דלילה אשכנזי, כיום ראש אגף החינוך בעיריית אור יהודה, זוכרת היטב מה זה להיות ילדה רעבה. "נולדתי בנהריה להורים שעלו מתימן. שמו אותם במעברות, ואחרי תקופה באו לאבי ואמרו לו כמו ב'סלאח שבתי', לעבור ממעברה לשיכונים. 55 מ"ר, שמונה נפשות בבית. למדתי בבית ספר יסודי-דתי, שהיה בו חדר אוכל. בכיתה ג' אמא שלי לא הספיקה לשלם, ואני נאלצתי לעמוד בצד. המזכירה של בית הספר, מרים, ראתה אותי רעבה ונתנה לי להיכנס, כי היא הכירה את אמא שלי. זה אירוע מכונן. מעבר לזה שמישהו באמת מה שנקרא 'ראה אותי', נושא ההזנה הוא כל כך חשוב".

כיום אשכנזי היא גם נציגת איגוד מנהלי אגפי החינוך הארצי. לצערה, היא עדיין נתקלת בתלמידים רעבים. "יש לנו תיכון בעיר שמכין כריכים לילדים בתוך בית הספר, כי אנחנו יודעים שהכריכים והאוכל זה טריגר להבאת הילדים לבית הספר", היא מספרת. "כמו שהצבא צועד על קיבתו, ברגע שהילד רגוע מבחינת מזון, הוא פנוי ללמידה ולחשיבה. הם לא עצבניים יותר. יש לנו מיזם פה בעיר של 'כריך עשר', שמתנדבות מכינות כריכים ואנחנו שמים את זה בכל בתי הספר אצל המזכירה. 

"קראנו לזה 'שכחתי כריך', לא 'בוא תיקח, כי אין לך אוכל'. וילדים לוקחים. גם במועדוניות של בתי הספר היסודיים, יש לנו ילדים מתקשים מבתים מאתגרים מאוד, שנמצאים שם משעה אחת עד שש, עם שתי ארוחות חמות. והילדים מחכים לזה. תענוג לראות איך הילדים אוכלים, ואיך הם פנויים אחר כך לשחק, ללמוד, לקבל שם תוכניות של מצוינות. דווקא לילדים הללו שכל כך צריכים את זה. ולכן ההזנה היא חלק בלתי נפרד מתהליכי החינוך הבית ספריים, בכל בית ספר ובפרט בבתי ספר של נוער בסיכון".

אשכנזי מונה את בתי הספר התיכוניים בעיר, ומספרת על הפתרונות שמצא כל אחד מהם לבעיה. הדבר הבולט ביותר בכל אותם פתרונות, הוא שמדובר ביוזמות מקומיות, ושאין שום פתרון כולל שמציע משרד החינוך. "אין משהו שהוא מוגדר, או בתפיסה שאנחנו כציר מארגן, רוחבי, לכל בתי הספר, נותנים בצורה מסודרת הזנה", היא אומרת. "למרות שהתנדבות זה חשוב, צריך להיות פה משהו מאורגן וממוסד, שגם נותן כבוד והזדמנות שווה לאותם ילדים".

לתקציר הפרויקט: צפו בסרטון

"כשהתחלנו לגייס את המורים התחלנו עם השאלה מה מדליק אותך, מה כואב לך, מה אתה רוצה לעשות בבית הספר", מספרת רמה שפי, מורה שהובילה פרויקט הזנה בבית הספר. "מורה אחת ממש זעקה על זה שהילדים רעבים וצריכים לדאוג להם לאוכל. כל רעיון למיזם אחר נפסל כי זה היה הכי אקוטי מבחינתם"

מה עושים, ומה עוד אפשר לעשות?

