זה בדיוק אותו דבר

ליאור קיבל סטירה משוטר כשהיה בן 15 רחל יודעת שזו מלחמה שתעבור מדור לדור את שמעון עצרה אותה ניידת פעמיים באותו חודש כשהוא ליד הבית שלו טל כועס שעם מחאת השחורים בארה"ב מזדהים בישראל, אבל פה אדישות פושעת אפרים מרגיש שאי אפשר לברוח מאלימות משטרתית ובנג'מין מחדד: "זה שאנחנו אוכלים פלאפל ולהם יש המבורגר זה לא משנה, כולנו בשר ודם שסובלים מבעיה בינלאומית שהיא אנשים לבנים ששולטים במרחב ובעמדות המפתח" צאלה קוטלר הדרי

1

גם המוזיקאים המזרחים הושמעו בעבר בקסטות בתחנה המרכזית

ד"ר שולה מולא, אשת חינוך ופעילה חברתית, ממייסדות "אמהות של המשמר"

אני יכולה לכתוב חמישה עמודים על המאבק של הקהילה האתיופית, אבל יצירת אמנות אחת מדויקת יכולה לפגוע ישר בלב של האנשים. זה הכוח של האמנות. היצירתיות של אמנים צעירים כמו בנג'מין סמאין, הספוקן־וורד של אורית טשומה או המוזיקה של KGC חזקה ובועטת.

הם אומרים את מה שאנחנו לא מצליחים להגיד, מתביישים או עדיין מתלבטים אם כדאי להגיד, אולי חוששים ממה שיגידו עלינו. לאמנים הצעירים האתיופים שפועלים כיום בישראל יש אומץ מתפרץ. הם אומרים את הדברים ישר בפרצוף, מדברים על גזענות, הדרה, מחיקה של התרבות והנמכה.

תרבות זאת פונקציה של כוח. כשהייתה המחאה הגדולה הזועמת ב- 2015 הואילו בטובם להשמיע את חלקם בגלגלצ ולהביא אותם לטלוויזיה המסחרית. זה מאבק תרבות. ככל שקבוצות שהן בשוליים דוחפות חזק יותר ובאסטרטגיות מגוונות נוצרת דינמיקה והן מצליחות לחדור, להיכנס. גם המוזיקאים המזרחים הושמעו בעבר בקסטות בתחנה המרכזית ולאט־לאט דחפו את עצמם קדימה. אני מאמינה שגם אנחנו יכולים לדחוף את האמנות והתרבות האתיופיות קדימה. ככל שהיצירות יותר מגוונות ואמיצות ובזכות הרשתות החברתיות שמשפיעות על ארגוני התקשורת, אפשר לעבוד חכם ואסטרטגית.

אני חושבת שאמנים מהקהילה האתיופית לא יכולים שלא לעסוק בנושאים האלה, שהם חלק מהמאבק של הקהילה. אם אתה אמן אותנטי ומחובר לעצמך, למציאות ולנפש, אתה לא יכול שלא, גם אם העמדה שלך יותר מרוככת. גם אם אתה חושב שכדאי לעשות יצירות שמתחברות לנרטיב שלנו, להיסטוריה ולמורשת, זה בסדר כשזאת החלטה מודעת. אבל אם אתה חי במציאות ומסתובב במרחב הזה שנקרא ישראל, פתוח לשמוע קולות, אי אפשר שלא להכניס את הקולות האלה ליצירה.

יש בקהילה שלנו אנשים שמורידים את התריס. יש אנשים שאומרים שהמאבק מחליש את הלב והנפש שלהם והם לא מסוגלים לנהל או להתייחס לזה, אני מכירה את זה אפילו אצל בני משפחתי האהובים. אבל יוצר לא יכול להיות בפוזיציה הזאת. כשאתה חשוף, הנפש והלב חשופים, והעיניים רואות. אני חושבת שהן רואות דברים קשים.

רוב השנים עשינו מחאה בלי המרכיב של האמנות והתרבות. הרי כל השנים אנחנו מוחים, מהיום הראשון, מהרגע שהפעילים הראשונים מביתא ישראל הגיעו לישראל הם נרדפו ורצו לגרש אותם. הם עשו מחאה בצורות שונות, לא הייתה אז היצירה או התרבות שמצטרפת כמו עכשיו למאבק. אני חושבת שזכינו, כי זה מרכיב מאוד חשוב. זה מזקק את הקול, את האמירה. זה עוד אמצעי מדיה שתומך באמצעים אחרים שאנחנו משתמשים בהם. לצאת למשמרות מחאה והפגנות זה חשוב ומצוין אבל לפעמים כל מה שצריך זה דימוי אחד חזק כדי לקבל בום בבטן, לפעמים זה אפקטיבי יותר מהפגנה של אלפים.

