מה

קורה לנער או נערה שמחליטים שלא מתחשק להם ללמוד יותר בבית ספר? מבריזים הרבה, מאחרים, וגם כשהם בשיעורים, הם לא באמת שם. מתי בית הספר מבין שיש פה בעיה ולא מדובר בהברזה חולפת? וכשהוא כבר קולט את עומק המשבר, האם בית הספר מסוגל להתמודד עם אותה נערה או מרים ידיים? האם הוא נאבק על הנער או מחכה שמסגרת חינוכית אחרת תפטור אותו מעונשו של זה? מתי המערכת נכנסת לפעולה, כדי להציל אותם מנשירה מוחלטת ומה היא באמת עושה?

נתחיל בנתונים. דוח שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת לפני כחודשיים מצייר תמונה לכאורה אופטימית: החל מ-2010 יש ירידה הדרגתית בנתוני הנשירה הגלויה של תלמידים בישראל. נשירה גלויה היא עזיבה רשמית של בית הספר, כשהנער אינו רשום עוד במצבת התלמידים של מוסד חינוכי, לעומת נשירה סמויה שבה אותו תלמיד הוא נוכח-נפקד. נשירה סמויה, שאינה מטופלת, מובילה לרוב לנשירה גלויה.

לפי הדוח, ב-2020 נשרו מבתי הספר שבפיקוח משרד החינוך 9,583 תלמידים מכיתות ז-י"ב, והם מהווים 1.2% מהתלמידים בני גילם. מדובר לכאורה בהתקדמות שכן ב-2010 שיעור הנשירה עמד על 2% וכלל 13,382 תלמידים. אלא שהנתונים לא משקפים את תמונת המצב האמיתית, כך מסייגים חוקרי המרכז. זאת כיוון שבשנים 2019-2020 לא התקיימו לימודים פרונטליים סדירים במערכת החינוך, בגלל הקורונה. חלק לא מבוטל משנת הלימודים התקיים בזום, וגם בתי ספר שנאבקו על נוכחות בזום והדלקת מצלמה, לא באמת הקפידו על רישום נוכחות, ובטח שלא ביקשו לגרוע תלמידים על רקע של נוכחות ובעיות משמעת, כמו שקורה בשנת לימודים רגילה.

אז מה שווה הרישום הזה, אם התלמיד אינו נכנס לזום, בקושי מגיע לכיתה בחודשים שבהן התקיימה למידה בבתי הספר, ובאופן כללי מרחף מבלי לקיים שום למידה משמעותית? שאלה טובה.

בדוח מבקר המדינה שעסק בהוראה ולמידה מרחוק בתקופת הקורונה, נמתחה ביקורת על משרד החינוך שטמן את ראשו בחול ולא טרח לאסוף נתונים שיציגו תמונת מצב מהימנה. "חוקרים בארץ ובעולם", כתב המבקר, "מעריכים כי תופעת הנשירה צפויה להחמיר בעקבות משבר הקורונה ולהופיע גם בקרב אוכלוסיות שלא הוגדרו קודם לכן ככאלו שיש בהן סיכון לנשירה. על אף האמור, משרד החינוך לא אסף מבתי הספר נתוני מעקב אחר נוכחות התלמידים בשיעורי למידה מרחוק והשתתפותם במהלכה, ואף אין בידיו נתונים על הנשירה הסמויה ועל שיעור התלמידים מנותקי הקשר בתקופת הקורונה ובשנה שקדמה לה".

גם היום, שנה לאחר פרסום דוח המבקר עדיין אין מדד להערכת הנשירה הסמויה, על אף שמשרד החינוך מסר למבקר ולוועדת החינוך של הכנסת, שהוא עובד על זה - ושיש אפילו פיילוט שמבוסס על שני בתי ספר. את ח"כ יעקב מרגי (ש"ס) זה לא שכנע. "כשרציתם לדעת את הפוטנציאל של מי שלומדים חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה, הצלחתם בשבועיים לקבל מבתי הספר מיפוי של כל הארץ", הוא תקף את נציגי המשרד בישיבה שהתקיימה בדצמבר האחרון, "אבל לבדוק את הנשירה הסמויה, זה לא בוער לכם".

