קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

על המספרים יש אמנם ויכוח, אבל לא על הבעיה: צעירים בני הדור השני והשלישי ליוצאי אתיופיה מתאבדים יותר מכל קבוצה אחרת בישראל וגם ביחס לעולם. אם בעבר היו אלה המבוגרים שלא התאקלמו, הרי שהגילאים יורדים והאחוזים מבהילים, כולל בצה"ל. דוח מיוחד של שומרים צולל אל חוסר האמון הקטלני בממסד, ואל המערכות המייאשות שמותירות רבים מאחור, עם "צעירים שפונים לשוק האפור, מגיל 13-14"

רחל אניו, אקדח צמות, 2020
רחל אניו, אקדח צמות, 2020

אבודים: צעירים יוצאי אתיופיה מתאבדים יותר מכל קבוצה אחרת בישראל

על המספרים יש אמנם ויכוח, אבל לא על הבעיה: צעירים בני הדור השני והשלישי ליוצאי אתיופיה מתאבדים יותר מכל קבוצה אחרת בישראל וגם ביחס לעולם. אם בעבר היו אלה המבוגרים שלא התאקלמו, הרי שהגילאים יורדים והאחוזים מבהילים, כולל בצה"ל. דוח מיוחד של שומרים צולל אל חוסר האמון הקטלני בממסד, ואל המערכות המייאשות שמותירות רבים מאחור, עם "צעירים שפונים לשוק האפור, מגיל 13-14"

רחל אניו, אקדח צמות, 2020

על המספרים יש אמנם ויכוח, אבל לא על הבעיה: צעירים בני הדור השני והשלישי ליוצאי אתיופיה מתאבדים יותר מכל קבוצה אחרת בישראל וגם ביחס לעולם. אם בעבר היו אלה המבוגרים שלא התאקלמו, הרי שהגילאים יורדים והאחוזים מבהילים, כולל בצה"ל. דוח מיוחד של שומרים צולל אל חוסר האמון הקטלני בממסד, ואל המערכות המייאשות שמותירות רבים מאחור, עם "צעירים שפונים לשוק האפור, מגיל 13-14"

עמית מורן ומלודי שור

רחל אניו, אקדח צמות, 2020

24.11.2022

תקציר הכתבה

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

נהג המכונית הפרטית שדהרה על כביש 6 לכיוון צפון, ב-11 באוקטובר אשתקד, אפילו לא הספיק לשפשף את עיניו בתדהמה כשהבחין בהתרחשות חריגה לפניו. "נסעתי מאחורי מונית ואז ראיתי חייל במדים פותח את הדלת האחורית שלה באמצע הנסיעה, קופץ ממנה החוצה ונחבט קשות במעקה הבטיחות לצד הכביש", הוא סיפר לעיתונאים בשטח. "עצרתי את הרכב שלי, הזמנתי משטרה ומד"א והם לקחו אותו לבית החולים. הוא עדיין נשם, אבל כבר היה ללא הכרה".

שיטת ההתאבדות הקשה ויוצאת הדופן בה בחר החייל הצעיר, אבבה דרסך ז"ל, משכה את תשומת לב התקשורת, אולם מעבר לטרגדיה האישית שלו ושל משפחתו הבעיה היותר רחבה ומוכרת בקרב יוצאי אתיופיה בישראל - שיעור ההתאבדויות החריג בקרב צעירי הקהילה - כמעט ולא טופלה. על פי נתוני משרד הבריאות, שנאספו במשך עשרות שנים, צעירים בני הקהילה האתיופית בארץ נמצאים בקבוצת הסיכון המועדת ביותר לאובדנות, ולא רק יחסית לבני גילם. לדברי מנהל בית החולים גהה ויו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות, הפסיכיאטר פרופ' גיל זלצמן, "מדובר באחת הקבוצות המתאבדות ביותר בישראל ובעולם".

מאז החלו יהודי אתיופיה להגר לישראל, באמצע שנות ה-80 של המאה שעברה, נרשמים בקרבם באופן עקבי שיעורי אובדנות גבוהים במיוחד ביחס לאוכלוסייה הכללית, ואף ביחס לעולי מדינות חבר העמים לשעבר, שחוו את קשיי ההגירה באותה התקופה. על פי רוב הערכות, ב-2005, שהייתה שנת השיא השלילי, צעירים ממוצא אתיופי התאבדו כמעט פי 13 יותר מאשר ישראלים אחרים בני גילם. בדוח בשם "אובדנות בישראל" שהכין אגף המידע של משרד הבריאות ביולי 2018, נקבע כי בין השנים 2010 ל-2015 היה שיעור ההתאבדות של צעירים בני 15-24 מקרב עולי אתיופיה גבוה פי שמונה בממוצע ביחס לילידי הארץ בני גילם. 