הפתרון העיקרי שמדינת ישראל מציעה כיום הוא "המיזם הלאומי לביטחון תזונתי", שמופעל על ידי עמותת "אשל חב"ד", בשיתוף העמותות "ג'וינט ישראל" ו"לקט ישראל". המיזם מספק כרטיסים נטענים לרכישת מזון לכ-11 אלף משפחות, ולאחרונה החליט שר הרווחה מאיר כהן להרחיבו פי שלושה, לכ-30 אלף משפחות. לא עניין של מה בכך אבל אל מול מאות אלפי הנזקקים, כפי שעולה מנתונים של שני סקרים שערך הביטוח הלאומי, ב-2021 וב-2016, רחוק מלספק מענה. לפי הסקרים הללו, 16.2% מהמשפחות בישראל סבלו מאי ביטחון תזונתי, ובהן כ-665 אלף ילדים, כאשר מחצית מהילדים סובלים מאי ביטחון תזונתי חמור (להרחבה ראו כתבה ראשונה בפרויקט). 

 "בישראל נושא הביטחון התזונתי מטואטא מתחת לשטח", תוקף פרופ' אהרון טרואן מהפקולטה לחקלאות, מזוון וסביבה של האוניברסיטה העברית. "זה נושא של השקופים, של עניים, וזה נתפס כעניין של נדבה וחסד, וזה הולך יד ביד עם מדיניות שהולכת עם עמותות, שנותנות בפועל את רוב הסיוע".

לדברי טרואן, ההחלטה של המדינה לטפל בנושא הביטחון התזונתי באמצעות עמותות, אינה מקרית. "הרעיון היה ליצור שותפות פרטית-ממשלתית. לא רצו לייצר זכאויות חדשות, לא להכניס דברים חדשים לבסיס התקציב כי זה נטל על המדינה. לא לייצר מנגנון ביורוקרטי חדש, אבל לתמוך בפעילות של עמותות שהן לכאורה זרוע מבצעת של המדינה, למי צריך להגיע. הן יותר יעילות, יותר חסכוניות ואפשר למנף את היכולת שלהן לגייס תרומות כדי להגדיל את המענה שניתן מבחינת ההיקף הכלכלי. אלא שהעיסוק בזה מאפשר לדבר במונחים של חסד במקום במונחים של זכות יסוד. ויש זכות יסוד למזון".

מי שמתבטא בצורה לא פחות חריפה הוא פרופ' רוני סטריאר, שמכהן כיום כיו"ר המועצה הלאומית לביטחון תזונתי. המועצה היא גוף רשמי שהקימה המדינה, ותפקידו העיקרי הוא לייעץ בנושא למשרדי הרווחה, הבריאות והחינוך. "המדינה לא קיבלה על עצמה בעבר את האחריות לביטחון התזונתי של האזרחים", אומר סטריאר. "המדינה עשתה בתחום הזה מיקור חוץ של האחריות, לא רק של השירותים, וזה דבר מאוד חמור".

סטריאר אמנם חולק שבחים לשר הרווחה הנוכחי כהן, שהגדיל את תקציב המיזם לביטחון תזונתי, אך דווקא המועצה שבראשה הוא עומד היא דוגמה להתעלמות רבת השנים של ממשלות ישראל מהנושא. המועצה קיימת כבר כעשור, אך לדברי סטריאר רק לאחרונה היא זכתה לראשונה לתקציב עבור פעילותה. בנוסף, יו"ר המועצה הקודם, פרופ' דב צ'רניחובסקי, נפטר בינואר 2021. מאז מותו ועד למינויו של סטריאר עברה כשנה, ובסך הכל המועצה לא התכנסה כמעט שנה וחצי, עד לסוף מאי האחרון.

"למרות שבשנה האחרונה הייתה תוספת של 30 מיליארד שקל למשרד הרווחה, שזה המון, ישראל עדיין מפגרת בנושא של השקעה בשירותים החברתיים", מודה סטריאר. "הפערים האלה הם עוד יותר משמעותיים כשאנחנו יודעים שהם חופפים לקטגוריות לאומיות בין יהודים לערבים למשל. יש קשר בין ההקצנה של אוכלוסיות שמרגישות בחוסר ביטחון תזונתי. מאוד קל להציב להן אויב מדומה שכביכול הוא הפתרון. אנחנו רואים את זה באירופה, בארה"ב וגם אצלנו. חייבים לשים לב".