כמה מסובך לבנות מדד סטטיסטי כזה, כשבית הספר ממילא מזין את הנתונים על בסיס שעתי? הרי כל הורה שיש לו ילדים במערכת החינוך יכול להיכנס לאתרים כמו המשוב, ולראות באילו שיעורים הילד נכח, האם הביא ציוד, קיבל הערה על התנהגות או איחר. המידע הממוחשב כבר כאן, אז למה זה עדיין מתעכב?

"נכון שמדובר במדד מורכב יותר מזה של הנשירה הגלויה, אבל יש מספיק אנשי מקצוע במשרד החינוך שמוסמכים לעשות אותו", אומרים גורמים שמכירים את הנושא מקרוב. "לא ברור למה המשרד מציג מצב טוב, כשהוא אינו כזה. לו היו שמים את הנתונים האמיתיים על השולחן, אפשר היה לבקש תקציבים כדי לטפל בהם. נראה שיש כאן משחקי כח, אולי שיקולים פוליטיים".

מדוברות משרד החינוך נמסר בתגובה לפניית שומרים, כי "משרד החינוך שם לו ליעד מרכזי לטפל בבעיית הנשירה. לאור זאת, שיעור הנשירה פחת לאורך השנים. בתקופת הקורונה חלה עלייה בנשירה הסמויה, אך הודות למדיניות שקבעה שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון, שהורתה להשאיר את מערכת החינוך פתוחה, הנשירה הסמויה פחתה. עם כניסתה לתפקיד הנחתה השרה לפתח כלי שימדוד נשירה סמויה. בימים אלו שוקד המשרד על פיתוח הכלי ותיקופו".

על סמך מה אתם קובעים שיש ירידה בנשירה הסמויה, אם אין לכם כלי מדידה? איפה הנתונים?

"הסתמכנו בזמנו על דיווחי מנהלים שהראו שיש ירידה".

מה המספרים שבדיווחי המנהלים?

"אין לנו את הנתונים בהישג יד".

אז איך קבעתם שיש ירידה, אם אין לכם את הנתונים בהישג יד?

משרד החינוך הפסיק להגיב בנושא.

"כשרציתם לדעת את הפוטנציאל של מי שלומדים חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה, הצלחתם בשבועיים לקבל מבתי הספר מיפוי של כל הארץ", תקף ח"כ יעקב מרגי את נציגי משרד החינוך בישיבה שהתקיימה בדצמבר האחרון, "אבל לבדוק את הנשירה הסמויה, זה לא בוער לכם"

90 אלף תלמידים תחת מעקב

איפה אפשר למצוא אינדיקציה לנשירה הסמויה? במספר התלמידים המטופלים על-ידי קציני ביקור סדיר (קב"סים), אליהם פונה בית הספר כשהוא מזהה תלמידים בסכנת נשירה. המחלקה לביקור סדיר ומניעת נשירה במשרד החינוך פועלת מתוקף חוק לימוד חובה ואחראית לאכיפתו, ומפעילה מערך של קב"סים ברשויות המקומיות.

ב-2019 טופלו 82 אלף תלמידים על-ידי קב"סים (כ-4.6% מהתלמידים), וב-2021 קפץ מספר התלמידים המטופלים ל-90 אלף (כ-5.7%). שמונת אלפים ילדים נוספו בשנתיים, ואלה רק הילדים שדווחו על-ידי בתי הספר ועברו לטיפול הקב"ס.

חוק חינוך חובה החל על גילאי 3-18 אמנם דורש מהמוסד החינוכי לדווח לקב"ס כשתלמיד נעדר ללא הצדקה שבעה ימים ברציפות או 14 במצטבר, אולם בפועל זה לא באמת עובד כך. המחסור בתקנים (732 קב"סים על 90 אלף תלמידים) מייצר תיעדופים, ואם אין מקרה שזועק לשמים, שילובם מתחיל לרוב מאוחר יותר. "יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה", מסביר אחד הגורמים השותפים לתהליך, "ולכן אנחנו מפעילים פה את מבחן הסבירות וההגיון. מניחים למי שנתפסים ''ילדים טובים', שלא הביאו אישור מחלה או טסו לחו"ל באמצע השנה. אף אחד לא יפעיל את התותחים על זה".

