דמוקרטיה
בצל הקורונה

נגיף העשירון התחתון: למה העניים חלו יותר בקורונה?

כמעט כל הישובים שבהם נרשם שיעור גבוה של חולי קורונה נמצאים בתחתית הדירוג הסוציו־אקונומי של הלמ"ס. למה העניים נפגעו יותר? המומחים מדברים על צפיפות בדירות, על ניתוק מכלי התקשורת, על העדר אפשרות עבודה מהבית, שימוש בתחבורה ציבורית וגם על פחות נגישות לטיפול רפואי. התופעה הזאת, הם מוסיפים, אינה ייחודית לישראל. ניתוח שומרים

דורון אביגד

צילום: ביאה בר קלוש

22.5.2020

כשהתפרצה מגיפת הקורונה בישראל ישבו המומחים באולפני הטלוויזיה והזהירו מהדבקה. הווירוס, הם הסבירו, לא מבדיל בין אדם לאדם וכולם יכולים להידבק ולחלות באותה המידה. קצת יותר מחודשיים ו–17 אלף חולים אחרי, מתברר שהניתוח הזה היה נכון רק בחלקו. הווירוס לא מבדיל בין אדם לאדם וכולם יכולים להידבק, אבל הצלבת נתוני התחלואה של משרד הבריאות עם נתונים של הלמ"ס, מראה שהעניים בישראל היו חולים בקורונה בשיעור גבוה בהרבה מאשר ישראלים מבוססים או עשירים.

נתוני הלמ"ס המובאים כאן הם ה"אשכולות" הסוציו־אקונומיים שמחלקים 255 יישובים בישראל לעשר קבוצות – מאשכול 1 שבו היישובים העניים בארץ ועד אשכול 10 של הישובים העשירים ביותר. נתוני משרד הבריאות מגיעים מהדוח היומי שבין היתר מפרט את נתוני התחלואה בישראל לפי יישובים.

כשבוחנים את רשימת היישובים שבהם אחוז החולים הוא הגבוה ביותר (משרד הבריאות מציג את מספר החולים ל–100,000 תושבים גם אם אוכלוסיית הישוב קטן יותר) רואים שרובים ככולם נטועים עמוק באשכולות התחתונים. כשבודקים את היישובים העשירים ביותר באשכולות הלמ"ס רואים מיד שנרשמה בהם תחלואת קורונה זניחה עד אפסית.

למה זה קורה? איך אפשר להסביר את הנתונים? והאם הם ייחודיים לישראל או נכונים לעוד מקומות בעולם? פנינו לשני מומחים לאפידמיולוגיה ובריאות הציבור ולפעיל החברתי שהצביע ראשון על התופעה, וביקשנו שיסבירו.

מי לא יכול לעבוד מהבית?

עומר לובטון הוא פעיל חברתי צעיר המכהן כמזכיר סיעת צדק חברתי בהסתדרות ומרכז את האופוזיציה ליו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד. הוא נטול רקע מקצועי רפואי אולם לדבריו בקמפיינים הפוליטיים שבהם השתתף צבר ניסיון נרחב בהצלבת נתונים. כשפרץ משבר הקורונה נדלקה אצלו נורה אדומה. "התחלנו לקבל פניות מעובדים שרצו לדעת מה הזכויות שלהם", הוא מספר, "ושמתי לב שהפונים באו מהפריפריה. פנו אלינו אנשים שעובדים כשליחים, קופאיות, אורזים וכו'. כשהתחלתי לחפש ביניהם מכנה משותף הנתונים שעלו היו מאוד מובהקים עם הרבה יותר תחלואה ביישובים העניים. ואלה היו הנתונים למרות שבישובים האלה מספר הנבדקים היה הרבה יותר נמוך". רק באמצע אפריל השתנתה המדיניות והחלו להיערך בדיקות נרחבות ואז התברר כי הפער בין היישובים העשירים לעניים הרבה יותר גדול ממה שהוערך קודם לכן. כך למשל נתונים של משרד הבריאות מה–15.5 מראים כי בחורה עמד שיעור התחלואה ל–100,000 תושבים על 736, בדיר אל אסד על 458, בבני ברק על 319, במצפה רמון על 160 ובבית שמש על 140. לשם ההשוואה באותו היום היה שיעורי התחלואה בבת ים 44, בשהם 38, בתל אביב 28 ובזכרון יעקב 9. ברשימות יש גם מספר יישובים יוצאים מן הכלל ועוד על כך בהמשך הכתבה.

