קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

הזירה הרפואית: המקרים שבהם המדינה כופה טיפול על חולה

בישראל, שלא כמו במדינות המערב, החוק מתיר למדינה לא רק לכפות על אדם הליך רפואי על מנת להציל את חייו, אלא להתערב גם במקרים של איכות חיים. איך זה עובד? מתי נשללת מאדם האוטונומיה לגופו שלו ומתי רצונו כן מתקבל? עו"ד ד"ר מאיה פלד-רז מספקת הצצה נדירה מדילמות החיים והמוות בוועדות האתיקה הרפואיות של בתי החולים. כתבה שנייה בפרויקט

המצולמים אינם קשורים לכתבה. צילום: רויטרס
המצולמים אינם קשורים לכתבה. צילום: רויטרס

בישראל, שלא כמו במדינות המערב, החוק מתיר למדינה לא רק לכפות על אדם הליך רפואי על מנת להציל את חייו, אלא להתערב גם במקרים של איכות חיים. איך זה עובד? מתי נשללת מאדם האוטונומיה לגופו שלו ומתי רצונו כן מתקבל? עו"ד ד"ר מאיה פלד-רז מספקת הצצה נדירה מדילמות החיים והמוות בוועדות האתיקה הרפואיות של בתי החולים. כתבה שנייה בפרויקט

המצולמים אינם קשורים לכתבה. צילום: רויטרס

בישראל, שלא כמו במדינות המערב, החוק מתיר למדינה לא רק לכפות על אדם הליך רפואי על מנת להציל את חייו, אלא להתערב גם במקרים של איכות חיים. איך זה עובד? מתי נשללת מאדם האוטונומיה לגופו שלו ומתי רצונו כן מתקבל? עו"ד ד"ר מאיה פלד-רז מספקת הצצה נדירה מדילמות החיים והמוות בוועדות האתיקה הרפואיות של בתי החולים. כתבה שנייה בפרויקט

חן שליטא

המצולמים אינם קשורים לכתבה. צילום: רויטרס

1.9.2022

תקציר הכתבה

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
כ

יו"ר ועדת האתיקה בבית החולים בני-ציון ובמרכז הרפואי גליל מערבי, עו"ד ד"ר מאיה פלד-רז מתמודדת לפחות פעמיים-שלוש בשנה עם מטופלים שרצונם המוצהר הוא שיניחו להם ולא יתערבו בהחלטתם להימנע מטיפול, גם אם התוצאה תהיה מוות או נכות חמורה. היא וחברי הוועדה - שכוללת שני רופאים מתחומים נבדלים, פסיכולוג (או עובד סוציאלי), אחות מוסמכת, איש דת או נציג ציבור - נדרשים להחליט האם לכפות את הטיפול או לתת לחולה את מלוא האוטונומיה על גופו. 

בשיחה נרחבת עם שומרים היא חושפת את התהליך המורכב כל כך, שבו האמירה לפיה "כל מקרה נבחן לגופו" מקבלת משנה תוקף. "הגיעו אלי גבר ואישה כבני שבעים, שהתנגדו לנסות דיאליזה", היא מספרת. "אחת סירבה כי החוויה של חברה שלה שעברה דיאליזה הייתה נוראית. שאלנו, האם את באמת רוצה למות? אמרה, 'לא, אני מאוד רוצה לחיות. אסכים לכל דבר אחר, רק לא דיאליזה'. לא הייתה אופציה אחרת והחלטנו לכפות עליה דיאליזה. אחרי סבב הדיאליזה הראשון היא לא ביקשה להפסיק, שזו מבחינתנו אינדיקציה שהיינו בכיוון הנכון.