"בשנים האחרונות אנחנו מתמקדים בעיקר במניעה, כלומר בנשירה הסמויה", אומר לשומרים יו"ר ועד הקב"סים, מאור צמח. "בית הספר הוא מקום חברתי, ולכן רובם עדיין באים. גם אם זה כדי לפגוש חברים או לקבוע איתם לעוד שעתיים בסופר. הנחת העבודה היא שאם לא נטפל בסמויה, היא תהפוך לגלויה".

"בית הספר הוא מקום חברתי, ולכן רובם עדיין באים", אומר יו"ר ועד הקב"סים, מאור צמח. "גם אם זה כדי לפגוש חברים או לקבוע איתם לעוד שעתיים בסופר. הנחת העבודה היא שאם לא נטפל בסמויה, היא תהפוך לגלויה"

א', בן 18 כיום, הצליח לשלוף את עצמו בזכות אמא שלא ויתרה וקב"ס "תותח", לדברי א', "שהראה שאכפת לו" (הכוונה לצמח). בסוף, כמו שמעידים רבים מהמרואיינים לכתבה, כל מה שילד צריך, הוא מבוגר אחד שיאמין בו. וגם תקציב שיגבה את האמונה הזו, אם אפשר. "עברתי הרבה בתי ספר, עד שהגעתי לבית ספר שהבין שאני בן אדם, ושם פרחתי וסיימתי בגרות", מספר א' לשומרים. "עד אז פגשתי הרבה אנשי צוות שהיו יורקים לי בפנים. אף אחד מהם לא אמר לי שלא יצא ממני כלום. גם שום בית ספר לא העיף אותי, כי לא הפרעתי, פשוט לא נכנסתי לשיעורים. הייתי מאלה שלפעמים באים ולא נכנסים. לפעמים מנסים קצת ללמוד. לפעמים לא באים בכלל, תלוי במצב רוח. בכיתות ז'-ח' הכרתי את כל אנשי המסדרון. הייתי בא בשביל החברים והאווירה".

ולא קראו אותך לסדר?

"ישבתי במזכירות, הייתי בשיחות אצל המנהלת, אבל כל עוד הוצאתי ציונים טובים, לאף אחד לא באמת אכפת. כשלא הגעתי שבועיים, המחנך אפילו לא שלח הודעה להורים. לבית הספר חשוב שיהיה שקט בכיתה, ושממוצע הציונים הבית ספרי יהיה גבוה. לא הרגשתי שרואים את התלמיד עצמו".

ס', כיום בת 23, הפסיקה ללמוד בגיל 17 וזוכרת בעיקר אי-התאמה הדדית. "אף פעם לא הרגשתי שאני מתאימה לבית הספר. הייתי חזקה במוזיקה ובאמנות, התלבשתי מוזר ולא הסתדרתי חברתית. וכשחברה טובה חלתה בסרטן בכיתה י"א, ראיתי בזה סימן לעזוב את הלימודים. לקחתי קורס ב'רימון', ניגנתי בברים ועשיתי כסף".

והמערכת נתנה לזה לקרות?

"ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת שמונה ועברתי בין ערים ובין שבעה בתי ספר, כך שאולי בגלל זה גם פספסו אותי. אם הצוות ביסודי ובחטיבה היו משקיעים בי יותר, אולי לא הייתי רוצה לעזוב בתיכון. פה ושם היו נסיונות השתדלות. קצינת הביקור הסדיר שהצמידו לי בתיכון הייתה מתקשרת אלי בבוקר ושואלת 'את ערה? עניתי ש'כן, אבל אני לא הולכת לבית ספר'. זה עצבן אותה, אבל לא גרם לי ללכת".

איך ההורים התייחסו לזה?

"הם רצו שאשלים בגרות, אבל האמינו שיהיה בסדר בכל מקרה. גם היום אני לא מרגישה צורך בבגרות. אני בת 23 עומדת להתחתן, ולי ולבן זוג שלי יש עסק מצליח של ציוד והפקה".