אני מברכת על זה ואני גם מצרה על כך שילדינו מוציאים מליבם ומנפשם את היצירות האלה. זה נורא כי המציאות קשה. אבל זה חשוב ומקדם את האמירה. לא לכולנו יש יכולת להגיד ולהציף את הרגשות האלה ופתאום מישהו שר או מצייר כאילו מגרוני, זה באמת מנחם.

זה גם כלי מצוין להגיע לאוזניים של הציבור הלבן. של מי שמחזיקים בכוח. האמנות והאקטיביזם משולבים באותו מסלול ובאותו מאבק שדורש מקום בבית שלנו. אנחנו רוצים מקום ודורשים שתפסיקו להרוג אותנו, את הילדים והתינוקות עוד לפני שהם נולדו, ואני מתייחסת לנושאים כמו דילול ילודה ואלימות משטרתית.

ביום השנה להרג של סלומון טקה (שנורה למוות על ידי שוטר ב–30 ביוני 2019 בקריית חיים) חשבנו ב"אמהות על המשמר" על דימוי שילווה את המחאה שלנו, היו כמה אופציות ובחרנו לבסוף בעבודה של עדן ילמה, אמנית צעירה ואמיצה כל כך. בחרנו בעבודה שלה כסמל. היא ציירה את הציור הזה לאחר מותו של סלמון טקה, ורואים בו את הוריו של טקה מחזיקים תמונה ובקיר תלויות תמונות של נערים אחרים שלא חזרו. העבודה הזאת מייצגת את המאמצים שלנו ואת המאבק שלנו.

עדן ילמה, where are the boys, 2019

אמהות על המשמר החלה ב–2015, שהרקע שלה הוא נוכחות חשופה של בני נוער וצעירים אתיופים מול המשטרה. זה נולד באחת ההפגנות למיצוי דין עם השוטרים שהביאו למותו של יוסף סלמסה.

באותה הפגנה היו מפגינים צעירים ומולם כוח חזק של משטרה שדחף, הרים וזרק את המפגינים. השאלה הראשונה שלי ושל החברות שלי הייתה איפה ההורים שלהם, איפה האמהות שלהם? אנחנו צריכות להיות שם כדי להגן עליהם. בשנה האחרונה אנחנו עומדות מדי שבוע במשך כמה שעות מול חמש תחנות משטרה ברחבי הארץ. מאז הצטרפו למאבק גם אמהות וגברים לבנים.

לצערי, בשנה האחרונה מאז המחאות הגדולות, המציאות רק הסלימה והחריפה. חשבתי שאולי זאת החרפה שאחריה תבוא הטבה, אבל לא. אז נכון, בריאלטי זוכים גם אתיופים אבל התפקיד של הריאליטי זה הרי להרדים אותנו, זה ממרק את המצפון, משחרר מהעיסוק ומהטיפול בחוליי הגזענות ולכאורה הכל בשליטה. אבל לא, אנחנו יודעים שאכיפה כלפי שחורים, ערבים וחרדים אין לה אח ורע בהשוואה לאכיפה מול הלבן שמסתובב ברחוב. הקהילה האתיופית מתנחמת כי תקווה ניצחה באח הגדול אבל אי אפשר לישון בשקט כי המצב מחריף.

המשטרה זה רק הקצה של הסיפור. הגזענות נמצאת בכל מקום, כבר בכיתה בבית הספר, ביחס של המורה לספרות. זה לא רק ההיעדר שעושה אותנו שקופים, זה לא רק החוסר נוחות שלנו. הרבה פעמים האלימות הסמלית מתקיימת כבר בחומרי הלימוד. לפעמים המורה עושה את זה בעצמה עם הערות גזעניות בלתי מודעות והילדים שלנו צריכים להתמודד עם זה.