"אנחנו לא מחפשים את התודה, אלא את השמחה על כך שההתערבות בכל זאת נעשתה. ולמטופלים שלא ישמחו, למרות שנורא חבל לנו שהם הולכים למות, נאפשר את זה, לא נכפה עליהם טיפול"

מאיה פלד-רז. צילום: פרטי

''המטופל השני השיב, 'אני מיציתי. היו לי חיים קשים ומעצבנים. מכאן ואילך הם ימשיכו להיות כאלה. לא אקצר אותם, אבל אם אלוהים החליט שהגיע הזמן, אז הגיע הזמן. אני בסדר עם זה'. דבר ראשון את עושה לאדם כזה הערכה פסיכיאטרית, כדי לבדוק שהוא לא בדיכאון, כי אז אפשר להציע לו טיפול שיוציא אותו משם, ובעקבותיו הוא עשוי לחשוב אחרת על חייו. 

"השלב הבא הוא לחפש עקביות. חיפשנו בתיקים הרפואיים של אותו מטופל (שלא היה בדיכאון) 15 שנה אחורה. האיש סירב לצינתור אבל כן הסכים לניתוח קטרקט. את רואה אדם שבאופן עקבי לא רוצה הארכת חיים, אבל כל עוד הוא חי, הוא רוצה איכות חיים סבירה. ולכן על האיש הזה לא כפינו לנסות אפילו מחזור אחד של דיאליזה. הוא הבין את המשמעות של הבחירה שלו". 

האתגר המורכב ביותר, מסבירה פלד-רז, הוא למצוא את הפער בין ההעדפות השטחיות של המטופל להעדפות העמוקות שלו. "מאוד מעניין אותי למה המטופל מסרב. אם מדובר באדם שרוצה לחיות, וללא הטיפול זה לא יקרה, אני מנסה לגשר על הפער שמונע ממנו להסכים". 

מתי החלטתם לא לכפות טיפול, גם אם ברור לכם שהתוצאה תהיה הידרדרות?

"במקרים שבהם חשבנו שיש משהו בדבריו. למשל, אם המטופל מפחד שאחרי הניתוח איכות חייו תהיה נמוכה, ואנחנו יודעים שזה אכן מה שיקרה, נכבד את הבחירה שלו". 

איכות חיים נמוכה היא מושג סובייקטיבי. מה עם אדם שמבחינתו האפשרות שלא יוכל לרוץ מרתון היא פגיעה אנושה באיכות החיים? 

"נכון שזה סובייקטיבי, אבל חשובה לי נקודת המבט שלו. לפעמים המטופל שולף אמירה, וכשנחפור לעומק יתברר שהיא אינה מדויקת. שיש ערך לחייו גם אם לא ירוץ מרתון. שכרגע זה נראה כמו סוף העולם, אבל אם יקדיש לזה עוד זמן, כשהוא לא נתון בסטרס או בהכחשה, כנראה שיחשוב אחרת. החוק דורש מאיתנו להעריך ברמה סבירה, שאם נטפל במטופל למרות התנגדותו, אז רטרואקטיבית הוא יגיד, 'טוב עשיתם שלא הקשבתם לי'. לגישה הזו אנחנו מתאמצים למצוא מספיק אינדיקציות".

ואם אין כאלה? כלומר ברור שהמטופל לא יודה לכם שהצלתם את חייו או מנעתם ממנו להפוך לנכה.

"אנחנו לא מחפשים את התודה, אלא את שמחת הבדיעבד, על כך שההתערבות בכל זאת נעשתה. ולמטופלים שלא ישמחו, למרות שנורא חבל לנו שהם הולכים למות, נאפשר את זה, לא נכפה עליהם טיפול. לעומתם, יש מטופלים שאת רואה שאם היה להם יותר זמן לחשוב, אם הם היו טיפה יותר רגועים או שהייתה להם תמיכה, הם היו רוצים לקבל את הטיפול". 

בעבר, בראיון לכתבה בשומרים שעסקה באוטונומיית הילד בעניינים רפואיים, סיפרת על נער עם חשד לסרטן, שהשופט אמר לו 'מזל שאתה עוד לא בן 18 ואני עדיין יכול להציל את חייך ולכפות עליך ביופסיה'. על בוגר אי אפשר לכפות טיפול אונקולוגי? 

"לחולה האונקולוגי, חוץ מלנסות לשכנע, לא יעשו כלום בכפייה. לא נכפה על אדם טיפול כימותרפי והקרנות, שזה תהליך אינטנסיבי, שדורש שיתוף פעולה משמעותי, כשהוא לא מעוניין בזה''. 