למה בישובים העניים יש יותר חולים? לובטון מדבר על שילוב של גורמים. "זו שאלה של נגישות לכל מיני דברים. לרכב למשל. או לתקשורת. בהכללה אנשים יותר מבוססים צורכים הרבה מידע מכלי תקשורת שונים ומתנהלים בהתאם. הם גם אוכלוסייה שהרבה יותר קל לה לשמור על ריחוק חברתי. אין מה לעשות, הבית שלהם יותר מרווח והם לא נוסעים בתחבורה ציבורית. הם עוסקים בעבודות שאפשר בקלות יחסית להעביר אותן הביתה. עורכי דין, למשל, עברו ממש מהר לעבוד בזום. עובדי האריזה, השליחים והקופאיות לא יכלו לעשות את זה.

"אבא שלי, לדוגמא, הוא מתקין חלונות עצמאי. מיד שנגמר הסגר בפסח הוא חזר לעבוד ונאלץ לבוא במגע עם פועלים ולקוחות. המבוססים גם פחות חוששים לפרנסתם. הם אומרים לעצמם: ניקח עוד שבוע בבית, לא יקרה כלום אם ניקח כמה ימי חופש. יש להם בטן יותר גדולה".

פרופ' מנפרד גרין, אפידמיולוג עם רזומה עשיר ביותר בתחום בריאות הציבור, שכיום עומד בראש התוכנית הבינלאומית לתואר שני בבריאות הציבור באוניברסיטת חיפה, מסכים שיש קשר בין תחלואה למצב סוציו־אקונומי אבל אומר שיש משמעות גדולה גם להרגלים תרבותיים וחברתיים. "אנחנו הרי מדברים כאן בעיקר על שני סקטורים, החרדים והערבים. אצל החרדים זה בעיקר תוצאה של הצפיפות שבה הם חיים והרגלי ההתקהלות בתפילות וגם בחיים הפרטיים. יש אצל החרדים הרבה משפחות גדולות שחיות בדירות קטנות וזה מעודד התפשטות של כל מגפה. ראינו את זה בשנה שעברה עם החצבת. החרדים הכי פגיעים להתפשטות מגפות. גם באוכלוסייה הערבית יש צפיפות בבתים והרבה חיים בחמולות גדולות".

פרופ' נדב דווידוביץ' הוא ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון. הוא נוגע בסוגיה הסוציו־אקונומית מזווית קצת אחרת. לדבריו, המחלה הגיעה לישראל עם אנשים ממעמד סוציו־אקונומי גבוה שחזרו מחו"ל, אולם מהר מאוד התפשטה לאזורים צפופים שבהם, לפחות בתחילת המגפה, היו גם בעיות הסברה.

דווידוביץ' עושה אבחנה בין האוכלוסיה החרדית והערבית. החרדים, הוא אומר, לא חשבו בתחילת המגפה שמדובר ב"משהו כל כל נורא" ולכן לא הקפידו על בידוד חברתי. לאחר שכבר הופנם המצב סבלה האוכלוסייה הזאת בשל הצפיפות שבה היא חיה כמו גם מהגעתם של נוסעים חרדים מלב אזורי התחלואה בניו יורק.

"החברה הערבית, לעומת זאת", הוא מוסיף, "דווקא כן התגייסה למאבק בקורונה, אבל שם הייתה בעיה של נגישות לבדיקות ולטיפולים רפואיים. כיום ניתן לומר שהחברה הערבית בהקשר של הקורונה היא בגדול סיפור הצלחה, מספר המקרים והתמותה ברוב המקומות נמוכים ביותר".