לא פעם אנחנו מאשימים את עצמנו שזאת פרשנות שלנו או רגשי נחיתות. הרבה פעמים כועסים עלינו כשאנחנו חושפים את ההטיה הגזענית ואז הילדים אומרים לעצמם בפעם הבאה אני לא אגיד, אתעלם, והמבוגרים אומרים להם תמשיכו הלאה, אל תתעכבו, אל תוותרו על הדרך בגלל שאנשים מעירים הערות. ואז, בדיוק במקומות האלה, מגיעים האמנים ושמים תמרורים בדרך.

שולה מולא, אמהות על המשמר. צילום מתוך פייסבוק

הם אומרים שהם לא מוכנים לשתוק ולא חושבים שהדרך הנכונה להגיד יהיה בסדר, אלא שהדרך הנכונה היא לצעוק מה לא בסדר ואולי יהיו אנשים שיראו, ישמעו ויבינו באמת מה המבנה שהם מתחזקים מעולל לאנשים עם לב ונשמה. זה קורה דרך עבודת אמנות חזקה, שיר או דיאלוג יצירתי אחר. אולי מי שיראו את זה יבינו כמה כואב לי, כמה הילדה שלי סבלה בגלל יחס מפלה, אולי הם יהיו האנשים האלה שירצו לשנות.

2

אני רוצה להאמין שיהיה שינוי, אבל אני יודעת שזאת מלחמה שתעבור מדור לדור

רחל אניו, 28, אמנית, סטודנטית לצילום במנשר

בזמנים שקורה בהם אירוע גדול זה מצית בי מחדש את הרגש הזה, אני לא יודעת איך לקרוא לו, אולי זה כעס, אבל אני יודעת איך לבטא אותו מבחינה ויזואלית. ככה יצרתי את העבודה של האקדח, בעקבות המחאות של השחורים בארה"ב. לקחתי את הצמות השחורות שמסמלות את הסטריאוטיפ של גברים שחורים עם צמות שנתפסים כמסוכנים או עבריינים, ועטפתי איתן את האקדח. זאת עבודה שעוסקת בפרופיילינג. זה מעצבן שכל פעם צריך לקרות איזה אסון כדי שאנשים בעלי כוח יתעוררו.

רחל אניו, אקדח צמות, 2020

פה בארץ לא היה עדיין שינוי, אף שוטר לא נענש, גם לא השוטר שירה בסלומון טקה (בפברואר השנה נפתח משפטו של השוטר היורה באשמת גרימת מוות ברשלנות), אבל בארה"ב נראה שמשהו קורה והשוטר שעשה מה שעשה לג'ורג' פלויד כן מואשם ברצח (השוטר דרק שובין מואשם ברצח מדרגה שנייה, וגם שלושת השוטרים שהיו עמו בזירה ב–25 במאי במיניאפוליס, מואשמים בסיוע לרצח והריגה. לצפייה בסרטון של הניו יורק טיימס, שמשחזר את האירוע).

זה מעצבן שבישראל הדברים תמיד הולכים אחורה. אנחנו לכאורה מדינה מודרנית ומתקדמת אבל מבחינת שוויון אנחנו הולכים אחורה. המדינה הוקמה בגלל אפליה כלפי יהודים וגזענות אבל כיום המדינה מורכבת משכבות על שכבות של גזענות וזה חבל.

רחל אניו, צילום עצמי

אני יודעת שכשאמנית שחורה כל עבודה שאני עושה היא אמירה פוליטית, גם אם העבודה לא מפורשת. כל עוד אני לא נמצאת במקום שווה בעיניים של אחרים זאת מלחמה בלתי פוסקת. אני רוצה להאמין שיהיה שינוי, אבל אני יודעת שזאת מלחמה שתעבור מדור לדור. המקום שלי כאמנית הוא גם להחדיר את האמונה שכן יהיה בסדר ושאפשר לדבר על זה. אפשר לא לפחד להגיד מה שאנחנו רוצים להגיד.

אני חושבת שאם היו לי כילדה את הכלים האלה שיש לי היום, ואם הייתי נחשפת לאמנות מהסוג הזה כילדה, זה היה עושה לי קצת יותר טוב. לכן, אני בעיקר פועלת מהמקום הזה ששואל מה היה חסר לי כשגדלתי, כשהייתי ילדה.

בעבודה אחרת שלי שהיא קולאז' אני מציגה יד שחורה שיוצאת מהאדמה כמו הפניקס, היא בצורה של אגרוף אבל היא מחזיקה פרחים. לכאורה רואים דימוי וכוחני אבל היא לא כזאת בכלל, היד הזאת לא רוצה להילחם.