זו גישתה של הוועדה שלך או של מדינת ישראל? 

"מדינת ישראל לא נוקטת בעמדה רשמית בעניין הזה. לגבי ועדות האתיקה, מניתוח של שיחות וכנסים שנעשו בשיתוף עם משרד הבריאות - זו בהחלט הגישה שמשרד הבריאות מחזיק בה. שלא נכון שוועדות יכפו טיפול במצב כזה, שהוא מאוד שונה מניתוח קונקרטי, שמציע תועלת נקודתית משמעותית". 

מה בתי המשפט חושבים? 

"מעולם לא ראיתי פסק דין בעניין הזה, שאינו של קטין. אני מניחה שזה עונה לך על השאלה". 

אולם בבית המשפט העליון בירושלים. צילום: רויטרס
האתגר המורכב ביותר, מסבירה פלד-רז, הוא למצוא את הפער בין ההעדפות השטחיות של המטופל להעדפות העמוקות שלו. "מאוד מעניין אותי למה המטופל מסרב. אם מדובר באדם שרוצה לחיות, וללא הטיפול זה לא יקרה, אני מנסה לגשר על הפער שמונע ממנו להסכים"

"כשמדובר באדם צעיר, הדילמה יותר עוצמתית"

לשיטת הבירור שבה ישראל נוקטת, כאשר אדם בוגר, כשיר לקבל החלטות, מסרב לקבל טיפול רפואי, אין אח ורע. מעבר לכך שבכוחה של המדינה לכפות עליו טיפול רפואי במקרים מצילי חיים, היא יכולה לעשות זאת גם כאשר השפעת הטיפול תשפר באופן ניכר את מצבו של המטופל, ושניתן להניח שהיה מסכים לו בדיעבד. 

פירוט התנאים בהם ועדה האתיקה של המוסד הרפואי, יכולה להתערב מופיע בסעיף 15 (2) בחוק זכויות החולה ובו מתייחסים בין היתר לחובה לשמוע את המטופל ולוודא שמלוא המידע נמסר לו ואין קצר בתקשורת, שיכול לייתר את הדיון. אולם הסעיף הקודם שהזכרנו - של שיפור מצבו של המטופל ולא רק הצלת חייו - נחשב חריג לרוח חוק זכויות החולה, ששמה את אוטונומיית המטופל בראש סדר העדיפויות, ואין לו הקבלה באף הסדר חקוק של שיטת משפט מערבית, כפי שהסבירה פלד-רז במאמר שפרסמה בעבר בביטאון "הפרקליט" תחת הכותרת, "אחר כך תודה לנו: טיפול כפוי בפרט כשיר, המסרב מדעת". החוק הישראלי "ייחודי הן ברציונל שבבסיסו, המאפשר את בחינת מניעי המטופל לסירוב ואת פסילתם במקרים המתאימים, והן במינוי ועדת האתיקה של בית החולים כערכאה המוסמכת לדון בשאלה מסוג זה". 

הסעיף נחקק בעקבות החלטת בית המשפט העליון ב-1986, להכשיר ניתוח שנעשה באדם בניגוד לרצונו. היה זה מקרה של חשוד בפלילים בשם יוסף קורטאם, שנותח כדי להוציא מגופו הרואין שהיה ארוז באופן שעלול לסתום את קיבתו והיווה סכנה חמורה ומיידית לחייו. קורטאם התנגד לניתוח, אבל ההנחה הייתה שלאחריו ישמח שחייו ניצלו. לנוכח העובדה שהמשטרה ביקשה להשתמש בשקיות ההרואין כראיה במשפטו, לא בטוח שהשמחה הייתה שלמה.