נתון אחר שפרסם משרד הבריאות באותה שנה קובע כי "כמעט שליש מההתאבדויות בקרב יוצאי אתיופיה הן של בני נוער וצעירים בגילאים 15-24, לעומת כעשירית בקרב יוצאי מדינות שהשתייכו לברית המועצות, ומעט יותר מכך בקרב ילידי הארץ בני אותה קבוצת גיל".

אובדנות, חשוב להדגיש, אינה משא תרבותי שהביאו איתם עולי אתיופיה לארץ. על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, שיעור האובדנות באתיופיה דומה לזה שבקרב האוכלוסייה הכללית בישראל. ברוסיה, לשם ההשוואה, הוא גבוה פי חמישה.

צפו בתקציר הכתבה:

על פי רוב הערכות, ב-2005, שהייתה שנת השיא השלילי, צעירים ממוצא אתיופי התאבדו כמעט פי 13 יותר מאשר ישראלים אחרים בני גילם. בדוח שהכין משרד הבריאות, נקבע כי בין השנים 2010 ל-2015 היה שיעור ההתאבדות של צעירים בני 15-24 מקרב עולי אתיופיה גבוה פי שמונה בממוצע ביחס לילידי הארץ בני גילם

נתונים חלקיים ותת דיווח

מחקרים רבים מעידים על הקשר בין הגירה לאובדנות. מעבר למדינה אחרת מביא בדרך כלל לשינוי עמוק במארג החיים, שעלול להביא לשינוי לרעה במעמד החברתי של המהגרים ולפרימתן או אובדנן המוחלט של רשתות תמיכה חברתיות. משבר הזהות שחווה המהגר, התערערות מבנה המשפחה המוכר לו והתמודדות עם גורמים חיצוניים כמו אבטלה ושנאת זרים - מוגדרים כולם כגורמי דחק שעלולים להוביל למצוקה פסיכולוגית בקרב מהגרים.

בישראל כמעט ואין נתונים מדויקים על היקף תופעת האובדנות. על פי דוחות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), מדי שנה מדווחים בארץ כ-400 מקרי התאבדות וכ-7,000 ניסיונות אובדניים, אך על פי רוב ההערכות, זהו נתון חלקי ביותר. יחס ההלכה היהודית, המגדירה את ההתאבדות כעוון חמור, יחד עם סטיגמה חברתית שלילית ואיסוף לקוי של נתונים, תורמים להערכת-חסר של התופעה. 

מחקר שפרסם לפני כשנתיים המרכז הלאומי לבקרת מחלות במשרד הבריאות, מצא כי רק 28% ממקרי המוות שנבחנו ונמצאו כמעשי התאבדות, אכן הוגדרו כך בתעודת הפטירה. בנוסף העלה המחקר כי כחמישית ממקרי ההתאבדות הוודאיים כלל לא נרשמו ככאלו בדוחות הלמ"ס. דוח מבקר המדינה בנושא מלפני כשנתיים העריך כי היקף התופעה בישראל גבוה בכשליש מהמספרים הרשמיים.

הקושי להגיע לנתונים מדויקים על היקף תופעת האובדנות בקרב צעירים בני הקהילה האתיופית בישראל גדול אף יותר. דוח שפרסם משרד הבריאות לפני כשלוש שנים ובחן את דיווחי ניסיונות התאבדות מצא כי תת הדיווח בקרב בני הקהילה גבוה פי שלושה מהממוצע הארצי. מהדוח עולה גם כי משום שהנתונים בדרך כלל מתייחסים רק לארץ הלידה של המת, מקרי האובדנות של בני העדה שנולדו בישראל (אך בהחלט חוו על בשרם את קשיי ההגירה של בני משפחתם), כלל אינם נכנסים לסטטיסטיקת ההתאבדויות של הקהילה.

"פתאום נפל לי האסימון", אמרה השרה פנינה תמנו-שטה בדיון שהתקיים בכנסת בסוף 2021. "כשהייתי חברת כנסת ב-2018 היה דיון, ונשאלה השאלה כמה יוצאי אתיופיה התאבדו. ספרו רק את מי שנולדו באתיופיה, אבל אנחנו יודעים שהבעיות של יוצאי אתיופיה, בין אם זה מי שנולד שם ובין אם זה מי שנולד כאן, הן בעיות דומות". כיום, חשוב לציין, רוב הצעירים בני הקהילה הם ילידי הארץ.

