מחיר השתיקה: נשים ערביות שהותקפו מינית מפחדות להתלונן

בעוד שמספר הנשים המתלוננות על תקיפה והטרדה מינית גדל משנה לשנה, נשים ערביות נותרות בחשיכה לבדן. אלו שכן בוחרות לחשוף את סיפורן נאלצות להתמודד בדרך כלל עם בני משפחה שמאשימים אותן במה שקרה, עם תוקפים שממשיכים לאיים, עם משטרה שלא עושה את עבודתה ועם שירותים סוציאליים ופסיכולוגיים רשלניים. שלוש נשים הסכימו באומץ לספר לשומרים את סיפורן. התחקיר מתפרסם גם באתר הארץ בערבית

צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

בעוד שמספר הנשים המתלוננות על תקיפה והטרדה מינית גדל משנה לשנה, נשים ערביות נותרות בחשיכה לבדן. אלו שכן בוחרות לחשוף את סיפורן נאלצות להתמודד בדרך כלל עם בני משפחה שמאשימים אותן במה שקרה, עם תוקפים שממשיכים לאיים, עם משטרה שלא עושה את עבודתה ועם שירותים סוציאליים ופסיכולוגיים רשלניים. שלוש נשים הסכימו באומץ לספר לשומרים את סיפורן. התחקיר מתפרסם גם באתר הארץ בערבית

צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

בעוד שמספר הנשים המתלוננות על תקיפה והטרדה מינית גדל משנה לשנה, נשים ערביות נותרות בחשיכה לבדן. אלו שכן בוחרות לחשוף את סיפורן נאלצות להתמודד בדרך כלל עם בני משפחה שמאשימים אותן במה שקרה, עם תוקפים שממשיכים לאיים, עם משטרה שלא עושה את עבודתה ועם שירותים סוציאליים ופסיכולוגיים רשלניים. שלוש נשים הסכימו באומץ לספר לשומרים את סיפורן. התחקיר מתפרסם גם באתר הארץ בערבית

מחיר השתיקה: נשים ערביות שהותקפו מינית מפחדות להתלונן

בעוד שמספר הנשים המתלוננות על תקיפה והטרדה מינית גדל משנה לשנה, נשים ערביות נותרות בחשיכה לבדן. אלו שכן בוחרות לחשוף את סיפורן נאלצות להתמודד בדרך כלל עם בני משפחה שמאשימים אותן במה שקרה, עם תוקפים שממשיכים לאיים, עם משטרה שלא עושה את עבודתה ועם שירותים סוציאליים ופסיכולוגיים רשלניים. שלוש נשים הסכימו באומץ לספר לשומרים את סיפורן. התחקיר מתפרסם גם באתר הארץ בערבית

צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

פאדי אמון

יחד עם

30.3.2023

תקציר הכתבה

קשה מאוד למצוא נתונים מהימנים על מספר התקיפות המיניות המתרחשות בחברה הערבית בישראל. גם בגלל שאין הרבה גופים שאוספים את הנתונים האלה, אבל בעיקר בגלל שרק חלק קטן מהמקרים מגיע לכדי תלונה במשטרה או אפילו לכדי דיווח לאחד מהארגונים התומכים בנפגעות תקיפה מינית. משיחות שניהל שומרים עם נשים שעברו תקיפות והטרדות מיניות, וכן עם חוקרות ומטפלות שעוסקות בתחום, עולה כי בשעה שנשים רבות בישראל שוברות שתיקה ודורשות צדק, הנשים הערביות ממשיכות לחיות בפחד, לעתים לצד הפוגעים שלהן, בגלל החשש שאם יספרו על שעברו יהיו חשופות לפגיעה נוספת – לעתים מהאנשים הכי קרובים אליהן. 

תוצאת היעדר התמיכה מהסביבה הקרובה, לצד חוסר אמון ברשויות ומחסור באנשי מקצוע במקומות הנכונים, הן אלפי נשים שלא זוכות לטיפול ראוי. פנינו לרבות מהן בבקשה שישתפו את סיפוריהן בכתבה זו, מעטות מאוד הסכימו להתראיין, והיו גם נשים שהתראיינו והתחרטו. הסיפורים המובאים כאן מציירים תמונה עגומה של מציאות חייהן, ומבהירים עד כמה מורכב, אך הכרחי, לשנות את המצב.