קורטאם היה הראשון, אבל בהחלט לא האחרון, שהשאלה אם להתערב במצבו הרפואי גילמה בתוכה דילמות אתיות שונות. יש דילמות פשוטות, כמו השאלה אם לטפל באנטיביוטיקה. "חולה עם ספסיס (זיהום בדם) צריך לקבל אנטיביוטיקה לווריד, אחרת הוא עלול ימות", מסביר עו"ד ד"ר עדי ניב-יגודה, מומחה למשפט רפואי. "אם הוא מסרב, ולא בגלל שהוא רוצה למות, אלא כי הוא מפחד ממחטים, ואם ועדת האתיקה מתרשמת שמדובר בטיפול שישפר את מצבו, והיא שומעת אותו ורואה שקיבל את כל המידע, ומניחה שלאחר מעשה היה נותן את הסכמתו - היא יכולה לכפות עליו קבלת אנטיביוטיקה לווריד". 

"בסוף השאלה היא האם המדינה יכולה לחייב אדם בוגר לחיות חיים שהוא לא רוצה בהם. ופה כל מקרה לגופו. יש מצבים שבהם המערכת מקבלת החלטות פטרנליסטיות, לפעמים בצדק, לפעמים פחות"

עדי ניב-יגודה. צילום: מקס מורון

נעלה מדרגה מפחד ממחטים.

"אדם עם כף רגל סוכרתית צריך לעבור כריתה בגלל נמק, שעלול להביא למותו. גם כאן יש משמעות לרצונו של האדם לחיות. אם ועדת האתיקה מתרשמת שהוא מפחד מהניסור או מההרדמה אבל מאוד רוצה לחיות, זו סיבה לטפל בו בניגוד לרצונו". 

ואם הוא מפחד מהחיים עם רגל כרותה?

"אז צריך להסביר לו שאפשר ליהנות מאיכות חיים טובה עם פרוטזה. לפעמים תיווך נכון של מידע פותר את הבעיה. מצד שני, אם מדובר בקשיש שכבר כרתו לו רגל אחת, והוא מועמד לכריתת הרגל השנייה, והוא חי בקומה רביעית בבניין ללא מעלית ואומר 'חייתי 85 שנה, המשמעות של כריתת הרגל השנייה היא שאני הופך להיות אסיר בביתי, טוב מותי מחיי ללא רגל' - צריך לכבד את רצונו". 

ואם מדובר באדם צעיר, שחושב שזה מכוער. תכריח אותו לחיות? 

"כשמדובר באדם צעיר, והאלטרנטיבה הטיפולית יכולה להציע לו חיים טובים יותר, הדילמה יותר עוצמתית. בסוף השאלה היא האם המדינה יכולה לחייב אדם בוגר לחיות חיים שהוא לא רוצה בהם. ופה כל מקרה לגופו. יש מצבים שבהם המערכת מקבלת החלטות פטרנליסטיות, לפעמים בצדק, לפעמים פחות". 

כשמדובר בהתאבדות למשל, אין דילמות. המדינה תפעל להציל אותנו אם נבלע חפיסת כדורי שינה, גם אם לא נתקשר ברגע האחרון לבקש שישלחו אמבולנס, אלא נתגלה במקרה. "גם אם אותו אדם לא התקשר לבקש עזרה, זה עדיין לא אומר שהוא לא רצה שימצאו אותו", אומרת פלד-רז, שלצד ועדת האתיקה מכהנת גם כראש המגמה לבריאות הקהילה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה. 

"אחוז ניכר מהאנשים רוצים להרים דגל, לא למות. ולכן המדינה תניח שיש רצון לחיות, ותנסה להציל אותך גם אם קפצת מבניין. ניסיון אובדני הוא לא אינדיקציה לבחירה רציונלית ואוטונומית במוות. מה גם שיש סיכוי מסוים שהניסיון נובע מחוסר כשירות". 