שרת הקליטה פנינה תמנו-שאטה. צילום: רויטרס
אובדנות אינה משא תרבותי שהביאו איתם עולי אתיופיה לארץ. שיעור האובדנות באתיופיה דומה לזה שבקרב האוכלוסייה הכללית בישראל. ברוסיה, לשם ההשוואה, הוא גבוה פי חמישה. עם זאת, כמעט שליש מההתאבדויות בקרב יוצאי אתיופיה הן של בני נוער וצעירים בגילאים 15-24, לעומת כעשירית בקרב יוצאי רוסיה בישראל

גם נתונים של צה"ל מ-2021 מעידים שהבעיה רחוקה מלהיעלם. מסיכום נתוני הנפגעים העדכניים ביותר של אגף כוח אדם, עולה כי שלושה מתוך 11 מקרי ההתאבדות שאירעו בצבא בשנה האחרונה, היו של חיילים ממוצא אתיופי. הנתון בולט בחומרתו לאור העובדה ששיעורם של עולי אתיופיה באוכלוסייה הכללית בישראל עומד על לא יותר מ-1.5%.

גורם בכיר במערך הרפואה בצה"ל אמנם מטיל ספק בערך הסטטיסטי של הנתון בגלל גודל המדגם, אך באותה נשימה מודה, כי "בטווח של העשור או שניים האחרונים, שיעורי ההתאבדות של חיילים יוצאי אתיופיה נשאר די יציב והוא עומד על כ-10% מהמקרים, שגם הם ייצוג יתר ביחס לחלקם של בני הקהילה בין כלל המשרתים בצבא".

מחקר מ-2020, שבדק את המאפיינים המשותפים של חיילים ממוצא אתיופי שהתאבדו במהלך שירותם, מצא כי הם סבלו מלחץ סביבתי כבד, כמו בעיות כלכליות ו/או אבל במשפחה. הקצין הבכיר גם מזכיר בהקשר זה, כי "שיעור של בני העדה שמתגייסים לשירות קרבי הוא הרבה יותר גבוה מהאחוז שלהם באוכלוסייה. הרבה פעמים זה מעמיד אותם באתגר כלכלי של להמשיך לפרנס את המשפחה, וזה אחד האתגרים שיש לצבא עם אוכלוסייה זו".

בנוסף מודה הקצין בקושי של המערכת להבין את הקשיים הייחודיים לבני הקהילה. "המצוקה של החייל האתיופי אינה מתבטאת במילים והיא אינה מאובחנת מבחינה פסיכולוגית. בחלק מהמקרים, מבחינה תרבותית, בני הדור השני יתנהלו קצת שונה מילדי הארץ באופן הבעת המצוקה. אמנם יש חיילים שכן פונים אלינו כדי לבקש עזרה, אבל אנחנו רואים שהמגמה הזו עדיין קיימת - לנסות לשמור את המצוקה בפנים ולטפל בה בכל מיני דרכים. לפעמים יש ניסיון לפנות לגורמי רפואה ולנסות להציג את המצוקה בצורה שתתאר כאב פיזי בגוף".

כדי להתמודד עם המצב הקימו בצה"ל ועדה בראשות תת אלוף במילואים, "שעוסקת באיך לאפשר לבני הקהילה הזדמנויות שיבוציות אטרקטיביות ואיך בכל זאת עוזרים במקרה שהם נקלעים למשבר, אם זה בתחום הכלכלי או המשפחתי", מסביר הקצין הבכיר. "בסופו של דבר התוכנית תביא להשפעה על שיעורי האובדנות", הוא מקווה.

חייל בכותל המערבי. צילום: שאטרסטוק
מסיכום נתוני הנפגעים העדכניים ביותר של אגף כוח אדם בצה"ל, עולה כי שלושה מתוך 11 מקרי ההתאבדות שאירעו בצבא בשנה האחרונה, היו של חיילים ממוצא אתיופי. הנתון בולט בחומרתו לאור העובדה ששיעורם של עולי אתיופיה באוכלוסייה הכללית בישראל עומד על לא יותר מ-1.5%

איך מאבחנים כשאין בשפה מילה ל''דיכאון''?

