למדינה אחרת ויוכל לסייע לנו שם". מדינות היעד בדרך כלל דורשות שלמהגרים חדשים יהיו ספונסרים שיערבו לכך שהם לא יהפכו לנטל על מערכות הרווחה המקומיות.

ברהה טעמה. צילום: ביאה בר קלוש
ברהה טעמה, מורה בן 40 שהגיע מאריתריאה לפני 15 שנים: "הצעירים, הילדים שלנו, רוצים ללמוד ולהתפתח ולחיות בנוחות אבל הם בעצם חיים באוויר. אחרי שילד מסיים את י"ב, הוא ישר מתחיל במסלול למטה ומה מחכה לו? אלכוהול וסמים. הדור שלי שילם מחיר מאוד כבד, אבל הילדים שלנו משלמים מחיר כבד אפילו יותר"

ניצן הורוביץ הבטיח ביטוח בריאות. אז הבטיח

נתוני רשות האוכלוסין מגחיכים את הטענות ארוכות השנים של פז ושל אישי ציבור מן הימין ולפיה נוכחותם של מבקשי המקלט מאפריקה מאיימת על זהותה היהודית של ישראל. בראיה לאומית המספרים מראים כי מדובר בסוגייה מקומית זניחה למדי. 

על פי נתוני הרשות, נכון לסוף ספטמבר 2022 שהו בישראל 25,050 מבקשי מקלט בוגרים (מהם 19,490 מאריתריאה ו-3,462 מסודאן) המוגדרים כמסתננים - כלומר כאלה שחצו באופן לא חוקי את הגבול היבשתי ממצרים. 

בנוסף אליהם, בינואר 2022 חיו בארץ 8,252 ילדים (8,003 מאריתריאה) ו-249 מסודאן). 6,477 מהילדים שהוריהם אריתריאים נולדו בישראל (2014-2016 היו השנים שבהן נרשמו הלידות הרבות ביותר בקרב קבוצה זו עם ממוצע של 938 לידות בשנה). מאז חלה ירידה הדרגתית במספר הלידות בקהילה האריתראית ובשנה שעברה הוא עמד על 402 לידות. 

"אני מתרשמת שהלך הרוח הכללי בקרב האריתראים והסודנים הוא של ייאוש", אומרת אורלי לוינזון-סלע, מנהלת המחלקה הציבורית באס"ף (ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל). "נכון שאין כרגע סכנת גירוש, אבל יש לאנשים הרבה טראומה מהתקופה ההיא. בשבוע שעבר, למשל, הייתה ידיעה על כך שאיילת שקד צייצה חוות דעת שקובעת שסודנים מדארפור יכולים לחיות בבטחה בחרטום".

הידיעה שפורסמה בהארץ

הפגנה נגד הגירוש לפני מספר שנים בכיכר רבין. צילום: רויטרס
"אחרי שהגירוש ומתווה האו"ם ירדו מהפרק, ביבי רצה בעיני להתרחק מהנושא הזה", אומרת שפי פז. "הוא הציב את מאי גולן ברשימה של הליכוד על תקן עלה תאנה ומאז לא קרה כלום". כשאני שואל אותה אם ייתכן שבעיית הזרים בדרום העיר פחות חמורה מכפי שהייתה בעבר, היא מודה שאכן ישנה ירידה מתונה ומתמשכת במספרם

"מנהלת מועדון הנוער של הארגון אמרה לי מיד שכל החבר'ה שם בלחץ, למרות שהיא הסבירה להם שזה לא הולך לקרות מחר. כל אירוע כזה, בין אם הוא יוצא לפועל או שהוא לא, מהווה מבחינתם תזכורת לארעיות של החיים שלהם פה ויש לזה מחיר כבד בתפקוד היומיומי ובבריאות הנפשית של אנשים. אנחנו רואים בשנתיים האחרונות עלייה בפניות לגבי מצוקות פיזיות ונפשיות ורווחתיות, ובמציאות שאין בה שום תמיכה מדינתית זה מאוד קשה".

אורלי לוינזון-סלע. צילום פרטי

לוינזון-סלע אומרת שלמרות שמספר האריתראים שעוזבים את ישראל מדי חודש אינו גדול, לעזיבתם ישנה השפעה משמעותית על הקהילה המקומית. לדבריה, "במשך שנתיים של קורונה, קנדה ומדינות אירופיות שקולטות פליטים, סגרו את שעריהן. ברגע שההגבלות נגמרו התחלנו לראות גל עזיבה. לא מדובר במספרים גדולים, אבל אני יכולה לומר לך שאלו שעוזבים הם החזקים יותר מבין אלו שחיים פה. אלו האנשים שהגישו בקשות ועברו את כל התהליכים. לאנשים במצבים הכי מוחלשים יש הרבה פחות כוחות לעבור את כל התהליכים שנדרשים על מנת להגר. המשמעות היא שמנהיגי הקהילה עוזבים בכל פעם שישנה אפשרות לעזוב, בעוד שהחלשים נשארים פה ומרקם הקהילה נפגע מחדש שוב ושוב".

לפני ארבע שנים מבקשי המקלט האריתראים והסודנים עמדו בפני גירוש שהיום נראה שכבר לא על הפרק. זה לא מקל על האווירה?

"די קשה להסביר לאנשים מבחוץ מה משמעות החיים בתוך לימבו - וזה המצב של האוכלוסיות הללו כאן. מערכת המקלט פה לא מתפקדת: לא ניתנות החלטות לגבי בקשות המקלט שהוגשו, האריתראים והסודנים שחיים פה לא מוכרים כפליטים והפערים בין שיעורי ההכרה בהם כפליטים בארצות המערב לעומת ישראל עצומים. באירופה מעל 80% מהם מקבלים הכרה כפליטים. בישראל קיבלו מעמד כזה 20 אנשים - פחות מחצי אחוז. 

"כשניצן הורוביץ נכנס למשרד הבריאות לפני שנה וחצי הוא אמר שהוא יסדיר ביטוח בריאות כללי לפליטים מאפריקה. זה לא קרה עדיין ושעון החול של הורוביץ הולך ואוזל. לילדים יש ביטוח בריאות מוגבל והקורונה דירדרה מאוד את יכולתם של ההורים לשלם את דמי הביטוח הזה, כך שרבים מהילדים נמצאים בסכנה של אי קבלת שירותי בריאות. ביטוח לאומי אין כמעט בכלל ושירותי הרווחה מוגבלים מאוד ומצומצמים בעיקר לדרי רחוב ולאנשים עם מוגבלויות ולנשים נפגעות אלימות". 

העיתונאי שחר סמוחה מתארח בערוץ היוטיוב של ד"ר מיכאל מירו לשיחה על הכתבה