ס', כיום בת 23, הפסיקה ללמוד בגיל 17: "ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת שמונה ועברתי בין ערים ובין שבעה בתי ספר, כך שאולי בגלל זה גם פספסו אותי. אם הצוות ביסודי ובחטיבה היו משקיעים בי יותר, אולי לא הייתי רוצה לעזוב בתיכון. פה ושם היו נסיונות השתדלות"

קב"ס אחד ל-123 ילדים בסכנת נשירה

732 קב"סים פרוסים כאמור ברחבי הארץ על כ-90 אלף ילדים, וכולם מסכימים שזה מעט מדי. ח"כ אורית סטרוק (הציונות הדתית) שנאבקת בכנסת למען שיפור תנאיה ההעסקה שלהם, מסבירה בשיחה עם שומרים, ש"משרד החינוך אחראי על 75% משכרם של הקב"סים ועל הכשרתם המקצועית והפדגוגית, ואילו הרשות המקומית היא המעסיקה הישירה שלהם ומשלמת את היתר. ברגע שהתפקיד משותף לשני גופים, אף אחד לא לוקח אחריות מלאה על המצב, וזה מורגש. המשכורות מגוחכות, בסביבות ששת אלפים נטו לקב"ס מתחיל, והשכר לא גדל משמעותית עם השנים. אנשים נוטשים את התפקיד ולעיתים מאיישים אותו אנשים לא מתאימים, כי זה מה יש. קב"ס טוב יכול לעשות ניסים ונפלאות, והוא צריך תגמול בהתאם".

ח"כ אורית סטרוק: "המשכורות מגוחכות, בסביבות ששת אלפים נטו לקב"ס מתחיל, והשכר לא גדל משמעותית עם השנים. אנשים נוטשים את התפקיד ולעיתים מאיישים אותו אנשים לא מתאימים, כי זה מה יש"

מאז 2017 עזבו 293 קב"סים את המערכת, במקומם נקלטו 273 קב"סים חדשים, כשברור שגם המספר המקורי אינו מספיק. המחוקק דורש מקב"ס ניסיון של שלוש שנות הוראה, מתוך הנחה שהיכרות מוקדמת עם בית הספר תעזור להם למלא את תפקידם. "אלא שהשכר שלנו מהווה הרעת תנאים, אפילו בהשוואה למורים ביסודי", אומר צמח, "מורה שהופך לקב"ס מוותר באופן אוטומטי על 30% מהשכר שלו, כי משלמים לנו לפי דירוג של איגוד החינוך המשלים, והעבודה היא מסביב לשעון. כבר יצא לי להחזיר ילד הביתה בשתיים בלילה".

דוד אטיאס, קב"ס במנהל החינוך של עיריית ירושלים, מוסיף: "אני מטפל ב-160 ילדים, שזה וואחד אתגר. כולם בסוג של סכנת נשירה. בקורונה המספרים פה קפצו. ואתה כקב"ס צריך לתעדף. מקרים אקוטיים, אני מטפל במיידי, אבל יש גם את החבר'ה שלא צועקים. הדיכאוניים השקטים שגם צריכים אותי. פיתחתי מיומנויות, כדי לראות את כולם. להגיד שילדים לא נופלים בין הכיסאות? אני בטוח שאנחנו מפספסים ילדים".

תוסיפי לכך, אומר אטיאס, ש"אנחנו עובדים בפער טכנולוגי עצום. קב"ס נט (המערכת הממוחשבת של הקב"סים מטעם משרד החינוך) נורא מיושנת ולא מסונכרנת עם המחשבים של בתי הספר, ולכן אין לי דרך לדעת באמצעות התראות מה המצב".

איך בכל זאת יודעים?

"אני מגיע פיזית לבית הספר כדי לדבר עם הצוות. כל מחנכת מכירה את הילדים שלה, ואם הילד חולה אמיתי או מדומה. בבתי ספר מאתגרים יותר, של נוער נושר, אני נמצא לפחות פעמיים-שלוש בשבוע. אני רק נכנס לחדר מורים, ותור של מורים מבקש לדבר איתי".