לא מעט מחקרים בחנו במשך השנים את הסיבות לאובדנות בקרב בני הקהילה. חלק מהחוקרים עמדו על כך שהבדלים תרבותיים עמוקים בין האוכלוסייה הקולטת לנקלטת מקשים על פענוח אינדיקציות לקשיים נפשיים, דבר הגורם לתת-טיפול.

לדברי פרופ' זלצמן, "שירותי בריאות הנפש בזמנו לא הבינו את השפה האמהרית והטיגרית ולא יכלו לתת את המענה לביטויי המצוקה של האוכלוסייה הבוגרת. כך למשל, מכיוון שבשפות הללו חסרות מילים ל'דיכאון', היו כאלו שאמרו שהם שומעים קולות, או תיארו תסמינים גופניים כמו תחושת בעירה בבטן או זאר (מילה אמהרית לדיבוק) שנכנס בהם".

גם מחקר שערך ראש התוכנית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית במכללת רופין, ד"ר רפאל יונגמן, ועסק בטיפול הנפשי שקיבלו יוצאי אתיופיה בישראל, מעלה כי מטפלים ישראלים ותיקים לעתים מתקשים להבין את תלונותיהם של מטופליהם המהגרים. חוסר היכולת להבין את הדימויים התרבותיים שבהם הם השתמשו להבעת מצוקתם, הביאו מאוחר יותר לקשיים בהפניות מדויקות, באבחונים פסיכיאטריים נכונים ובהתאמה מיטבית של תרופות.

מקרים שבחנו את תופעת האובדנות בקרב צעירים ובני נוער בכלל, מצביעים על הקושי של בני נוער להביע רגשות כגורם סיכון עיקרי. לדעת מספר חוקרים, הבעיה מקבלת תוקף רב יותר בקרב בני הקהילה האתיופית בישראל. כך, למשל, חלק מבני הקהילה מביעים רגשות דרך פתגמים כמו "הבטן שומרת, סופגת את הכל". גם בני משפחתו של אבבה דרסך דיווחו כי הוא מיעט לשתף אותם בקשייו. 

"הם לא מדברים רגש ומי שמבטא רגש נתפס כחלש. (צעירים יוצאי אתיופיה) לא יכולים לבוא לאבא שלהם ולהגיד לו 'אבא, היום אני מרגיש לא טוב.. עבר עלי יום לא טוב'. אני שומע מהרבה צעירים שלנו שהם חווים את זה ושומרים הכל בבטן", מספר אורי אינגדאו, מנכ"ל ביתא אינדיגה, מנסיונו בעבודה עם בני נוער מהקהילה.

ד"ר יוגמן (מימין), אורי אינגדאו ופרופ' זלצמן. צילומים: אביטל צימט, ענת יוגמן
צעירים יוצאי אתיופיה, אומר אורי אינגדאו, שעובד עם בני נוער מהקהילה. "לא יכולים לבוא לאבא שלהם ולהגיד לו 'אבא, היום אני מרגיש לא טוב.. עבר עלי יום לא טוב'. אני שומע מהרבה צעירים שלנו שהם חווים את זה ושומרים הכל בבטן. הם לא מדברים רגש ומי שמבטא רגש נתפס כחלש"

בני 13 לוקחים הלוואות בשוק האפור

"אובדנות להערכתי, וכך גם על פי הספרות המקצועית, זה כמו תאונה. אין גורם אחד - צריך צירוף של גורמים", טוען יונגמן, שעוסק בקשר בין פסיכיאטריה ותרבות. "לאחר העליות הראשונות מאתיופיה, במבצעי משה ושלמה, השיעורים הגדולים של התאבדויות בין העולים היו יותר בקרב אנשים מבוגרים וקשישים שלא הסתגלו. זאת תופעה שמאפיינת קהילות בהגירה, אך לאט לאט קבוצת הסיכון הפכו צעירות יותר". לטענת יונגמן, "שנות השיא של האובדנות, בראשית שנות האלפיים, היו תוצר של הגזרות הכלכליות וקיצוץ קצבאות הרווחה באותה התקופה, שפגעו בעיקר בשכבות החלשות". 