מבין כל הסיפורים, הראשון שמובא כאן יוצא דופן. בשונה מנשים רבות אחרות, ורד סלאמה (24) הגישה תלונה במשטרה, חשפה את סיפורה בפייסבוק וגם זכתה לתמיכה של משפחתה הגרעינית. מה שעבר עליה ועל הוריה מאז החשיפה מדגים היטב מדוע נשים ערביות שנפגעו מעדיפות לשתוק. ורד מספרת שנאנסה על ידי דודה מאז הייתה קטינה ובמשך שנים. היא שמרה על הסוד עד שמצבה הנפשי הידרדר שנים אחר כך, וגם לאחר מכן, ועד שקיבלה את הטיפול הנפשי הנכון. כשהחליטה לפרסם את מה שקרה לה בפוסט בפייסבוק, הוריה עמדו לצדה ונשים אחרות שלחו לה הודעות מחזקות. "אבא שלי אמר לי 'אני אלחם נגד כל העולם בשבילך. לא אכפת לי מאחי, מאחותי או מהמשפחה. הרבה נשים פנו אליי וסיפרו לי שגם הן נפגעו, אבל הן שותקות. הן שאלו אותי בתדהמה 'איך הצלחת לספר?'".

המשפחה המורחבת החלה להפעיל לחצים כבדים בניסיון למנוע ממנה להגיש תלונה במשטרה ולהמשיך לעסוק ברשתות החברתיות בסיפור. ורד לא ויתרה, ולפני כשנה וחצי הגישה תלונה במשטרה אך במחיר אישי גבוה לה ולמשפחתה - הוריה ואחיה - שנאלצו לעזוב את כפר מגוריהם ולעבור לחיפה. הדוד הפוגע לכאורה נחקר ושוחרר, וכבר חודשים רבים שהתיק עובר בין הפרקליטות למשטרה ללא החלטה על העמדה לדין. ובעוד הדוד מסתובב חופשי, ורד עדיין מתארת את ההתמודדות כ"מלחמה יומיומית עם הגוף, מלחמה במחשבות שרצות בראש".

"מי שפגע בי חי, חופשי ועושה כרצונו", היא מספרת לשומרים, "בזמן שאני יושבת בבית לא עושה כלום. מנסה לרפא את הפצעים. אני לא לומדת ולא עובדת, בקושי מצליחה לקום מהמיטה. אין לי רצון לשום דבר, אפילו לא להמשיך בטיפול הפסיכולוגי שאני מקבלת. כדי להצליח לישון כמה שעות בלילה אני לוקחת כדורים. כל בוקר אני מקיאה הכול מהבטן. זאת תגובת הגוף שלי ואין לי שליטה על זה. הגוף לא שוכח בכלל".

ורד לא הייתה כאמור לבד בהתמודדות. הוריה עמדו לצידה בצעד הנתפס כמתבקש אך במקרה הזה הוא שונה ואמיץ. האב סלים סלאמה, נלחם באחיו ובמשפחתו ואחרי שניסיון שלו להתחיל תהליך של "צדק מאחה" בתוך המשפחה כשל, הוא תמך בבתו גם במהלך הגשת התלונה במשטרה. "יום אחד הבת שלי לא הצליחה לקום מהמיטה בכלל. הרגליים שלה רעדו מאוד. אחרי סדרה של בדיקות בבית חולים הרופאים אמרו לנו שהיא לא סובלת מכלום", הוא מתאר את הימים שלפני הגילוי. אחרי שעברה מטיפול פסיכולוגי אחד לאחר, התברר לו שהיא הייתה קורבן אונס. "הבת שלי סבלה שנים ולא שיתפה אף אחד, היא סבלה בשקט לבד", הוא אומר בעצב.