אני אמנם לא נתקלתי באלימות משטרתית אבל יש לי אחים ואני דואגת בעיקר לאחי הקטן, בן ה–13. יש כל הזמן פחד שהוא יכול להיות הבא בתור. כשהוא יוצא אני לא יודעת מה קורה בחוץ ומה יכול לקרות, כשהוא לא עונה לטלפון זה מלחיץ. אי אפשר לסמוך על זה שהוא יצא באופן חופשי ויחזור בריא ושלם הביתה.

רחל אניו, BLACK WOMAN FIST POWER, קולאז', 2018

3

גם אני קיבלתי סטירה משוטר כשהייתי בן 15

ליאור ברקו, 25, גולדה פאב, רחובות

אין כזה דבר מוזיקה שחורה, זה ביטוי שאנשים לבנים המציאו. יש מוזיקת היפ־הופ, דאנס הול, רגאיי ואר־אנד־בי (Rhythm and Blues). אצלנו בגולדה יש שלושה ליינים מטורפים של מסיבות עם המוזיקה הזאת כשליין הדגל שלנו הוא בשבת בצהריים, בסופי שבוע של לפני הקורונה היו מגיעים אלינו 800 איש בסוף שבוע אחד, מכל הארץ: מערד ועד מגדל העמק.

אנחנו מנגנים כמה שיותר מוזיקה שנעשית על ידי אמנים מהקהילה, יש מוזיקאים מעולים ואת כולם אנחנו משלבים. בליין של שבת בצהריים אנחנו מנגנים 5–10 אחוזים מוזיקה ישראלית לבנה, 10–35 אחוזים מוזיקה ישראלית שחורה וכל השאר זה דאנס הול מג'מייקה, ארה"ב ובריטניה.

כשהבליינים שומעים מוזיקה שחורה ישראלית הם מקבלים את זה אחרת על הרחבה, כי זאת מוזיקה שהיא דרך חיים – כשבאזי בי שר אנשים מקשיבים לו. המוזיקה הזאת מבקשת שינוי ולשנות. ברור שזה גם עניין של אופנה. עכשיו יש בישראל הרבה מוזיקאים שמתעסקים בהיפ הופ, גם מהעדה אבל לא רק. המשמעות היא שלמוזיקה הזאת יש גם יותר קהל.

ככל שזה נהיה חזק יותר ופופולארי נפתחו עוד ליינים, מועדונים ומסיבות שמכוונים לצעירים מהעדה. כמו שבליגת העל בכדורגל יש היום שחקנים שחורים־יהודים, עכשיו זה גם מגיע למוזיקה והיא תורמת לזה ביג טיים כי שומעים את המוזיקאים מהעדה, אנחנו אולי אחוז וחצי באוכלוסייה אבל אנחנו מגיעים לשישה מיליון צפיות ביוטיוב.

ליאור ברקו ובליינים בגולדה פאב, רחובות

בשבוע הראשון של המחאות הגדולות לפני שנה החלטנו לסגור את המועדון, עשינו את זה כדי שנוכל להזדהות עם המאבק, להפגין סולידריות, וללכת יחד עם כלל השחורים שחיים במדינה או במדינות אחרות. בקטע של סולידריות. אני זוכר שהייתה הפגנה ענקית ביום חמישי ולא ראינו את עצמנו באים למועדון, ידענו שלא יהיה כמעט קהל ואם יהיה קהל הוא יהיה שבור כי כל מה שהוא עבר באותו שבוע היה גדול בשביל בני אדם. העדפנו לקחת רגיעה, להבין איך יוצאים לדרך חדשה.

בוודאי שהייתי חלק מההפגנות. בעיות של אנשים שחורים היא בעיה כללית בכל המדינות, בוודאי שתהיה הזדהות גם עם המאבק בארה"ב. גם אני קיבלתי סטירה משוטר כשהייתי בן 15 אבל זה לא היה אישיו בחיים שלי. אני חושב שהגזענות שחווים ביומיום מהאנשים סביבך הרבה יותר גרועה.

4

קשה ללכת רק ישר שהמציאות עקומה

שי דסה, 24, מוזיקאי

שם הבמה שלי הוא שאנטי, אני גר ברחובות, התחלתי לכתוב מגיל קטן ובגיל 18 התחלתי להקליט ולהופיע. יש סצנה של מוזיקאים ומפיקים מוזיקליים מהעדה האתיופית. בשיר "בא מלמטה" עם טזרה אנחנו מארחים את הלן אדנק.