גם היום נמצאים רוב בני הקהילה האתיופית בעשירונים הכלכליים האחרונים. מדד הגיוון, אשר פורסם במאי השנה על ידי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה של משרד הכלכלה, קובע כי "השכר הממוצע ותקרת השכר של יוצאי אתיופיה הם מהנמוכים במשק". עוד נמצא כי יוצאי אתיופיה זוכים לתת ייצוג, של כמעט שליש, בכוח העבודה האקדמי. אפילו בענף תכנות המחשבים, אשר הגדיל את אחוז ההעסקה של יוצאי אתיופיה, פערי השכר נותרו זהים מאז הוחל בפרסום המדד, לפני כחמש שנים.

צעירים יוצאי אתיופיה שחווים משבר כלכלי מחפשים מקורות חיצוניים להכנסה. הלוואות מהשוק האפור הן חוקיות בישראל. זמיר ג'גנאו, כלכלן ויועץ עסקי מהקהילה, מעביר הרצאות על סכנות השוק האפור כדי להרתיע צעירים מהלוואות שכאלו. "אני למדתי את הנושא הזה גם בגלל העיסוק שלי. גופים פיננסיים כמו בנקים וחברות אשראי לא ייתנו אשראי לבן אדם שאין לו היסטוריה כלכלית. אנחנו שומעים שהרבה נוער וצעירים פונים לשוק האפור, כבר מגיל 13-14". 

מכאן העניינים מתחילים להסתבך. הריבית בשוק האפור גבוהה במידה ניכרת מהריבית בשירותים הפיננסים המוסדיים ויכולה להעלות את גובה ההלוואה לסכומים גדולים מאוד. אינגדאו, שמתמחה בטיפול בהתמכרויות ומתאם טיפול ושיקום של אסירים, גם עוזר לצעירים שהסתבכו עם השוק האפור. "אני מכיר לפחות כמה מקרים של נערים מגיל 16 עד גיל 24, שהתאבדו בגלל הסתבכות כזו", הוא מעיד.

בנוסף לניסיונות אלו להסביר מדוע צעירים יוצאי אתיופיה נחשבים לאוכלוסייה בסיכון כה גבוה בהשוואה למהגרים או בני מהגרים אחרים לישראל, קשה שלא להתייחס לפיל שבחדר: צבע עורם של יוצאי אתיופיה, שהופך אותם למטרה קלה לזיהוי לגזענים למיניהם ומהווה מכשול בדרכם להשתלבות בזרם המרכזי של החברה הישראלית. 

מפגינה בתל אביב בעבר. למצולמת אין קשר לכתבה. צילום: רויטרס
על פי נתוני משרד הבריאות, שנאספו במשך עשרות שנים, צעירים בני הקהילה האתיופית בארץ נמצאים בקבוצת הסיכון המועדת ביותר לאובדנות, ולא רק יחסית לבני גילם. לדברי יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות, הפסיכיאטר פרופ' גיל זלצמן, "מדובר באחת הקבוצות המתאבדות ביותר בישראל ובעולם"

"לחבר התאבדות לתרבות זה פשע"

לא כל אנשי המקצוע מסכימים עם ההסברים שהוצגו. "הנתונים פשוט מופרכים. קשקוש בגרוש", חורצת האנתרופולוגית פרופ' אסתר הרצוג, "לחבר התאבדות לתרבות זה פשע. פשוט פשע". 

הרצוג מגדירה את מסקנות המחקרים שצוטטו גם כאן כ"הבל ורעות רוח", ומזהירה שכל מטרתם היא "לשייך לבני העדה האתיופית תכונות של אוכלוסיית שוליים בעייתית ונזקקת. זו בדיוק השיטה והדרך לקבע אותם עם סטיגמה חסרת יסוד". הרצוג פוסלת את עצם השוואת הנתונים על אודות אובדנות רק בהתבסס על מוצא ומדגישה כי "יש פה הטייה לטובת מי ששולט בנתונים, לטובת בעלי הכוח". 

האנתרופולוגית פרופ' אסתר הרצוג, מגדירה את מסקנות המחקרים שצוטטו גם כאן כ"הבל ורעות רוח", ומזהירה שכל מטרתם היא "לשייך לבני העדה האתיופית תכונות של אוכלוסיית שוליים בעייתית ונזקקת"

פרופ' הרצוג. צילום פרטי

בשנות ה-80 הייתה הרצוג שותפה למחקר שעסק במפגש הביורוקרטי בין עולים יוצאי אתיופיה לרשויות. "למחקרים על התאבדויות יש במובן מסוים סקס-אפיל", היא מסבירה, "לארגונים היו אינטרסים, שקיימים עד היום לדעתי. יש תקציבים מאוד נדיבים בתחום הזה. אני זוכרת במרכז לקליטה את האוטובוסים שהיו מגיעים עם תיירים אמריקאים ומראים להם איך אנחנו מטפלים בהם". 