האב מבהיר כי קיווה להעביר מסר לחברה הערבית בישראל ולתת לנשים אחרות כוחות להרים את ראשן ולספר על פגיעות מיניות. "אני יודע למה לא מספרים, הם חושבים שזה יביא לחרפה", הוא אומר בפשטות. בימים שאחרי שהעלה את הפוסט הראשון בנושא ברשתות החברתיות, פנו אליו לפחות שמונה נשים. "הן אמרו לי 'לנו לא היה את הכוח והאומץ לספר. אנחנו מקנאות בבתך שיש לה אבא שחיבק אותה, עמד לצידה בכל'".

סלים סלאמה, אביה של ורד. צילום: שלומי יוסף
"מי שפגע בי חי, חופשי ועושה כרצונו", מספרת ורד סלאמה לשומרים, "בזמן שאני יושבת בבית לא עושה כלום. מנסה לרפא את הפצעים. אני לא לומדת ולא עובדת, בקושי מצליחה לקום מהמיטה. כל בוקר אני מקיאה הכול מהבטן. זאת תגובת הגוף שלי ואין לי שליטה על זה. הגוף לא שוכח בכלל"
"פתאום יום אחד הבת שלי לא הצליחה לקום מהמיטה בכלל, הרגליים שלה רעדו מאוד, ואחרי סדרה של בדיקות בבית חולים אמרו לנו הרופאים שאינה סובלת מכלום", מספר אביה של ורד, סלים סלאמה. "הבת שלי סבלה שנים ולא שיתפה אף אחד, היא סבלה בשקט לבד"

"כשכולם מכירים את כולם, נשים לא יכולות לספר"

בשנת 2021 פתחה המשטרה 6,922 תיקי עבירות מין, מתוכן רק 611, כ-9%, הוגשו על ידי לא יהודים. בהתחשב בעובדה שהאוכלוסייה הערבית מונה כמעט שני מיליון בני אדם – 21% מאזרחי ישראל – ברור שמדובר בתת-דיווח חריף, וזאת עוד לפני שמביאים בחשבון ש-611 התלונות הללו כוללות גם אוכלוסיות לא יהודיות אחרות - תיירים, עובדים זרים ואחרים. 

נשות ואנשי מקצוע מסכימים שמספר התיקים אמור היה להיות לכל הפחות כפול. "הדיווחים אינם משקפים את המספרים האמיתיים. הם משקפים כמה יכולת יש לקורבנות ולמשפחותיהם להוציא את זה החוצה", אומרת ד"ר נאדיה מסארווה, פסיכולוגית וחוקרת במכון חרוב (העוסק בחקר התעללות והזנחת ילדים). "נשים מהחברה הערבית אינן יכולות לספר על מה שעברו לגורמים הרלוונטיים בגלל הרבה חששות מהחברה, מההורים ומקרובי המשפחה. על הנייר אנשים מצהירים שהם נגד פגיעות מיניות אך כאשר מתפרסם אירוע שכזה במקרים רבים הם אינם תומכים בנפגעת בכלל". 

מסארווה מבהירה כי מאפיינים מסויימים של האוכלוסייה הערבית בישראל מעצימים את הבעיה: "ברוב היישובים הערביים האנשים מכירים אחד את השנייה. משפחות גרות זו ליד זו. לרוב הפוגע מגיע מתוך אותו יישוב של הנפגעת. כשכולם מכירים את כולם, זה מונע מהנפגעת לספר שהוטרדה או נאנסה. בדרך כלל, כשאישה חושפת שהיא נפגעה על ידי גבר מסוים, שניהם יהיו בסכנה - גם הנפגעת וגם הפוגע". 

דוח של עמותת "נשים נגד אלימות" מספק חיזוק לטענתה של מסארווה שמבנה החברה הוא גורם משמעותי בהחלטה שלא להתלונן. הדוח האחרון של הארגון מנצרת פורסם באוקטובר 2022, ומבוסס על פניות של נשים ערביות. לפי הארגון, ב-90% מ-1,191 הדיווחים שהגיעו אליו בשנה האחרונה – הכוללים אונס, ניסיון אונס, הטרדה מינית, מעשים מגונים וסחיטה על רקע תמונות אינטימיות - הנפגעות דיווחו על היכרות מוקדמת עם החשוד. ב-39% מהמקרים הפוגע היה קרוב משפחה מדרגה ראשונה, וב-63% מהמקרים מקום הפגיעה היה ביתה של האישה. 