הטקסט של השיר הוא לא מחאתי אבל הקליפ שמלווה את השיר מאוד מחאתי. התסריט של הקליפ עוסק בשוטרים שעוקבים אחרי חבורה של צעירים אתיופים בשכונה שמעבירים שקית ביניהם, הם מצלמים אותם ועוקבים אחריהם עד שהם עוצרים אותם ועושים עליהם חיפוש, הם חושבים שהאתיופים סוחרים במשהו פלילי אבל בסוף הקליפ מגלים שממש לא – מדובר בשקית עם הזמנה להופעה שלנו.

זה מבטא מחאה בדעות קדומות, סטיגמות וגזענות. הטקסט של השיר עוסק ברצון להמשיך בחיים ולעבור הלאה מחוויות כאלה, השורה הראשונה היא "אני בא מלמטה, אף איש לא ימנע ממני לטפס מעלה", כי יש אנשים שמנסים להחליש אותך ולייצר דיכוי.

השיר הזה לא נכנס לפלייליסטים ברדיו אבל יש לו יותר מ–500 אלף צפיות ביוטיוב. המוזיקה מופצת דרך שיתופים ברשתות החברתיות. הקהל שלנו הוא בעיקר בני נוער בקהילה האתיופית, הם בערך 100 אלף צעירים ומספיק שכל אחד מהם רואה כמה פעמים את הקליפ ויש עוד אנשים שמטיילים ביוטיוב ונחשפים אלינו. יש גם מי שהם לאו דווקא מהעדה האתיופית ששומעים ואוהבים.

יש למוזיקה כוח ותפקיד, בטח. לפני כמה שנים הוצאנו במסגרת הפרויקט של קאשי שיר על נייס גאי, סם פיצוציות שהיה מאוד פופולרי ונערים היו מעשנים אותו ונפגעים. בזכות השיר הרבה בני נוער הפסיקו לעשן אותו, פנו אלינו וסיפרו שהשיר גרם להם להחליט להפסיק עם הנייס גאי. יש לנו גם את השיר "בין הבניינים" ועליו קיבלנו תגובות מנוער בסיכון שסיפר שהשיר עוזר להם בחיי היומיום, לעבור קשיים, שהמוזיקה תומכת בהם.

בשיר בין הבניינים יש שורה שחוזרת על עצמה "גם אם אמשיך ליפול האש שבי דולקת", ובאחד הבתים יש הטקסט הבא: "קשה ללכת רק ישר שהמציאות עקומה, כי הסביבה גורמת לך להרגיש מקופח. שהמוכרת שוב בודקת שדבר לא נלקח ועוד שוטר מטיל אשמה זורק חיים לתוך פח. רישום פלילי יותר מלוכלך מהקירות במטבח. סלח לי אבא כי חטאתי הרבה. אני תוצר של העולם הדפוק הזה כנראה. כי גדלנו אל תוך סטיגמה מה חשבת יקרה, תכניס מלאך לגיהנום והוא לאט ישתנה".

5

אני לא מפריד בין מה שקורה בארה"ב ובין מה שקורה בישראל. זה שאנחנו אוכלים פלאפל ולהם יש המבורגר זה לא משנה

בנג'מין סמאין, 31, קופירייטר, ארט דירקטור ואמן

אני קופירייטר, ארטדירקטור וגם אמן, שפועל תחת השם "יריקה של אלוהים". למה יריקה של אלוהים? כשחור במרחב לבן אני מרגיש יריקה, משהו שהוא פסולת ודחוי, אבל אני עדיין של אלוהים. גזענות זאת הדרך לצערי, פעם הייתי מופתע מחוויות של גזענות, כבר לא. למשל, בצבא. למרות שאני בוגר המכינה הקדם צבאית לפיקוד ומצוינות חברתית ובעל יכולות פיזיות ומנטליות זרקו אותי בין כל מיני חילות. שובצתי בסופו של דבר לחיל תובלה ומפקד הבסיס שפט אותי כי סירבתי להיות נהג. הוא שאל למה אני לא עושה רישיון נהיגה, עניתי לו שאני רוצה להיות לוחם, להוביל וליזום. הוא צחק ואמר שאני אוביל אצלו סמיטריילר והוסיף שיש עוד חיילים אתיופים שהם נהגים ושנהיה אחלה חבורה, ככה הוא סיכם אותי, כאילו לכך נועדנו.