מאושפז בבית החולים. צילום: ביאה בר קלוש
"לפעמים המטופל שולף אמירה, וכשנחפור לעומק יתברר שהיא אינה מדויקת. שיש ערך לחייו גם אם לא ירוץ מרתון. שכרגע זה נראה כמו סוף העולם, אבל אם יקדיש לזה עוד זמן, כשהוא לא נתון בסטרס או בהכחשה, כנראה שיחשוב אחרת"

"החלטה אמורה להתקבל ברוב דעות"

פלד-רז מספרת כי לא פעם נדרשות ועדות האתיקה להתמודד עם אמונות שגויות או לחצים חיצוניים, שגורמים לסירוב של אדם לטיפול. כך, למשל, לאחת הוועדות הגיעה אישה בהריון ממוצא אתיופי, שהייתה נשאית איידס וסירבה לניתוח קיסרי, שהיה מצמצם בצורה ניכרת את הסיכוי להעביר את הווירוס לתינוק. לדיון הוזמן אח ממוצא אתיופי, שמכיר את מחוז מוצאה של היולדת. כך התברר שבמחוז זה ניתוח קיסרי משמעו מוות ודאי ליולדת, ולכן היא העדיפה ללדת ילד חולה מאשר יתום מאם. 

"זו מסקנה רציונאלית לחלוטין, ואפשר היה להתמודד איתה", אומרת פלד-רז. "בספרות מוזכרים בני כת עדי יהווה, שסירבו לקבל עירוי דם הכרחי, בגלל שלפי אמונתם זה אסור. אחרי שהובטחה להם סודיות ההליך חלקם הסכימו. אני טיפלתי במטופלת - בגירה, צלולה ומשכילה במיוחד, שסירבה להתאשפז לטיפול דחוף שיציל את חייה, כיוון שלקחה הלוואה בשוק האפור, שהתחייבה להחזיר בעצמה באותו היום. לפעמים יש גם בעל דומיננטי שלוחץ על אשתו לסרב לטיפול". 

ההחלטות הוועדה אמורות להתקבל פה אחד? 

"על פי חוק, החלטה אמורה להתקבל ברוב דעות. כשיש מחלוקת קשה אני מעדיפה שלא להתערב, ולהשאיר את ההחלטה בידי המטופל. זה קרה לנו עם חולה במחלת ריאה כרונית. בכל פעם שהיא הייתה מפסיקה לנשום היו מנשימים אותה. היא הגיעה לוועדה כשסירבה לפיום קנה, תהליך שעוברים הרבה אנשים שחיים בעזרתו שנים ובו מכניסים צינורית דרך חתך בגרון. בהרבה מובנים הוא עדיף על ההנשמות שעברה. 

"מרבית האנשים ממשיכים לדבר אחרי פיום קנה (כמו שהיה לזמרת המנוחה אביבה עוזרי, ח"ש), אך אותה מטופלת חששה, ובמקרה שלה בצדק, שלא תוכל יותר לדבר, וזה היה מאוד חשוב לה. הדעות בוועדה היו חלוקות והחלטנו להותיר בידיה את ההחלטה". 

ואם אני הבת שלה, ומבקשת להשמיע את דברי?

"נזמין אותך ומאוד נרצה לשמוע את נקודת מבטך ואיך אמא התנהגה לפני, אם ההתנהגות שלה עקבית. אנחנו אוספים כל מידע שנוכל לקבל, אבל זו לא החלטה שלך, אם אין לקרוב משפחה ייפוי כח מתמשך או אפוטרופסות, אין לו מעמד משפטי מבחינתנו". 

אדם מבוגר שילדיו מחזיקים בייפוי כזה מבקשים לא לעשות לו החייאה, אבל הרופא יודע שאחרי החייאה הוא יחיה בסדר גמור. איך יוצאים מהפלונטר? 

"לרוב זה הפוך, הילדים לא מסוגלים לשחרר, גם כשההורה בן תשעים. במקרה קיצוני שבו מיופה הכוח יתן הוראה שבעיני הרופא המטפל אינה מצויה בטווח הסביר, הרופא יביא את זה לוועדת האתיקה". 

הוועדה פועלת 24/7?

"בעיקרון כן. בטח היום, כשאפשר גם לקיים דיון בזום". 

אז כפיתם על מישהו טיפול. אתם מרדימים אותו כדי להתגבר על ההתנגדות שלו? 

"אם הוא כבר מאושפז ומחובר לאינפוזיה, מרדימים דרך האינפוזיה. יש מקרים יותר מורכבים, בהם לצערי מפעילים כוח". 

בסרטים בן אדם אומר 'אני סיימתי פה', קורע את האינפוזיה וחותם על טופס, שמשחרר את בית החולים מאחריות. גם בחיים אדם יכול לקום וללכת? 