הרצוג מאמינה שמסגור כזה גורם נזק, גם אם הוא מניב תקציבים לטיפול. כדוגמה היא נותנת את ירוחם: ''היה פרויקט שקראו לו 'לנקות את ירוחם'. הייתה סטיגמה, שירוחם היא מלוכלכת ומוזנחת. אז הם קיבלו תקציבים, ומה הם עשו? התקציבים האלה באמת שירתו את הפקידים, אבל העיירה עצמה לא הרוויחה מזה כלום, להיפך, היא הפסידה. כי היא נטבעה בסטיגמה''.

כשבוחנים נתונים, אומרת הרצוג, צריך לשאול למה משווים. ''נניח שהתאבדו לאחרונה 30 צעירים, אז יש פה בעיה. אבל האם השוו את זה לכלל הצעירים לפי הגדרות שונות? נגיד, צעירים שהם ממשפחות של הורים גרושים? יש מרכיבים שונים שיכולים להיות הסבר חלקי ליחסיות של התאבדות יותר גבוהה. אז לאיזו קבוצה משווים?''

גם הפסיכולוגית הקלינית יפית טדלה מטילה ספק בהגדרה ''תופעה''. "זו קהילה מאוד מגוונת ואי אפשר להכליל לגביה באופן גורף", היא אומרת. "יש בקהילה פער בין דורות, שוני במעמד כלכלי. יש יוצאי אתיופיה שיותר התערו בחברה הישראלית ויש ששומרים על פערים של שפה ותרבות".

טדלה מבקשת לבדוק את מי משרתים הנתונים. ''אובדנות היא נקודת קצה והעיסוק התקשורתי בה מביא בדרך כלל לתגובות קיצוניות. כל צד לוקח את הסטטיסטיקה ואת תשומת הלב לזווית ולאינטרס שלו. המיקוד צריך להיות במקום אחר, במצוקות שקדמו לאותה נקודת קצה, בניהול המשברים שאנשים חווים בחיים. מצוקות יש בקרב אנשים בכל חברה, אי אפשר לדבר על קבוצת סיכון אחת בלי להשוות אותה לקבוצות סיכון אחרות. מערך הכוחות החברתי, הגזענות, פערי התרבות והשפה מייחדים עוד קבוצות סיכון, שהנתונים לגביהן לא מובאים כאן''.  

כל אלו, היא אומרת, הופכים את השוואתן של טרגדיות ומצוקות של מהגרים צעירים לאלו מהן סובלים בני דור שלישי להגירה, הממוקמים במעמד הביניים - ללא תקפה, אם היא מתבססת רק על מוצא משותף. הרצוג מדגישה כי "דיבור על תופעה ללא נתונים ברורים יוצר סטיגמה שעלולה להזיק יותר מאשר להועיל. סטטיסטיקה לגבי מוצא יכולה להיות עוד מרכיב בניתוח של תופעה חברתית, אבל לא הביטוי המרכזי שלה".

''במקום לייצר סטיגמות מסוכנות צריך לקדם טיפול בגישה רב תרבותית, להכיר בצרכים של קבוצות סיכון שונות, להנגיש ולהתאים להם את המענים במערכות השונות'', מסכמת טדלה.

מפגינים בתל אביב בעבר. למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: רויטרס
"זו קהילה מאוד מגוונת ואי אפשר להכליל לגביה באופן גורף", אומרת הפסיכולוגית יפית טדלה. ''אובדנות היא נקודת קצה והעיסוק התקשורתי בה מביא בדרך כלל לתגובות קיצוניות. כל צד לוקח את הסטטיסטיקה ואת תשומת הלב לזווית ולאינטרס שלו. המיקוד צריך להיות במקום אחר, במצוקות שקדמו לאותה נקודת קצה"

אובדן התקווה של המתאבדים

בדצמבר 2013 הכריזה הממשלה על תוכנית לאומית למניעת התאבדויות, בהובלתו של משרד הבריאות. על פניו, נראה שהתוכנית מצליחה. לפי פרסום של משרד הבריאות מנובמבר 2021, שיעור המתאבדים בקרב ילידי אתיופיה ירד מ-41.9 מתוך מאה אלף ב-2005, ל-17.1 ב-2019. בין השנים 2001-2019 נרשמה ירידה של 40% במספר מקרי ההתאבדות אצל בני 15-24 מהקהילה. בקרב נערות ונשים צעירות המספרים נותנים פחות מקום לאופטימיות - ירידה של 18% בלבד.