אבל אני חונכתי לא להיות נהג בוס אלא להיות הבוס של הנהג. בסוף הצלחתי לעבור להיות לוחם קרבי ומפקד במחלקת צלפים. זה המסר שאני מעביר לאחים הקטנים שלי וזה המסר שאני רוצה להעביר הלאה. אני רוצה לדבר ולהעלות למודעות את הגזענות ביומיום, אבל לתת גם רוח גבית לכולנו מתוך אמירה ששום דבר לא יעצור אותנו. מהמקום הזה אני יוצר.

אני לא מפריד בין מה שקורה בארה"ב ובין מה שקורה בישראל או בכל מקום אחר בעולם. מבחינתי כולנו חיים באותו כדור. זה שאנחנו אוכלים פלאפל ולהם יש המבורגר זה לא משנה, כולנו בשר ודם שסובלים מבעיה בינלאומית שהיא אנשים לבנים ששולטים במרחב ובעמדות המפתח. בעבר השחורים היו עבדים ויכול להיות שיש אנשים שממשיכים, גם בשנת 2020, לראות בשחורים עבדים, יש כל מיני דרכים לכופף בני אדם, אותי זה מזעזע.

יריקה של אלוהים, שחור במרחב לבן, טכניקה מעורבת, 2020

יצרתי לאחרונה את העבודה "שחור במרחב לבן", בעבודה יש בלון שחור כלוא במרחב לבן שעוטף אותו. המרחב הלבן עשוי ממבריחי ציפורים שנראים כמו איום חד ודוקר אבל כשמתקרבים לעבודה מגלים שהמלכודות האלה עשויות מפלסטיק, אפשר לשבור אותן בקלות. גם המלבן שעוטף את העבודה עשוי מקרש שצבוע בסיד, מתישהו הצבע הזה יתקלף והקרש יתבלה, בסוף גם הבלון השחור הזה יעוף, ישתחרר. הבלון זה אנחנו השחורים, מלאים בכבוד כמו הליום, ויש לנו הרבה מאוד ערכים נהדרים שהייתי שמח לנסות וללמד את שאר החברה הישראלית, אם רק הייתה לי הזדמנות.

יריקה של אלוהים. מתבונן במיטת אישפוז וצעצועים

לאמנים מהעדה האתיופית אין ברירה אלה להתעסק בנושאים האלה. כל מה שמשפיע על הקהילה נכנס לתוך העבודה. לכן, אני חושב שיש התעוררות והכל קורה, הולך ומתפתח, השיח מחלחל. השליחים הציבוריים של העדה האתיופית הם ממש לא חברי הכנסת ולא האושיות המפורסמות, אלא השליחים של העדה האתיופית הם החבר'ה הצעירים שעומדים בצמתים, עושים מסע הסברה או עושים אמנות.

יריקה של אלוהים, את מואשמת בהחזקת פצצה מתקתקת ברחם, כרזה, 2019
6

בסוף אתה מבין שאף פעם לא נוכל לחיות בשקט

אפרים וסה, 34, אמן

לפני כמה שנים ידידה שלומדת איתי צילום צילמה אותי בסטודיו בכל מיני סקיצות, אהבתי את התמונה הזאת אבל לא ידעתי מה לעשות איתה. אחרי המוות של סלומון טקה חזרתי לצילום הזה והתחלתי לשחק איתו. רציתי להביע סוג של מחאה אבל רציתי שיהיה לאנשים קל להתחבר לדימוי. בגלל זה התמונה בצבע שחור לבן והכיתוב שנמצא עליה הוא על רקע אדום, זה מתייחס לאמנות הפופאפ או לעולם הפרסומות המסחרי.

אפריים ווסה, I JUST WANT TO BE ALIVE, 2019

המסר מאוד פשוט – אני רוצה לחיות. משהו שבאופן נורא כבר לא כזה טריוויאלי. בימים האלה אנחנו רק רוצים לחיות. לא גדלתי על שנאה. אבל כל מה שקורה בארה"ב משליך על מה שקורה אצלנו, בסוף אתה מבין שאף פעם לא נוכל לחיות בשקט, תמיד יהיה משהו מאחורה שיגרום לנו לקום ולמחות. גם בתור אתיופי אבל גם בתור אזרח במדינה עם כל מה שקורה פה. זה הפך להיות משפט יומיומי.