"אם הוא מסוגל לזה, אז כן. נדיר שזה קורה כשהאדם כבר מאושפז. יותר סביר שזה בשלב חדר המיון. אדם מגיע למיון, עובר בדיקות ראשוניות, בסיומן אומרים לו 'עברת התקף לב, נאשפז אותך להשגחה', והוא מסרב וטוען שהוא בסדר גמור. הצוות יזהיר אותו, שהוא יכול בכל רגע לחטוף עוד התקף לב ולמות ברחוב, ואם הוא עדיין לא ישתכנע, יחתימו אותו על טופס ויתור על אשפוז. לא נחזיק אותו בכוח ולא נזמין משטרה". 

יש אנשים שיותר קל ליפול ברשתם ולהשתכנע שהם לא צריכים טיפול?

"זה יכול לקרות, אבל יותר אצל הצוות המטפל מאשר בוועדה, כי אם כבר הביאו את האיש לוועדה, אז המנגנון שלנו הוא מנגנון חוקר. אני לא פוסלת אפשרות שאנשי הצוות לא יביאו לי מלכתחילה את האיש הזה, ששכנע אותם שאין צורך". 

תרגיל בבית החולים. צילום: רויטרס
"יצא שהתקשר אלי רופא בתסכול גדול ואמר, 'לא יכול להיות שאנחנו לא נטפל בו. הבן-אדם לא מבין, הוא מתנהל בטיפשות'. ואני אומרת לו, אז מה, נכפה עליו טיפול? כשאדם מקבל החלטה שאת לא היית מקבלת, זה לא אומר שהיא לא רציונלית"

"רוב האנשים האלה בסוף יצאו הביתה"

מקרים שכיחים יותר בוועדות האתיקה הם של אנשים שכשירים קוגניטיבית לקבל החלטות, אבל הם חסרי ישע. "הדוגמה הקלאסית לזה", אומרת פלד-רז, "הם אנשים מבוגרים, חלקם עם תחלואות רקע מורכבות, שמשהו אקוטי מביא אותם לבית חולים ומדרדר את מצבם משמעותית, והם לא יכולים מבחינה פיזיולוגית לחזור הביתה, למרות שזה מה שהם רוצים. יש לא מעט מקרים כאלה מדי שנה בכל הארץ. 

"אדם ששבר עצם ירך, אין לו יכולת דריכה, הוא ערירי ואין אף אחד שיעזור לו לרדת מהמיטה וללכת לשירותים. ואולי יש לו ילדים, אך משפחתו מנתקת איתו קשר כי הוא איש קשה. הפרעות האישיות שאנחנו מזהים לעיתים קרובות אצל האנשים האלה, גורמות להם לסרב לעזרה סיעודית בבית. וגם כשהם מסכימים לה, לוקח זמן לארגן אותה, אבל הם רוצים הביתה עכשיו ויהי מה. אם נעשה מה שהם רוצים הם ימותו, או יגרמו לעצמם נזק משמעותי מנפילה נוספת". 

אז מה עושים? 

"מציעים להם סידור מוסדי, כמו בית אבות או בית חולים שיקומי, עד שמצבם ישתפר או תוסדר העזרה בבית, ולרוב הם מסרבים גם לזה".

כי הם חוששים שיישארו שם ולא יחזרו לעולם הביתה? 

"כל אחד וסיבותיו. הם יעדיפו להישאר בבית החולים עד שיוציאו אותם לבית". 

אדם כזה לא יכול להזמין מונית שתיקח אותו הביתה? 

"תיאורטית כן, אבל אם המשטרה תתערב, זה לא יקרה". 

איך לא יקרה? את לא אוזקת אותו למיטה.

"נכון, אבל המשטרה יכולה להחזיר אותו, בהוראת בית משפט. ושוב, חלקם לא יהיו מסוגלים, פיזית, להיעזר במונית. הם זקוקים לעזרתנו, שנזמין להם אמבולנס שיקח אותם הביתה, ויעלה אותם שלוש קומות במדרגות. ואנחנו לא נעזור להם, כי אנחנו חושבים שהם יהרגו את עצמם ככה. 