פרופ' סטריאר מתייחס גם להתפתחות הילד. לדבריו, "יש הרבה מאוד מחקרים שמראים פגיעה רב מימדית בילדים ומתבגרים שסובלים מחוסר ביטחון תזונתי, הן בתחום הקוגניטיבי, הן בתחום הרגשי והן בתחום החברתי. ילד שמגיע לבית ספר ואין לו ארוחה, והוא לא יודע אם הוא יגיע הביתה וימצא משהו לאכול, הוא לא קשוב ללימודים. הוא במקום אחר".

"יש לנו מיזם פה בעיר של 'כריך עשר'", אומרת דלילה אשכנזי. "שמתנדבות מכינות כריכים ואנחנו שמים את זה בכל בתי הספר אצל המזכירה. קראנו לזה 'שכחתי כריך', לא 'בוא תיקח, כי אין לך אוכל'. וילדים לוקחים. תענוג לראות איך הילדים אוכלים, ואיך הם פנויים אחר כך לשחק, ללמוד, לקבל תוכניות של מצוינות"

פתרון מהשטח: מנה חמה בחמישה שקלים לילד

המורות של בית הספר התיכון הטכנולוגי נעמ"ת בחדרה לא זקוקות למחקרים על מנת להכיר את השפעות חוסר הביטחון התזונתי. הן מכירות אותן מהשטח. "כשהייתי מחנכת, ראיתי שילדים בשעה עשר אומרים שכואבת להם הבטן, בשעה אחת-עשרה 'אני רוצה ללכת הבית, אני לא יכול להישאר כואב לי מאוד הראש', ובשעה 12 היינו צריכים לשחרר אותם", אומרת אסנת בן נתן, מורה ומחנכת בבית הספר, שלומדת בו אוכלוסייה גדולה של נוער בסיכון. "כל יום אותו סיפור. ועצבנות, וגם ככה ילדים שיש להם בעיות קשב זה יותר קשה. אתה רואה ילדים שהם בקבוצה שלומדת לבגרות, אבל הם לא מסוגלים להישאר בבית ספר עד 12".

דרך פרויקט של משרד החינוך (שאינו קשור להזנה) החליטו כמה מהמורות והמורים בבית הספר להתארגן כמעין קהילה וליצור מיזם משותף. "כשהתחלנו לגייס את המורים התחלנו עם השאלה מה מדליק אותך, מה כואב לך, מה אתה רוצה לעשות בבית הספר", מספרת המורה שהובילה את הפרויקט, רמה שפי. "ובקבוצה שהתקבצה – אלו הצרכים שהעלו. מורה אחת ממש זעקה על זה שהילדים רעבים וצריכים לדאוג להם לאוכל. כל רעיון למיזם אחר נפסל כי זה היה הכי אקוטי מבחינתם".

המורים בחרו ליצור בבית הספר מעין חדר אוכל, שיכין כל יום מנה חמה במחיר של חמישה שקלים. הכסף כולו מוקדש בכל יום למימון המצרכים של הארוחה שתוגש למחרת. אם ביום מסוים הארוחה הייתה מעט זולה יותר, המורים יכלו "לפנק" ביום שלאחר מכן בארוחה מושקעת יותר. הסכום לרכישת המוצרים והציוד ההתחלתי – 150 שקלים – הגיע מאחת המורות, ומאז המיזם פועל כבר שנתיים.

"ההצלחה הייתה מסחררת גם במענה של התלמידים לבוא ולעמוד בתור ולקנות ארוחה, וגם מבחינת הקשר שמורים הצליחו ליצור, שהוא קשר בלתי אמצעי", אומרת שפי. "הסברנו לתלמידים שזה לא למטרות רווח, שהכסף שנכנס הוא למצרכים לארוחה של מחר. לא קיבלנו לזה גב כלכלי מאף אחד, מהרשת או מהעירייה".