נזכיר שהנתונים הללו אמנם משרטטים מגמה חיובית, אך יש מחלוקת לגבי תקפותם, משום שהם לאו דווקא כוללים את בני הדור השני והשלישי לעלייה. רבים סבורים שעם השנים התופעה משנה צורה, אך לא נעלמת. "לצעירים שלנו אין מי שיכוון אותם איפה ללמוד או איזה תפקיד לקחת בצבא", אומר הכלכלן ג'גנאו. "אין להורים מהקהילה את המידע שיש להורים שהם צברים, אין להם איך לייעץ לצעירים. אצלנו הנערים צריכים לבחור לבד, ולא כולם יודעים מה נכון. בני הדור השלישי הם ילידי הארץ, וכשהם רואים את החיים של השכנים והחברים, הם אומרים לעצמם 'גם לי מגיע, גם אני רוצה ככה'. כשהם מגלים שהרבה יותר קשה להם מאשר לישראלים ותיקים - זה בהחלט משפיע".

"אנשים שמתאבדים איבדו תקווה", מחזק ד"ר יונגמן. "אפשר לומר שהם מאבדים תקווה בגלל דיכאון פנימי, אך יש גם מציאות שבגללה הם מאבדים תקווה. הגירוי יכול להיות כי הם לא התקבלו לעבודה מסוימת. אם הם לבד, הם לא מדברים על זה, הם מנוכרים מהמשפחה ולא רוצים להעמיס על ההורים. הם בתוך ענן של ייאוש ואז עושים מעשה שאין ממנו חזרה. צריך לזכור שהם נולדו בארץ והם ישראלים, עם כל האמביציות הנלוות. אחר כך הם מגלים מציאות שונה, כמו שראינו בהפגנות, שאין להם באמת את כל האפשרויות. 

"באחד מהמחקרים שעשינו קיימנו ראיון עם חייל ביחידה קרבית. יש לו חברים טובים בצבא, אבל כשהוא חוזר לבית שלו והחברים (הלא אתיופים) שלו מהצבא חוזרים לבתים שלהם. אי אפשר להתכחש לאי השיוויון ביניהם. יש פער גדול בין הציפיות של יוצאי אתיופיה מהחברה הישראלית, לבין המציאות שמכה בהם ובה ההזדמנויות עבורם הן מצומצמות".

"היינו קהילה מאוד פתוחה וחיבקנו את גורמי הסמכות במדינה", מספרת הפסיכולוגית טדלה, "הגענו לארץ בתחושה של חזרה לבית, לאחינו ואחיותינו, אבל לאורך השנים היו אירועים ומקרים שונים שגרמו לחוסר אמון כלפי המדינה, בין אם זה פרשת הדם, סלומון טקה או מקרי הפללה אחרים כלפי אזרחים יוצאי אתיופיה. צריך להבין שכל הסוגיות הללו יצרו שבר, שבר שלא היה קיים קודם".

טדלה מדגישה, שחוסר האמון אינו עניין תרבותי. ''זה נוצר כאן, במשך שנים, בעקבות אין סוף דוגמאות בהם צעירים מהקהילה פגשו את הצד המפלה והגזעני של הממסד. ומשבר האמון מקשה על אנשים שנמצאים במצוקה לפנות ולהיעזר בעיתוי המתאים. אנשים מפחדים שתילקח מהם השליטה והאפשרות לבחור מה נכון עבורם''.

"חוסר האמון נוצר לאחר שבמשך שנים המערכות שהיו אמורות לתת מענה, פעלו בצורה לא הוגנת ומעוותת'', מחזק הפעיל החברתי אבי ילאו. ''השפה לא הייתה מובנת, המצוקות היו שונות מאלו שהמטפלים הכירו. אנשים אובחנו באופן שגוי והכי קל היה לדחוף להם כדורים. אני זוכר איך בתור ילד היינו רואים בשכונה אנשים שנשלחו לטיפול וחוזרים משם מסוממים מכדורים. נוצר הרושם שאם תפגין חולשה או תביע מצוקה - יעלימו אותך ותחזור מנותק כמו זומבי. במשך שנים התחושה הייתה שלא תקבל את הטיפול הנכון". 