"אני הפרקליטה של התלמידה", אומרת שירה פולק, מנהלת יחידת הקב"סים באופקים, "ולכן אבקש לשמוע את הסיפור מהצד שלה. זה חושף אותנו למידע, שבית הספר לא סיפר לנו. כשילד לא מראה נוכחות, זה תמיד קצה הקרחון של סיפור יותר רציני"

שירה פולק, מנהלת יחידת הקב"סים באופקים, שמשמשת ק"בסית לבנות החרדיות ולחינוך המיוחד, מתמודדת עדיין עם יומני נוכחות בתיקיית קרטון. "בחינוך החרדי זה לרוב לא ממוחשב", היא מסבירה, "מותר לי על-פי חוק להיכנס לכיתה ולעבור על היומן. במקביל יש פגישות עם היועצת. הן חשובות, כי עולות בהן התלבטויות שלא יראו ביומן או במחשב. למשל, האם חלה חובת דיווח על המשפט הזה ששמעתי? או שיש את הילדה שמגיעה, אבל יוצאת לשירותים ולא חוזרת, זה נחשב להיעדרות?".

כשיש בממוצע 120 תלמידים לכל קב"ס, בכמה אתם באמת מטפלים?

"20% מהילדים נמצאים בטיפול אינטנסיבי, ואנחנו מבקשים עליהם דוח יומי מבית הספר. עם 80% אנחנו יותר במעקב. יש ילדים במצוקה נקודתית, שלפעמים מספיקות כמה שיחות גישור, פתיחה של איזה חסם, והילד חוזר לעניינים".

גם פולק מלינה על תנאי ההעסקה שהופכת את הכול קשה אפילו יותר. "לפעמים אחרי שתי משכורות אנשים עוזבים", היא אומרת. "הכנסתי עכשיו קב"ס חדש, אבא למשפחה גדולה. הוא מרוויח פחות משבעת אלפים שקל, אני מתביישת ממנו ואני מתפללת שלא יעזוב, כי הוא מעולה ויודע לדבר עם הילדים".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה כי "לאור חשיבות עבודתם המקודשת של הקב"סים ותרומתם הגדולה, פועל משרד החינוך מול האוצר כדי להגדיל את מספר התקנים שלהם".

הודיה יהב, מנהלת מרכז קלט לנוער מנותק של עמותת מניפה, מספרת כי "בעקבות הזום בתקופת הקורונה, בני נוער זיהו שלא צריך ללמוד שמונה שעות ביום, ועזבו את בתי הספר הנורמטיבים לטובת מסגרות יותר אלטרנטיביות. בנות שהגיעו אלי אמרו 'בקרונה נעלמנו ולא שמו לב, ואחרי זה גם לא שמו לב שלא חזרנו'"

"כל הורה רוצה שהילד שלו ילמד"

איך עובד התהליך? בית הספר אמור לזהות ראשון את הקושי, כאשר הציפיה היא שינסה להתמודד איתו בתוך כתליו, במסגרת מה שמכונה "תפיסת ההכלה". היועצת נכנסת לתמונה ונעשית פניה להורים, לצורך שיחת ניעור. "אנחנו שואלים איך זה שדווקא בימי שישי יש לו כאבי בטן, מנסים להבין מה הסיפור, איפה צריך עזרה וגם מסבירים להורים שזו אחריותם", מתארת זהר מרגלית, מנהלת יחידת העצמה במחלקה לקידום ילדים ונוער בעיריית ת"א.

עד כמה זה מפתיע את ההורים, שהילד לא מגיע?

"בעל-יסודי ההורים לרוב יודעים, אבל אין להם כח להילחם. יש להם קושי בסמכות הורית, והם קצת מרימים ידיים. ביסודי זה יותר תפקוד הורים לקוי, כי כשילד בגיל יסודי לא הולך לבית ספר, זה אומר שההורים שלו לא קמים בבוקר, לא מארגנים אותו, לא מגיעים איתו לבית ספר".

כשהתשובות לא מניחות את הדעת, בית הספר אמור למצוא את המשאבים הנדרשים לאותו ילד מתוך בית הספר. כמו תמיכה לימודית דרך שעות של תוכניות כמו אופק חדש ועוז לתמורה, תמיכה רגשית באמצעות השירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך. בשלב הזה ואחרי שההורים נתנו את הסכמתם, מתעדכן גם הקב"ס שעובד עם בית הספר.