"גילינו שבמקום ללכת בהפסקה להתחבא ולעשן, כי זה אסור בבית הספר, התלמידים קונים ארוחה. הם הבינו שאם הם ילכו לעשן הם לא יספיקו לקנות מנה", אומרת שפי. "אז התעדוף שלהם השתנה. במקום סביב דברים אחרים, החברותא התחילה להיות סביב אוכל". ומנהלת בית הספר, מרב רובין בן מנחם, מוסיפה: "אם פעם היו יושבים כל אחד בודד עם עצמו עם הפלאפון, אז נוצרו קבוצות. יושבים ליד שולחנות סביב האוכל ומדברים. לפעמים מורים מצטרפים ומדברים איתם. נוצר שיח הרבה יותר מקרב גם בין התלמידים לבין עצמם".

עם הזמן הפרויקט סחף אליו גם את הסביבה. החל ממתנדבת מקיבוץ סמוך שמגיעה לסייע בבישול, ועד רשת החינוך, נעמ"ת, שהקצתה סכום של 5,000 שקלים כדי לוודא שלתוכנית יהיה תזרים קבוע. אבל השינוי הגדול ביותר הוא בקרב התלמידים, ובדינמיקה בינם לבין המורות. "לכל אחת הייתה סיטואציה כזו, של שיחה עם תלמידים", אומרת ענת מנשה, מורה, מחנכת ורכזת חברתית בבית הספר. "אפילו לגלית המזכירה הייתה לפני שבועיים שיחה שהיא אמרה, שאם היא הייתה בתחילת השנה היא יכלה להבין אחרת את הילדה הזו. חלק מהילדים ברמת סיכון מאוד גבוהה. וכשהם פותחים את הלב מסביב לאוכל, זו לא שיחה של פסיכולוג וקליינט. זו שיחה ברמה אחרת. הם נפתחים ומספרים, והלב שלנו איתם".

נשות בית הספר מדברות על הפרויקט וההתלהבות ניכרת בהן. כל אחת מנסה להשחיל לשיחה עוד חוויה חיובית עם תלמיד, או עוד סיפור על השינוי שחל בהפסקות. אבל דווקא המסירות הגדולה נותנת את התחושה שספק אם ניתן לשכפל את ההצלחה, או להפוך אותה למודל שיהווה פתרון רחב יותר. 

"אצלנו זה עבד כי אנשים מדהימים", אומרת שפי, "אבל זה יכול היה גם לא לעבוד, ובמקום אחר יכלו להיות גם פיצוצים. חוסר אחריות, עניינים של כסף".

"בישראל נושא הביטחון התזונתי מטואטא מתחת לשטח", תוקף פרופ' טרואן. "זה נושא של השקופים, של עניים, וזה נתפס כעניין של נדבה וחסד". לדבריו ההחלטה של המדינה לטפל בנושא הביטחון התזונתי באמצעות עמותות, אינה מקרית, "לדבר במונחים של חסד במקום במונחים של זכות יסוד. ויש זכות יסוד למזון"

הפתרון המערכתי: הרחבת מפעל ההזנה

מי שמציעים פתרון מערכתי רחב הם אנשי ארגון "121 - מנוע לשינוי חברתי". מדובר בעמותה שקיימת כחמש שנים ומנסה לקדם חקיקה או פעולה ממשלתית בנושאים שונים ובהם גם תוכנית הזנה לתלמידי בתי הספר העל-יסודיים. סביב הנושא הזה הם גיבשו קואליציה בשם "מתכון להצלחה - הפורום לקידום הזנה בחינוך" שבו חברים 17 ארגונים, ובהם עמותות, רשתות בתי ספר, וחברה מסחרית אחת (שטראוס).

ב-121 מתבססים על סקרים שנערכו בישראל בשנים האחרונות, לצד ראיונות שערכו אנשי העמותה עם עשרות מנהלים, מורים והורים ברחבי הארץ. לפי מחקרים שהם מציגים, בישראל יש כיום כ-60 אלף תלמידים בכיתות ז'-י"ב שסובלים מחוסר ביטחון תזונתי שאינו מאפשר להם להתרכז בלימודים. מתוך אותם תלמידים, כ-20 אלף מרוכזים בכמאתיים בתי ספר לנוער בסיכון. שם, על פי הארגון, שיעור התלמידים הרעבים הוא הגבוה ביותר - מה שמהווה לשיטתם, גם את אבן הבסיס לפתרון. 