"מצד שני, הם לא יכולים להישאר בבית חולים. מאחר שעלויות האשפוז מאוד גבוהות, למערכת יש מוטיבציה להסדיר להם תמיכה בבית, ורוב האנשים האלה בסוף יצאו הביתה. אחרי שהיו מאושפזים שבועות באופן מיותר לחלוטין, חשופים לזיהומים אפשריים ולא מקבלים את הטיפול התומך שיכלו לקבל בקהילה". 

הוועדה מורכבת מבני אדם, על הנקודות העיוורות שלהם. אתם לא נופלים לפטרנליזם כלפי המטופל הזה, שלא מספיק חכם ומבין?

"אנחנו מנסים להבין מה הוא באמת רוצה. אם הוא רוצה מאוד לחיות, ולחיות באיכות חיים סבירה, ואני יודעת שאם אתן את הטיפול רוב הסיכויים שזה מה שיקרה - אעשה את זה, גם בכפייה, ולמרות שהוא לכאורה אומר לי משהו אחר כרגע.

"יצא שהתקשר אלי רופא בתסכול גדול ואמר, 'לא יכול להיות שאנחנו לא נטפל בו. הבן-אדם לא מבין, הוא מתנהל בטיפשות'. ואני אומרת לו, אז מה, נכפה עליו טיפול? כשאדם מקבל החלטה שאת לא היית מקבלת, זה לא אומר שהיא לא רציונלית. יש לא מעט אנשים שלא רוצים מגע עם מערכת הבריאות. הם נמנעו מזה כל חייהם. ועכשיו, כשהם לא יכולים לשלוט בזה, מישהו הביא אותם לבית החולים, והם עדיין לא רוצים שום אינטראקציה עם המקום. ואם זה מה שמתברר, אז בסדר, תמשיך בדרכך, מצטערת שלא יכולתי לעזור. אנחנו משתמשים בסמכות שלנו מאוד בזהירות. היו מקרים שמאוד הצטערנו שלא להפעיל אותה, ועדיין לא עשינו את זה". 

בן משפחה לא יתלונן עליך במשטרה? שהפקרת את אבא שלו והיית צריכה להכריח?

"אי אפשר להגיש על הוועדה תלונה במשטרה. יש לנו סמכות שיפוטית, וגם אם קיבלנו החלטה לא נכונה, זה לא אומר שהיא לא סבירה. אפשר לעתור נגד ועדת אתיקה לבג"צ. למיטב ידיעתי, מעולם לא עשו את זה". 

שוטרת במשטרת ישראל. צילום: שאטרסטוק
"אי אפשר להגיש על הוועדה תלונה במשטרה. יש לנו סמכות שיפוטית, וגם אם קיבלנו החלטה לא נכונה, זה לא אומר שהיא לא סבירה. אפשר לעתור נגד ועדת אתיקה לבג"צ. למיטב ידיעתי, מעולם לא עשו את זה"

"תמיד יש את אלה שיפתיעו"

כחלק מהדיון בזכות למות אי אפשר שלא להזכיר את חוק החולה הנוטה למות, שנחקק ב-2005 ועיגן לראשונה את זכותו של אדם שלא לקבל טיפול מאריך או מציל חיים, אם לפי ההערכות לא נותרה לו יותר מחצי שנה לחיות (החוק אינו מאפשר ניתוק יזום מהמכשירים). לכתבה נרחבת שפרסמנו בנושא בשומרים. 

"לחוק הזה יש יתרונות וחסרונות'', אומר ניב-יגודה. ''הוא מחריג מקרים שלא ניתן להעריך לגביהם את משך החיים, כמו תרדמת, דמנציה או ניוון שרירים, כשהמשמעות עבורם היא המשך טיפול מאריך חיים, גם אם אותם חולים היו רוצה אחרת. החוק מיושם יותר בעולמות האונקולוגיים, שם יחסית קל יותר להעריך את הזמן שנותר, אם כי תמיד יש את אלה שיפתיעו לשני הכיוונים". 