לפי "נשים נגד אלימות", רק חמישית מהנשים שפנו לקו החם של העמותה הגישו תלונה במשטרה. 78% מהנפגעות העדיפו לשתוק.

אילוסטרציה: שאטרסטוק
"הרגשתי רע מאוד עם עצמי, בראש שלי עברו המון שאלות כמו 'מה עשיתי?, למה אישרתי אותו בפייסבוק בכלל?'", מספרת ר' על האונס שעברה, "פחד אלוהים לספר להורים. אמא שלי דתייה ואבא מסורתי. וכמובן שלא יכולתי גם להתלונן עליו במשטרה, כולם מיד יידעו שזו אני. בתחנה הקרובה משרתים מלא שוטרים מהמשפחה שלי ומהיישוב"

ר', שנאנסה על ידי גבר שהכירה בפייסבוק, מספרת כי החלה להאשים את עצמה מיד לאחר האירוע, והחליטה לא לספר להוריה בגלל שהיה לה ברור שיאשימו אותה. לדבריה, כשפנתה לאחד מארגוני הסיוע לנשים ערביות לא קיבלה שום עזרה, וגם החברות הקרובות אמרו לה שלא הייתה צריכה לפגוש את הבחור. "אני זוכרת שרציתי שהכול יסתיים מהר, שיעשה בי מה שהוא רוצה, רק שיסיים ואני אצא מפה", היא משחזרת, "הרגשתי רע מאוד עם עצמי, בראש שלי עברו המון שאלות כמו 'מה עשיתי?, למה אישרתי אותו בפייסבוק בכלל?'".

"פחד אלוהים היה לספר להורים שלי, אמא שלי דתייה ואבא מסורתי. אצלנו לא מקובל אפילו לפגוש גבר בבית קפה, אז לפגוש אותו בנהריה ועוד ברכב שלי? ואחר כך שהוא אנס אותי?", ממשיכה ר'. "הם היו רוצחים אותי ללא מחשבה בכלל". 

כשהיא נשאלת על המשטרה היא מגחכת בעצב. "ברור שלא יכולתי להתלונן עליו. כולם מיד היו יודעים שזו אני. בתחנה הקרובה לבית שלי משרתים מלא שוטרים - גם מהמשפחה שלי וגם מהיישוב". 

כשכל האפשרויות סגורות בפניה, ר' בחרה בפתרון היחיד שנראה לה אפשרי. "סיפרתי למישהו מהעולם התחתון והוא הרביץ לו", היא אומרת בקור רוח. "גם הציבו לבחור תנאים ואסרו עליו להיכנס ליישוב שלנו. אני לא מתחרטת שלא סיפרתי להורים ולמשטרה. הם היו מאשימים אותי ואומרים לי 'את ביקשת את זה'. הם לא היו עושים כלום. ההורים שלי דחפו את אחותי להתחתן בגיל 18 והבעל שלה אנס אותה עשרות פעמים. פעם אחת הוא אפילו נעל אותה בחדר כל היום עד שהשכנים שברו את הדלת וחילצו אותה".

מאז האונס עברו כמה שנים. ר' נשואה כיום ולומדת באוניברסיטה אבל הצלקות נשארו. "אני נלחמת בעצמי כל יום וכל שעה", היא אומרת. היחס כלפי נפגעות תקיפה מינית בחברה הערבית הוביל אותה גם לצעד רפואי קיצוני: ניתוח לאיחוי קרום הבתולין. "כשהתחלנו לחשוב על חתונה, ישר התחלתי לחשוב על זה. זה הדבר שהעסיק אותי הכי הרבה", היא אומרת. "חלק גדול מהחברה הערבית עדיין חושב שכבוד האישה תלוי בקרום הבתולין שלה. שבוע לפני החתונה נסעתי למרכז הארץ ושילמתי כמה אלפי שקלים על זה. בסוף הרופא אמר לי שזה בכלל לא הצליח".