בארגון מציעים, לפחות בשלב הראשון, להרחיב את מפעל ההזנה שקיים כיום בבתי הספר היסודיים לבתי הספר לנוער בסיכון. לדבריהם, התוכנית צפויה לעלות כ-39 מיליון שקלים בשנה, ותוכל לפתור חלק ניכר מהבעיה. "התחלנו לחקור את הנושא", מספרת טלי ניר, מנכ"לית 121, "הגענו לבתי ספר, התחלנו לדבר עם עוד רשתות, ביקשנו נתונים מהממשלה, וראינו שזו בעיה מערכתית מאוד משמעותית שאין לה מענה. ראינו גם שכן יש מענה בחינוך היסודי, כי עד כיתה ו' המדינה מאכילה כל יום 450 אלף תלמידים. אבל היא מתעלמת מהם ברגע שהם מגיעים לכתה ז'. כשבאנו ושאלנו את הדרג המקצועי במשרד החינוך אם הם חושבים שילדים מפסיקים להיות רעבים בגיל 13, הם אמרו לנו שברור להם שלא, אבל שזו ההחלטה כיום. יחד עם זה גילינו שבהרבה מקומות אין מודעות לנושא הרעב – לא בדרג הפוליטי, ולא בדרג המקצועי במשרד האוצר".

טלי ניר, מנכ"לית 121: "כשבאנו ושאלנו את הדרג המקצועי במשרד החינוך אם הם חושבים שילדים מפסיקים להיות רעבים בגיל 13, הם אמרו לנו שברור להם שלא, אבל שזו ההחלטה כיום. יחד עם זה גילינו שבהרבה מקומות אין מודעות לנושא הרעב – לא בדרג הפוליטי, ולא בדרג המקצועי במשרד האוצר"

 בשלב השני, מציעה ניר לערוך סקר נרחב בקרב מנהלי כלל בתי הספר בישראל, שיעזור להבין היכן לאתר את הילדים סובלים מרעב במערכת החינוך הכללית. "היינו רוצים לתת תוכנית הזנה אוניברסלית לכל הילדים, אבל זה יעלה מיליארדי שקלים וברור לנו שזה לא ריאלי, אבל אנחנו חושבים שכן אפשר לפתח מיידית פתרון מערכתי ממוקד לנוער בסיכון".

"הפתרון שאנחנו מציעים הוא בראש ובראשונה פתרון חינוכי", מדגיש רועי מאור, מנהל פיתוח מדיניות בעמותת 121. "זו לא תוכנית רווחה, אלא תוכנית חינוך. בית ספר צריך תכנים ומורים, אבל גם תנאים בסיסיים לתלמידים: זה כולל מחברות, ספרי לימוד, שולחנות, כיתות וכן הלאה. ואחד מהתנאים זה שהתלמידים יהיו שבעים ובמצב של תזונה תקינה במהלך שעות הלימודים". 

לדברי מאור, וכפי שעלה גם מהשיחות שקיים שומרים בחודשים האחרונים עם גורמי מקצוע, עוד לפני שהאוכל מאפשר למידה אפקטיבית, הוא עשוי להיות ההבדל בין תלמיד שבכלל נמצא בבית הספר, לתלמיד שנושר ממנו. "מכיוון שמדובר בתלמידים שנשרו ממסגרות אחרות, אלה תלמידים שיש סכנה גדולה שהם ינשרו לחלוטין, ולנשירה הזו יש השלכות משמעותיות", כך מאור. "זה מגביר מאוד את הסיכון שבתור מבוגרים הם לא יתפקדו בחברה – החל בעיות בריאות, דרך בעיות התנהגותיות ותעסוקתיות, ועד פשיעה וכן הלאה. עצם האפשרות להשאיר אותם במסגרת, שיהיה להם משהו יציב ומסודר בחיים, שיקנה להם הרגלים של לקום בבוקר ולהיות כמה שעות במסגרת – אלה כלים עם חשיבות עצומה עבור הנערים האלה".