ומה אם המערכת עוד לא הרימה ידיים?

"קורה שמטופל מרים ידיים לפני הרופא, שאומר לו 'איך ויתרת על עצמך לפני שאני ויתרתי עליך? נכון שההערכה היא עד שישה חודשים, אבל בוא ננסה עוד אפשרות'. והמטופל אומר, 'אני שם את קו הגבול במקום אחר. אני מיציתי'. המטפל צריך לכבד את האוטונומיה של המטופל, שלא מעוניין בהצלה הזו". 

מתי המדינה יכולה לכפות על אדם לאכול?

סוגייה בוערת עוד יותר נוגעת להזנה בכפייה, כשגם שם נשאלת השאלה מדוע המדינה צריכה לכפות על אדם שאינו מעוניין בכך לאכול. שתי הקבוצות שלגביהן הדיון הזה מתקיים הן מטופלים אנורקטיים ואסירים שובתי רעב, במקרה שנשקפת סכנה לחייהם.

ב-2012 ביקשה המדינה לשבור שביתת רעב של 1,600 אסירים ביטחוניים באמצעות הזנה בכפייה, מחשש שאם השביתה תסתיים במותו של אחד מהם, תחל תסיסה אלימה בבתי הכלא ובשטחים. הרופאים התנגדו להזנה בכפייה, בנימוק שמדובר בעינוי שנוגד את האתיקה הרפואית, שכן הזנה שנעשית תוך הפעלת כוח הופכת את ההליך למסוכן ועלולה להסתיים בחנק או בדימום מסיבי. 

המשרד לביטחון פנים לא השתכנע ויזם תיקון לפקודת בתי הסוהר, שיאפשר הזנה בכפייה במקרה של סכנת חיים. ועדת הפנים שדנה בהצעת החוק מחקה מהנוסח כל אזכור להליך ההזנה המתוכנן כדי לא לסייע לעתירות שיוגשו לבג"ץ כנגד החוק, בנימוק שאינו אנושי. 

ההסתדרות הרפואית וארגוני זכויות אדם אכן עתרו, ובג"ץ דחה את העתירות. השופט אליקים רובינשטיין כתב ש"התועלת שבהצלת חיים רלוונטית לאמצעי שננקט — בוודאי כשהאסיר נתון במשמורת המדינה ואינו נהנה מהאוטונומיה של מי שמלוא חירותו בידו". 

האם שלילת חופש התנועה מאפשרת לנו לשלול מאסיר זכויות אחרות, כמו הזכות על גופו? בכל זאת, בית המשפט קבע כי התיקון לחוק אינו מחייב אף רופא לבצע הזנה בכפייה — הוא רק מאפשר זאת. "לשמחתנו, זה לא קרה", אומר ניב-יגודה. "הרופאים לא שיתפו עם זה פעולה. רופאים אינם יכולים או צריכים לשמש כלי למימוש מדיניות ממשלתית כזו או אחרת". 

עו"ד רז. צילום: פרטי

באשר לאנורקסיה, "רק מחלקה אחת בישראל מטפלת באנורקסיה באמצעות הזנה כפיה, וזו הדסה הר הצופים", אומר עו"ד דניאל רז, מנהל תחום אשפוז כפוי בהנהלת הסיוע המשפטי במשרד המשפטים. "המחלקה להפרעות אכילה בשיבא מסרבת לקבל אנשים בכפייה, רק בהסכמה". 

אנורקטית שמבקשת להשתחרר מאשפוז כפוי מצליחה? 

"הסיכוי לשחרר אנורקטית הוא מאוד נמוך, כי היא בסכנת חיים ברורה. החוק בישראל לא מכיר באנורקסיה כמחלת נפש, והאשפוז נעשה בדרך עוקפת, כשההורה לוקח על הנערה אפוטרופסות ומבקש מבית המשפט אשפוז במסגרת חוק הכשרות המשפטית. רוב הצעירות האלה מאושפזות במחלקות פסיכיאטריות רגילות וזה בעייתי, כי הן זקוקות לטיפול אחר, ולא מתאימות לשם''.