"כל הורה רוצה שהילד שלו ילמד", מבהיר אטיאס. "אני לא נתקל בהורים, שאומרים 'עזוב אותנו, שיעשה מה שבא לו'. הרבה פעמים ההורים הם חסרי אונים מול הילד, ושמחים לקבל את העזרה הזו. אנחנו סוג של חדר מיון שיודע לאן להפנות את המקרים שבתי הספר לא תמיד יודעים מה לעשות איתם. לנוער עם אלכוהול וסמים, מערבים את היחידה למתבגרים. בדברים מאוד מורכבים את לשכת הרווחה. יש ביקורי בית שאני חושב, 'וואלה גם אני לא הייתי בא במקומו'. שאלוהים יעזור לי עם ההזנחה שאני רואה, היא לא מאפשרת שום דבר. ואז אתה מנסה להוציא אותו מהסביבה הזו, למשל לפנימיה".

דוד אטיאס, קב"ס במנהל החינוך של עיריית ירושלים: "בקורונה המספרים פה קפצו. ואתה כקב"ס צריך לתעדף. מקרים אקוטיים, אני מטפל במיידי, אבל יש גם את החבר'ה שלא צועקים. הדיכאוניים השקטים שגם צריכים אותי. אני בטוח שאנחנו מפספסים ילדים"

"אני הפרקליטה של התלמידה", מוסיפה פולק, "ולכן אבקש לשמוע את הסיפור מהצד שלה. זה חושף אותנו למידע, שבית הספר לא סיפר לנו, למשל שיש סכסוך גדול בין התלמידה לבין המורה או ביה"ס. ואז אנחנו עושים גישור או שוקלים מעבר לבית ספר אחר. כשילד לא מראה נוכחות, זה תמיד קצה הקרחון של סיפור יותר רציני. לפעמים הבעיה היא לא בבית הספר, אלא במשפחה, נתקלנו גם בניכור הורי".

הורים משתפים פעולה?

"אנחנו מזמינים אותם בשעות שנוחות להם לפגישה מסודרת אצלנו במשרד, ואם הם לא מגיעים, ואני מתקשרת עשרים פעם ואף אחד לא עונה, אני אדפוק אצלם בדלת. ואם לא יפתחו, אשאל שכנים מה קורה. פעם גיליתי שהם נסעו באישון לילה למקום אחר, כי המשפחה הסתבכה עם השוק השחור. יש סיפורי גירושין, כשאחד מבני הזוג עובר עם הילד, בלי צו בית משפט. לפעמים אנחנו מגיעים למקומות שהרווחה לא מודעת להם, ורק דרך ההיעדרות של הילד מגלים אותם, ויש ילדים, שאני מגלה שהרווחה כבר מכירה את כל משפחתם המורחבת מזה שנים".

קורה שאת מדווחת שלא דרך בית הספר?

"כן, לפעמים המשפחה או הילד נכנסים אלי למשרד, לפעמים זה שכן שמספר על ילד שמטייל בחוץ בבקרים. אנחנו פוגשים ילדים, שאף פעם לא היו לנו בעיות איתם, והם לא מצליחים לחזור לבית ספר מאז הקורונה. נוצר כאן נזק מתמשך, הילדים לא עברו שלבים חיוניים בהתפתחות החברתית והלימודית שלהם".

הודיה יהב, מנהלת מרכז קלט לנוער מנותק של עמותת מניפה, מספרת כי "בעקבות הזום בתקופת הקורונה, בני נוער זיהו שלא צריך ללמוד שמונה שעות ביום, ועזבו את בתי הספר הנורמטיבים לטובת מסגרות יותר אלטרנטיביות. בקורונה לא העיפו ילדים על בעיות משמעת, כי לא היו שיעורים. ולא על היעדרות, בגלל שלא היו בזום. וזה גבה מחיר מאוחר. בנות שהגיעו אלי אמרו 'בקרונה נעלמנו ולא שמו לב, ואחרי זה גם לא שמו לב שלא חזרנו'.