מאור ערך מחקר משווה על המצב במדינות אחרות ומצא, כי "בבתי ספר בעולם, גם יסודיים ועל-יסודיים, באופן עקרוני בכל בית ספר יש מטבח וחדר אוכל. זה חלק מהמבנה של בית הספר, חלק מהמערכת. ככה זה בכל רחבי ארה"ב, באירופה, בבריטניה, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, יפן ודרום קוריאה. במדינות ברמת ההכנסה של ישראל זה פשוט מובן מאליו. 

"כשאתה קורא מחקרים על מערכת ההזנה בעולם הם לא מדברים אף פעם על השאלה האם יש הזנה בבית הספר, כי זה ברור מאליו. זה כמו שלא תמצא מאמר בישראל על האם יש בבית הספר שולחנות או קירות. השיח במדינות האלה הוא עד כמה מסבסדים את המזון, איך מסבסדים, ואיזה מזון מספקים. ישראל היא ייחודית בשאלה של האם יש או אין הזנה". 

למרות הקושי להשוות, מוסיף מאור, "כשמסתכלים על העולם רואים שהנטייה הכוללת היא לנוע לסבסוד יותר גבוה של המדינה של ההזנה לתלמידים. מה שגילו עם השנים, במיוחד לגבי תלמידים משכבות יותר מוחלשות, זה שכאשר משקיעים יותר בסבסוד של ההזנה, זה עוזר מאוד לשפר את התוצאות שלהם. עוד מצאו שזה גם נותן למדינה מנוף לוודא שהאוכל לכל התלמידים הוא מזין, בריא ומאוזן וכן הלאה. זה כלי מאוד-מאוד חזק של מדיניות ציבורית שעושים בו שימוש בעולם, גם אם תנאי הפתיחה מאוד שונים".

לכתבה במוסף כלכליסט

לפני כשנה אישרה הממשלה את תוכנית החומש לחברה הערבית, שנחשבת להישג הגדול ביותר של יו"ר רע"מ, מנסור עבאס. במסגרת התוכנית אושרה השקעה של יותר מ-9 מיליארד שקלים לחינוך ובכלל זאת תוכנית הזנה בתיכונים לנוער בסיכון ביישובים ערביים. בציבור הכללי נראה שאין מי שיוביל את המאבק בצורה דומה 

עלות זניחה במושגי תקציב החינוך

אנשי עמותת 121 מציגים נתונים מאגף החשב הכללי במשרד האוצר, מהם עולה כי במשרד החינוך היו בשנה החולפת עודפי תקציב שלא נוצלו של מאות מיליוני שקלים, כולל כ-70 מיליון שקלים רק מתוך תקציבי ההזנה בבתי הספר היסודיים. לטענתם, משרד האוצר יכול לאשר שימוש בעודפים הללו כדי להרחיב את מפעל ההזנה לבתי הספר העל-יסודיים לנוער בסיכון. במשרד החינוך העבירו לאחרונה למשרד האוצר הערכה כי הרחבת מפעל ההזנה תעלה כ-80 מיליון שקלים, סכום כמעט זהה לעודפי התקציב שיש בתחום ההזנה, אולם באגף התקציבים באוצר טוענים שלא ניתן להשתמש בכספים בצורה הזו.

"תקצוב תכנית הזנה למח"טים כרוך בהוצאה תקציבית של עשרות מיליוני שקלים בשנה", נמסר ממשרד האוצר. "הקצאת התקציב דורשת מקור תקציבי למימונו שיגיע משינוי בסדרי העדיפויות של משרד החינוך או של הממשלה. ככלל, שינויים מסוג זה נעשים בעת בניית תקציב המדינה, בהתאם למדיניות וסדרי העדיפויות של הממשלה. במקרה זה הדיון אודות עודפי התקציב לא רלוונטי, שכן נתוני העודפים מתייחסים לשנת הכספים הנוכחית בלבד והשימוש בהם כפוף למגבלת החוק ואילו תכנית ההזנה דורשת הקצאת תקציב רב שנתית".