דווידוביץ' מוסיף כי יש קשר ברור בין מצב סוציו־אקונומי לבין תחלואה ותמותה. "יש מן כלל שכזה, שלצערי תופס בכל העולם, שדווקא האוכלוסיות העניות יותר, מצבן הבריאותי פחות טוב והן גם פחות נגישות לשירותי בריאות. בישראל זה קורה בין היתר בגלל תהליכי הפרטה של מערכת הבריאות וכשלי שוק. כך למשל התחרות, שאמורה לפעול לטובת המטופלים באמצעות שיפור הנגישות מתרחשת בעיקר במרכז ופחות בפריפריה".

שני המומחים לבריאות הציבור מסכימים כי הקורונה היא עוד חולייה בשרשרת של מגפות ומחלות זיהומיות, שפוגעות יותר בעניים. לפני פחות משנה, למי שכבר הספיק לשכוח, הייתה זאת כאמור החצבת. "זו בכלל מחלה שיש לה חיסון", מזכיר פרופ' גרין, "אבל התגלתה בעיה עם האוכלוסייה החרדית שאחוז המחוסנים בה לא היה מספיק. החצבת פגעה בעיקר בהם".

נתוני משרד הבריאות מיולי 2019 אודות התפרצות החצבת מובהקים. מתוך 4292 מקרי חצבת בישראל, 1,444 נרשמו בירושלים, 422 בבית שמש 422, 279 בצפת, 240 בבית"ר עילית ו–212 בבני ברק. בגבעתיים, לשם השוואה, נרשמו עד לאותו מועד רק ארבעה מקרים. בסביון ובעומר – אחד בלבד בכל יישוב. בתל אביב־יפו נרשמו 121 מקרים.

"נכון שהאוכלוסייה החרדית הייתה שחקן מרכזי גם בהתפרצות החצבת האחרונה", אומר פרופ' דוידוביץ', "אבל בכל מה שנוגע להתחסנות אנחנו רואים תופעה מעניינת: האוכלוסייה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך דווקא מתחסנת יותר. החרדים במקרה הזה היו היוצאים מן הכלל, אני מדבר בהקשר זה יותר על האוכלוסייה הערבית, שם שעורי ההתחסנות בישראל גבוהים מהממוצע".

בין בני ברק לניו יורק

עניי ישראל, אם זה מנחם מישהו, לא היו לבדם בפגיעה המוגברת מנגיף הקורונה. "בניו יורק", מזכיר לובטון, "אוכלוסיית השחורים חולה כמעט פי 8 מהלבנים. ולא רק זה: אצל השחורים בניו־יורק התמותה מקורונה היא כמעט 100 איש לכל 100,000. בקהילות של ההיספאנים זה עומד על 75 ל–100,000 ואצל הלבנים – רק 42. כלומר, היספנים מתים בכ–50% יותר והשחורים מתים בכ–100% יותר מהלבנים".

"כשמדברים על מצב סוציו־אקונומי מדברים בעיקר על צפיפות מגורים ותנאי מחיה ירודים", אומר פרופ' גרין. "אין כאן עניין ביולוגי. לצערנו, המיעוטים הם במקרים רבים אנשים עניים יותר והם חיים בתנאים שמהווים מתכון להתפשטות של מגפות. זה ההסבר העיקרי, וכל היתר זה בבחינת תוספת. עם זאת צריך גם לציין שהאוכלוסייה האפרו־אמריקנית בארצות הברית סובלת מיותר גורמי סיכון – השמנת יתר, סוכרת, יתר לחץ דם. זה כנראה קשור לסגנון חיים ויכול להיות שגם זה נגזר מעוני בשל תזונה שמתבססת על מוצרים זולים עם יותר קלוריות ופחות ערך תזונתי. גורמי הסיכון שהזכרתי מעלים בדרך כלל מאוד את הסיכוי להיות חולה קשה, אם וכאשר נדבקים בקורונה. ומכאן גם אחוזי התמותה הגבוהים".