"הלוואי שהמערכת הייתה מתעוררת כמו שמכתיב החוק, ושקב"ס היה מתקשר אחרי שבוע, כי אז לא הייתה לי עבודה, אבל המערכות שחוקות".

"בהתחלה הם בחנו אותי, קראו לי המורה"

אולי את הפתרון היצירתי ביותר למניעת נשירה מציעה עיריית ת"א, שמשלבת מדריכים המכונים "מנחי מניעה". מדובר בעובדי קידום נוער בשנות העשרים המאוחרות, עם רקע אקדמי בתחומי החינוך והטיפול, שעובדים מקרוב עם נוער בסכנת נשירה. "קב"ס אחד על 120 מטופלים לא יכול לעשות התערבות ממוקדת", אומרת מרגלית. "לעומת מדריך כזה שמופקד על בית ספר ומלווה את 15 הילדים הכי מורכבים שאיתרנו שם. עושה איתם שיחות, מתקשר אליהם בבוקר לשאול אם הם מגיעים ולפעמים גם מביא אותם מהבית.

"התוכניות האלה מאוד מצליחות, כי הילדים מבינים שרואים אותם. ילד שיצר קשר משמעותי מצליח להביא את עצמו לבית ספר, כי הוא רוצה להיפגש עם אותו מדריך. גם אם הם מתחילים בלבוא רק לפגישה הזו, ויום אחרי זה יכנסו לשיעור אחד, זו התחלה. ועם הזמן, הילד יבנה איזשהו חוסן, כך שגם אם לא יסיים בגרות מלאה, לא תהיה לו תחושת כישלון, והוא לא ירגיש מסומן. את התחושות האלה, אנחנו מבקשים לשנות".

מה עם אלה שלא באים בכלל?

"בתקופת הקורונה כמות הילדים שנשרו מבית הספר, ובכלל מהחיים, על רקע דיכאון וחרדה, עלתה מאוד. ולכאלה משרד החינוך מקצה מורים שמגיעים הביתה. יש ילדים שהם על הקצה, וזקוקים בעיקר לליווי רגשי".

"בעל-יסודי ההורים לרוב יודעים, אבל אין להם כח להילחם" אומרת זהר מרגלית, מנהלת במחלקה לקידום ילדים ונוער בעיריית ת"א. "ביסודי זה יותר תפקוד הורים לקוי, כי כשילד בגיל יסודי לא הולך לבית ספר, זה אומר שההורים שלו לא קמים בבוקר"

רות עוקשי, בעלת תואר ראשון בחינוך ותואר שני בקרימינולוגיה שיקומית, היא מנחת מניעה בתיכון ביפו, ועבדה עם 18 בני נוער בשנה האחרונה. "בהתחלה ישבתי על הספסל בהפסקות ורק התבוננתי", היא מתארת. "אחרי זה חיזרתי אחריהם, דרך דברים שמעניינים אותם, והיום אני כבר מסתובבת איתם חופשי. יש לכל אחד מהם שעה קבועה איתי, והם יודעים שאם צריך אני נגישה גם מעבר לזה. יש לי חדר עם פינוקים, קצת אוכל וממתקים, שהם יכולים לבוא אליו. זה מרכך להם את החוויה של בית הספר ומייצר שייכות".

איך את מתווכת בינם לבין בית הספר?

"יש בבית ספר מרכז טיפולי. וחלק מהילדים הרגישו מאיומים ממנו, והתנגדו להגיע לאבחון, אז ליוויתי אותם לשם. אם הם מאשרים לי, אני זורקת מילה למורה בעניינם. יש כאלה שאני מתקשרת אליהם כל יום לראות אם הם מגיעים, כי זה מה שהם צריכים ממני, שאראה אותם ואתעניין בהם. אבל אני לא שוטרת ולא דורשת שיכנסו לכיתה. בקורונה ובחופש הגדול פגשתי אותם בבתים. זה חשוב אם אני רוצה לגייס את המשפחה".

הם לא תופסים אותך כחלק מהמערכת?

"בהתחלה הם בחנו אותי, קראו לי המורה, עכשיו כבר אין בלבול. הם מבינים שאני לא חברה אבל גם לא ממש חלק מהמערכת. הם יודעים שיש דברים שיש לי עליהם חובת דיווח".