פרופ' הרצוג מוסיפה כי גם אם הממסד ינסה לפתור את הבעיה באמצעות הקצאת תקציבים, "זה תהליך שמחזק את הסטריאוטיפ. וגם אם בני הקהילה יקבלו את הכסף, אז הכסף שיקבלו ישמש שוב לחיזוק של הסטריאוטיפ. אם כל פעם מחדש מבזבזים את התקציבים על חולשה כזו או אחרת, ולא משפצים שירותים כמו שירותי חינוך או תעסוקה - אז אין פה שום סיכוי לשפר את המצב, רק להנציח את הנכשלות".

מה בכל זאת ניתן לעשות כדי לסייע לאוכלוסייה בעלת מאפיינים ייחודיים? פרופ' זלצמן השתתף במחקר של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שבחן שיטות לצמצום אובדנות בקרב בני הקהילה ההיספאנית בהארלם. אחת ממסקנותיו היא שעל מנת לספק טיפול מיטבי הגורמים המטפלים חייבים להכיר ולהבין את תרבותם ושפתם של המטופלים. "קודם כל הפסיכיאטרים היו צריכים ללמוד ספרדית", הוא מספר. "בנוסף, כולנו למדנו וידענו כיצד מראיינים אדם ממוצא היספני שיש לו מחשבות אובדניות, איך מסבירים ואיך מדברים על הנושא. למדנו עם מי מקובל לדבר על נושא האובדנות, אם זה האבא או האמא, אם צריך מלכתחילה לדבר בנוכחות ההורים, אם מותר לדווח. את כל הדברים הללו לימדו אותנו כי הייתה רגישות תרבותית. אנחנו עוסקים בזה המון שנים, אבל ישראל עוד לא שם".

חיזוק לדבריו מתקבל משיחה עם עמותת ער"ן, המספקת שירותי סיוע נפשי טלפוני. מהעמותה נמסר כי קו הסיוע בשפה האמהרית, שהופעל בעבר, אינו פועל מזה זמן. הסיבה לביטולו: מיעוט פניות, שנובע גם ממודעות נמוכה לעצם קיומו של השירות.

אבי ילאו (מימין) וזמיר ג'גנאו. צילומים: גדעון אגז'ה, יוהנס פלטן
צעירים יוצאי אתיופיה שחווים משבר כלכלי מחפשים מקורות חיצוניים להכנסה. זמיר ג'גנאו, כלכלן ויועץ עסקי בן הקהילה, מעביר הרצאות על השוק האפור במטרה להרתיע צעירים. "בנקים וחברות אשראי לא ייתנו אשראי לאדם שאין לו היסטוריה כלכלית. אנחנו שומעים שהרבה נוער וצעירים פונים לשוק האפור, כבר מגיל 13-14"

אפילוג

בתחילת יוני השנה חידשה מדינת ישראל את מבצע "צור ישראל", שנועד להביא לארץ כ-3,000 בני משפחה מקרבה ראשונה של יוצאי אתיופיה. על המבצע אמנם הוכרז כבר לפני כשנתיים, אולם נכנס להקפאה של יותר משנה בגלל התפרצות הקורונה. כעת, לאחר החזרה לשגרה ולנוכח הרעב הקשה הפוקד את אזור קרן אפריקה, האיצה המדינה את מאמציה.

הגעתם לישראל בימים אלו של אלפי עולים נוספים מבני הקהילה מספקת סיבה טובה לדיון מעמיק על הקשיים העומדים בפניהם ועל הדרכים לצמצם את שיעור המתאבדים ביניהם. ישראל הרשמית יודעת היטב כיצד לתת למהגרים אליה את התחושה שהם הגיעו הביתה, אולם המבחן האמיתי יגיע כאשר המהגרים החדשים יהפכו מאורחי כבוד לאזרחים בעלי חובות, ויגלו עד כמה נמוך מעמדם בסולם הסוציו-אקונומי הישראלי.

וכך, שכשהלם התרבות, הקשיים הכלכליים וסיבות רבות אחרות עלולות לדחוק רבים מהם לפינה, ראוי לזכור שההתגייסות המרשימה להצלת חיי יהודים שנמצאים בסכנה באזורי אסון בעולם, אינה צריכה להיעצר בגבולות הארץ. בין אם זו ''תופעה'' או לא - מאמצי המדינה להפחית את שיעורי האובדנות בקרב יוצאי אתיופיה הם עניין של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו.

את כתיבת הכתבה הנחה שי פוגלמן, עיתונאי, תחקירן ומרצה בחוג לתקשורת באוני' חיפה