"התוקף המשיך לאיים עליי. ניסיתי להתאבד"

החל מ-2015 היה עמוד הפייסבוק "לא לשתוק" - "تسكتيش" - נקודת אור במאבק לפרימת קשר השתיקה סביב תקיפות מיניות בחברה הערבית. מי שהקימה את העמוד היא האקטיביסטית החיפאית חולוד חמיס, שביקשה מנפגעות תקיפה מינית לשלוח את הסיפורים שלהן, שיפורסמו בעמוד בשם בדוי אך עם ציון האזור הגיאוגרפי שבו התרחשו. העמוד צבר תאוצה במהירות ופורסמו בו מאות סיפורים שהגיעו מגולשות ביישובים ערביים בישראל, וגם מהגדה המערבית ורצועת עזה וממדינות שכנות. ב-2020 פורסם הסיפור האחרון ונסיבות הפסקת הפעילות של "לא לשתוק" נותרו מעורפלות. חמיס עצמה סירבה להתייחס לנושא מאז ולא נענתה לבקשה להתראיין לכתבה זו.

היוזמה של "לא לשתוק" עוררה תקווה שהתהליכים שעוברים על כלל החברה הישראלית יגיעו גם לחברה הערבית. אבל בעוד שמספר התלונות של נשים יהודיות גדל משנה לשנה, והממסד הרפואי והפסיכולוגי הרחיב את אפשרויות הסיוע המוצעות לנפגעות, החברה הערבית נותרה הרחק מאחור. 

צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק
לפי ארגון "נשים נגד אלימות", 90% מהנשים שפנו לקו החם של הארגון בשנה האחרונה דיווחו על היכרות מוקדמת עם החשוד. ב-39% מהמקרים הפוגע היה קרוב משפחה מדרגה ראשונה, וב-63% מהמקרים מקום הפגיעה היה ביתה של האישה. רק חמישית מהנשים שסיפרו על הפגיעה שלהן לקו החם של העמותה הגישו תלונה במשטרה

נ' הייתה בת 16 כשנאנסה על ידי בן כיתתה בשירותים של בית הספר. "נשארנו בבית הספר לתגבור לקראת הבגרות באנגלית", היא מספרת על היום ההוא שלמרות השנים שחלפו עדיין מלווה אותה. "כשיצאתי רדף אחריי חבר לכיתה, עלה לקומה השלישית, ופתח את דלת השירותים. הוא דחף אותי לתא ואנס אותי שם. קפאתי, לא הצלחתי לעשות שום דבר ולא אפילו להגיד לו די. לא חזרתי לכיתה מרוב בושה ולחץ. ביקשתי מחברה לאסוף לי החפצים ולפגוש אותי בשירותים. סיפרתי לה הכול".

החברה תמכה בנ' ואף ניסתה לשכנע אותה להגיש תלונה במשטרה. נ' התלבטה אבל בימים שאחרי האירוע, האנס החל לאיים עליה בשליחת תמונות עירום שלה. "זה היה מנוף הלחץ שלו כדי שאני לא אספר שפגע בי מינית. ולא סיפרתי אפילו להורים שלי שהם האנשים הכי קרובים אלי. לאחר שסיימתי את בית ספר נסעתי ללמוד במרכז וכל המטרה שלי הייתה לשכוח את התקיפה ולנסות לחיות לצד זה. אי אפשר לתאר כמה קשה לחיות עם צלקת נפשית שכזאת. השנים שעברתי היו מטורפות ולאחר מאבק לא קל בעצמי, חשבתי שהכי טוב שאתאבד וניסיתי לעשות את זה לא פעם ולא פעמיים".

נ' פנתה לבסוף לקבלת טיפול פסיכולוגי דרך קופת חולים, שהפנתה אותה לעמותה המסייעת לנפגעות תקיפה מינית, ובעקבות הטיפול החליטה לספר להוריה על האונס. "הם קיבלו את זה", היא אומרת בפשטות.

נ' אומרת כי שקלה לפנות למשטרה אך שרשרת אירועים ובראשם מותה של חברתה הטובה, ששמעה על האונס בזמן אמת, הוביל אותה למסקנה שאין לה מה להתלונן. "היא הייתה העדה היחידה. עכשיו אין מי שיתמוך בגרסה שלי", היא אומרת, "גם לא עברתי בדיקה גופנית אחרי האונס, אני לא יכולה להתלונן במשטרה".