עיריית ת"א מממנת ארבעה תקנים של קב"סים, ללא השתתפות משרד החינוך. "הבנו שאם נסמוך רק על משרד החינוך לא נוכל לטפל בכל הילדים בעיר", אומרת מרגלית, "גם ככה לקב"ס בעיר יש בין 120-140 מטופלים". האם יש כאן פגיעה בעיקרון השוויון או שמדובר בסדר עדיפויות לגיטימי של רשות מקומית? מה שבטוח לרשויות חזקות ועשירות יש יותר אמצעים להתמודד עם נוער נושר.

יש קשר בין נשירה ובין עבריינות?

"כשבית ספר מוותר על ילד, זה מדרדר אותו לרוב כלפי מטה", אומרים גורמים מתחום החינוך, "ככל שהילד עושה יותר מעברים, כך סיכוייו לנשור עולים. לפעמים המערכת אומרת, עדיף שילד אחד יפול, מאשר כיתה שלמה, זה קורה בעיקר כשהורי שאר הילדים מפעילים לחץ להוציא את 'הגורם המפריע'. הורים רוצים כיתה סטרילית, אבל זו לא כיתה שמסייעת לצמצם פערים".

פולק מכירה את זה מהשטח: "בית ספר משחק תפקיד יותר חזק מאשר ללמד. ילד שנמצא בתוך המסגרת, הוא ילד שיתפקד אחר כך חברתית. מחקרים מוכיחים שיש קשר חזק בין ילדים נושרים לבין אחוז פשיעה גבוה, הריונות מוקדמים, סמים, עבריינות. נכון שאחוז הנשירה הגלויה בישראל נחשב להישג מצוין אבל צריך לדעת שכדי להשיג אותו, הורידו את רמת הלימוד של אותו ילד. הכילו את הנשירה באמצעות מקום עם דרישות יותר נמוכות. לא השגת פה שוויון הזדמנויות, כי לא כל הילדים מסיימים באותה נקודה. ילד שמסיים מסגרת של קידום נוער זה לא הילד שמסיים את הטכני בחיל האוויר. יש הבדל בין ילד שמסיים עם בגרות ובלי בגרות".

"נשירה מלימודים פורמליים", נכתב השנה בדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, "נחשבת לאחד הגורמים המרכזיים המזינים פערים חברתיים ומשמרים אותם. תופעת הנשירה נקשרת להתנהגויות סיכון שונות. בני נוער שלא נמצאים במסגרת לימוד מעורבים בפשיעה בהיקף גבוה יותר מבני נוער שנמצאים במסגרת לימוד. על-פי נתוני הלמ"ס בשנת תש"פ שיעור בני הנוער בגיל 12-18 שהיו להם תיקים פליליים ולא נמצאו במסגרת לימודית היה גבוה פי 4.5 מהשיעור המקביל בקרב מי שלמדו בבתי ספר בפיקוח משרד החינוך (18 בני נוער לאלף נפש לעומת ארבעה בהתאמה)".

פרופ' מונא חורי-כסאברי מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, שחוקרת עבריינות של בני נוער יותר מסויגת מהקשר שבין נשירה לעבריינות. "אין נתונים שיראו שבגלל שנער נשר הוא עבריין. זה כמו להגיד שהפרעת קשב וריכוז היא גורם לעבריינות, כי לרוב האסירים יש כזו. אפשר להיות עבריין ולשבת עד כיתה י"ב כל יום בכיתה. הקריטריון החשוב פה הוא אופק אקדמי, וזה קריטריון שחוצה מגזרים. ילד שאין לו מחויבות ללמידה, שלא מסתכל על העתיד ומאמין שמבחינתו זה ריאלי להתקדם ולהצליח, נמצא בסיכון גדול להידרדר לפשע".

את מתכוונת ללימודים אקדמיים?

"לא, אפילו לא לשאלת ציונים, אלא לכך שהלימודים חשובים לו, כדי להתקדם ולרכוש מקצוע. ילד, שמישהו בבית הספר האמין בו וגרם לו להתאמץ, סיים בגרות".