פרופ' דוידוביץ': "גם בניו יורק זה התחיל מאנשים ברמה סוציו־אקונומית גבוהה ומהר מאוד עבר לאוכלוסיות העניות יותר. בניו יורק הייתה גם תגובה מאוד מאוחרת של המערכת וצריך לזכור ששם יש לעניים גישה מוגבלת למדי לשירותי הבריאות".

העובדה שהעניים נדבקים יותר לא אומרת שהמבוססים בהכרח נדבקים פחות. שלושת המרואיינים לכתבה אומרים כי היו התפרצויות גם בישובים מבוססים יותר כאשר ההסברים לכך מגוונים. לובטון מזכיר את המקרה של אבן יהודה, יישוב באשכול השמיני של הלמ"ס, שחווה התפרצות קורונה לא קטנה בתחילת הדרך. "האנשים שם לא הפסיקו ללכת לבתי כנסת, ההנחיות הגיעו באיחור והאוכלוסייה לא בדיוק הקשיבה. זה קרה בעוד יישובים אמידים יחסית, בעיקר בשבוע־שבועיים הראשונים כשאנשים עוד לא הפנימו עם מה אנחנו מתמודדים".

באיטליה, אחד ממוקדי המגפה הקשים בעולם, התחלואה התפרצה דווקא בלומברדיה, חבל הארץ המבוסס במדינה. "בלומברדיה היה שילוב של כמה גורמים", מסביר פרופ' דוידוביץ'. "קודם כל, הגיעו לשם אנשים ממוקדי מחלה כמו סין. חוץ מזה באיטליה גם יש אוכלוסייה מאוד מבוגרת והייתה תגובה מאוד איטית ומאוחרת של השלטון. ומעבר לכל זה מערכת הבריאות בצפון איטליה עברה הפרטה בניגוד למשל לאזורים אחרים כמו טוסקנה, שם יש מערכת בריאות ציבורית חזקה".

ומה הלאה? "צריך לחשוד במי שאומר שהוא יודע איך זה יימשך", אומר פרופ' דוידוביץ'. "סיימנו את הגל הראשון, אבל ברור שלא הגענו לרמה של חסינות עדר. בשלב זה אנחנו לא יודעים אפילו להגיד בוודאות איזה אחוז מהאוכלוסייה חלה, או האם יש באוכלוסייה אנשים עם חסינות מסוימת לקורונה הנוכחית, בגלל נגיפי קורונה אחרים שבהם נדבקים כל חורף. שאלת מיליארד הדולר היא כמובן האם הנגיף יחזור בחורף. ברור שעכשיו אנחנו בתקופה שבה צריך להיערך ולהתחזק, אבל אני לא מדבר רק על בתי החולים. צריך לחזק גם את מערך הבריאות בקהילה ואת שירותי בריאות הציבור, שעברו שחיקה משמעותית בשנים האחרונות כפי שראינו בדוח מבקר המדינה שפורסם במהלך ההתפרצות. צריך לחזק גם את ההיבטים הנוספים שמשפיעים על בריאותנו, כולל שירותי בריאות הנפש ושירותי רווחה".

פרופ' גרין, לעומת זאת, מתעקש להישאר במגרש הרפואי. "אנחנו בהתחלה למעשה", הוא מבהיר. "כולנו כמובן מקווים שזה לא יהיה ככה, אבל לפי התפשטות המחלה והקלות שבה היא עוברת מאדם לאדם, כנראה נעבור את הקיץ יחסית יותר בקלות, אבל בסתיו כבר נתחיל לראות שוב עלייה במספר הנדבקים. בחורף הבא ייתכן גל יותר גדול ממה שחווינו עד עכשיו. חיסון יהיה לדעתי רק בעוד לפחות שנה, אפילו יותר".

אז ככה נסיים? בפרץ כזה של פסימיות?

"הנה בכל זאת משהו אופטימי: אני צופה שהטיפול התומך בחולי הקורונה צפוי להשתפר בגל הבא. יותר חולים קשים ישרדו".

הכתבה מתפרסמת בשיתוף פעולה עם אתר המקום הכי חם בגיהנום