יקותיאל משי, מנהל קשרי הממשל של עמותת 121, אומר בהתייחסו לתגובת האוצר כי העודף התקציבי מתוכניות ההזנה ליסודי יכול לממן תוכנית ארוחות לבתי הספר העל יסודיים לנוער בסיכון לשנה זו, בעודף של פי כמה מעלות תוכנית כזו. לדבריו, גם ההקצאה לתוכנית ההזנה במגזר הערבי נעשתה כחלק מתוכנית החומש, כאשר אין כל ודאות שיושג תקציב להמשך הפעלה בשנים הבאות.

כשמדברים על סדרי עדיפויות, אפשר להסתכל על מה שמסתמן כהצלחה במגזר הערבי: לפני כשנה אישרה הממשלה את תוכנית החומש לחברה הערבית, שנחשבת להישג הגדול ביותר של יו"ר רע"מ, מנסור עבאס. במסגרת התוכנית אושרה השקעה של יותר מ-9 מיליארד שקלים לחינוך ובכלל זאת תוכנית הזנה בתיכונים לנוער בסיכון ביישובים ערביים שהחלו לפעול בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. בציבור הכללי נראה שאין מי שיוביל את המאבק בצורה דומה. 

"לרעב בישראל אין דובר פוליטי", אומר פרופ' סטריאר מהמועצה לביטחון תזונתי, "ולכן אין לו ערך פוליטי. אני מאד מקווה שהמפלגות ישימו לב לשאלות החברתיות כי אני חושב שזה מה שייתן לנו אופק של קיום. לדעתי ההבדלים האלה הם עוד יותר משמעותיים כשאנחנו יודעים שהם חופפים לקטגוריות לאומיות, בין יהודים לערבים למשל. יש קשר בין ההקצנה של אוכלוסיות שמרגישות בחוסר ביטחון תזונתי".

אבל גם אם יצליחו ליישם את התוכנית, פרופ' טרואן קורא להפיק לקחים ממפעל ההזנה שכבר פועל כיום בבתי הספר היסודיים. "באירופה כשיש מדיניות שצריך לאכול בריא, אז זה אחד הקריטריונים להוצאת כסף ממשלתי. זה משמש מנוע, ויכולנו לעשות את זה גם כאן. כאן משרד החינוך אומר שהתפקיד שלו אינו לדאוג לביטחון תזונתי, אלא לחלק ארוחה בשעת בית הספר לילדים שעונים על הקריטריונים של יום לימודים ארוך, וחוץ מזה זו לא בעיה שלו. הפיקוח הוא רק על בזבוז מזון ובטיחות, והוא נעשה על ידי הזכיין. כל כך מתסכל לראות את השלומיאליות, את הרשלנות בפיקוח.

"אם המדינה הייתה מכניסה את הבריאות כשיקול מדיניות, ואולי מחברת את זה לחקלאות, אז היינו אולי דואגים שחלק ממיליארד השקלים האלה (שמושקעים במפעל ההזנה) היו מגיעים לחקלאים שמגדלים פלפלים בערבה ועגבניות שרי שילדים היו אוכלים. אתה יכול ליצור את הכלכלה המעגלית ולנצל את כוח הרכש. אבל ההמלצות של משרד הבריאות הן המלצות בלבד, ומשרד החינוך לא עוסק בתזונה ובריאות, ומשרד החקלאות לא קשורים למשרד החינוך, והמועצה הארצית לביטחון תזונתי עוסקת רק בעניים ולא בבניית תוכנית אב למזון בישראל, שזה במשרד החקלאות ואולי במשרד להגנת הסביבה. יש חוסר תכלול", כך טרואן. "אין לנו הסתכלות ששמה במרכז יעד לאומי של ביטחון תזונתי". 

"לרעב בישראל אין דובר פוליטי ולכן אין לו ערך פוליטי", אומר פרופ' סטריאר. "אני מאד מקווה שהמפלגות ישימו לב לשאלות החברתיות כי אני חושב שזה מה שייתן לנו אופק של קיום. יש קשר בין ההקצנה של אוכלוסיות שמרגישות בחוסר ביטחון תזונתי"