מנהלת הארגון הפמיניסטי כיאן, רפאה ענבתאוי, מלווה נפגעות תקיפה מינית כבר שנים ארוכות והארגון שבראשו היא עומדת מפעיל קו חם לנפגעות מאז 2004. היא אומרת כי אלפי נשים נמצאות במצבה של נ' וסובלות במשך כל חייהן מהטראומה המינית ומהשתיקה הכפויה. לפי ענתבאוי, "הנפגעות עלולות לחיות במצבי חוסר ישע ואימה, פחד וכעס. הן סובלות מהפרעות אכילה, יש כאלה מאובחנות עם הפרעת אישיות גבולית המשתקפת, בין היתר, בחוסר יציבות בקשרים בינאישיים, בהיעדר יציבות רגשית, בתחושת ריקנות כרונית ובנטייה לפגיעה עצמית". 

"אישה שפורצת מחסום תרבותי נתקלת במחסומים המערכתיים"

כל הפעילות והחוקרות שאיתן דיברנו מסכימות כי המספרים הרשמיים של הפגיעות המיניות בחברה הערבית הם רק קצה הקרחון ושהבעיות עמוקות הרבה יותר. הן מבהירות כי כדי שהנשים הערביות יתלוננו, יידרשו תהליכים עמוקים בחברה עצמה וברשויות. ענבתאוי אומרת כי "נשים חוששות שהן יהיו קורבנות פעמיים. החברה הערבית היא חברה פטריארכלית ומסורתית, ובנוסף לפגיעה המינית והשלכותיה, הנפגעות חוששות מהמשפחה ומהסטיגמה".

"הנפגעות ששומרות את הסוד חיות במצבי חוסר ישע ואימה, פחד וכעס", אומרת ענבתאוי. "לפגיעה יש הרבה השלכות על הנפגעות, חלקן סובלות מהפרעות אכילה, יש כאלה שמאובחנות עם הפרעת אישיות גבולית המשתקפת, בין היתר בתחושת ריקנות כרונית ובנטייה לפגיעה עצמית" 

רפאה ענבתאוי, ארגון כיאן. צילום פרטי

עם זאת, ענבתאוי מדגישה שאסור להתעלם מחלקו של משבר האמון העמוק עם מערכת אכיפת החוק והרשויות הישראליות. "העובדה ש-84% מתיקי התלונות על אלימות פיזית ומינית נסגרים מחזקת את התחושה אצל המתלוננות שלאף אחד לא אכפת מהליך טיפולי או משטרתי הוגן", היא אומרת, ומציינת שנתקלה גם ביחס מזלזל מצד חוקרי משטרה כלפי מתלוננות ערביות. "ברוב הפעמים שבהן ליווינו נשים ערביות לתחנות המשטרה במטרה להגיש תלונה או להשלמת חקירה נתקלנו בשירות לא מונגש ובחוסר רגישות תרבותית ומגדרית", היא אומרת, "לפעמים אין חוקר שדובר ערבית. עד שהאישה הערבייה שוברת מחסומים תרבותיים בדרכה להגיש תלונה, לצערנו היא נתקלת בעוד מחסומים מערכתיים ומבניים".

יחס דומה אפשר למצוא לדבריה גם אצל חלק מעובדות סוציאליות ואנשי מקצוע אחרים. לפי ענבתאוי "חוסר מקצועיות וחוסר רגישות של אנשי מקצוע יכול לסכן את חייהן של נשים. נתקלנו במהלך השנים אפילו בגורמי מקצוע שמסרו מידע לגורמים חיצוניים אודות התקיפה. זה מציב את הנשים הערביות בסכנה ומעמיד אותן מול מציאות לא הוגנת, ולכן הן לא מגישות תלונות".

סלים סלאמה, האב שיצא להגנת בתו מהרגע הראשון, מקווה שלמרות הכל השינוי יגיע. "המחשבה שהקורבן אשם היא מחשבה חולה. מי שאמור להתבייש זה התוקף. אני רוצה שכל נפגעת תוכל לעמוד על שלה ולחשוף את הפגיעה ואת מי שפגע בה. אסור לשתוק".