אלימות משטרתית מעסיקה היום את האמנים כי אי אפשר לברוח מזה. לפני חמש שנים יצא לי בפעם הראשונה לצלם הפגנה של העדה בכיכר רבין, חוץ ממני היו עוד שניים או שלושה צלמים. מאז זה גרף בעלייה, הרבה צלמים ואמנים מתעסקים במחאות ובמצב של הקהילה, יש כל מיני דימויים חדשים של סלומון טקה או יוסף סלמסה והרשת מוצפת בכל מיני סיפורים מהקהילה סביב אלימות משטרתית או גזענות, האמנים פשוט מתאימים את עצמם למצב.

אי אפשר לברוח מזה – זה שם בכל פעם שאנחנו פותחים את הפייסבוק.

7

ילדים קטנים מחנכים – לא עוצרים!

טל מגוס, 32, אמן, ממייסדי קולקטיב ביתא וקבוצת הפייסבוק "אמנות יוצאי אתיופיה"

זה היה יום שבת והייתי באמצע ציור שעשיתי בהזמנה אישית, באיזה שלב פתחתי את הפייסבוק וראיתי סרטון שבו רואים שוטרים על אזרחי, כנראה בלשים, אוזקים קטין אתיופי בתוך מתחם של בית ספר ברמלה. לפי מה שהבנתי הילדים שיחקו כדורגל ואחר השכנים התלונן, הבלשים באו והילדים ברחו כתגובה ראשונית, ואז הם תפסו שני ילדים, אזקו אותם ולקחו אותם לתחנה בלי ליידע את ההורים. הסרטון הופץ ברשת וקראתי שההורים שלהם הלכו למשטרה יחד עם פעילים חברתיים וחברי מועצה, וביקשו לשחרר אותם כדי שלא יפתחו להם תיקים על פריצה.

גם כשאני הייתי קטן היו מגיעים בלשים סתם כך אם היינו משחקים כדורגל ועושים על הילדים חיפוש וכל מיני דברים כאלה. אמרתי לעצמי אחרי שצפיתי בסרטון שאלך לישון, לנוח קצת, אבל זה הפריע לי ולא נתן מנוחה אז עשיתי את מה שאני יודע לעשות – ציירתי.

איירתי את מה שראיתי בסרטון וכתבתי את מה שהרגשתי בפוסט שבו שיתפתי את האיור: "אם אתם רוצים לדעת איך להרוס את התמימות לילד, איך ליצור צלקות לילד, איך ליצור חוסר ביטחון לילד, איך ליצור עבריינים חדשים, איך ליצור חוסר אמון במערכת. אז זה בדיוק כך. לאזוק ילד קטין שרק שנה שעברה עשה בר מצווה. ילדים קטנים מחנכים – לא עוצרים!".

לא ציפיתי שיהיו לזה כל כך הרבה שיתופים, הסרטון כבר ירד מהרשת לבקשת המשפחה וגם אני מחקתי את האיור, אבל הוא כבר קיבל שיתופים והמשיך להתגלגל.

הרבה יוצאי העדה מזדהים עם מה שקורה בארה"ב וזה מעסיק את האמנים, לא את כולם, אבל האמנים מציירים את מה שקורה וזה מה שקורה. ראיתי גם שיש הרבה כעס על כך שכשיש מקרים דומים בארץ כולם שותקים וכשזה קורה בארה"ב פתאום מדברים על זה.

קולקטיב ביתא הוא קולקטיב של אמנים יוצאי העדה האתיופית, עד לקורונה היינו נפגשים מדי חודש, אבל זה נעצר. אנחנו מציגים תערוכות במקומות שונים והחודש נפתחה התערוכה "אדיס זמן" של הקולקטיב בבית האמנים בכפר סבא, אחד הנושאים בתערוכה הוא הספסל השכונתי – המקום שקורים בו גם דברים טובים וגם דברים רעים.

8

את הגזענות אני מרגיש כל הזמן, אני מציג תעודת זהות בסבלנות כשמבקשים ממני ואומר לעצמי יקח כמה שיקח

שמעון וונדה, 30, אמן

בתקופה האחרונה יצא לי לראות דימוי של ניידת משטרה בניו יורק שעולה באש בסרטונים, ותמונות במדיה החברתית שדיווחה על מה שקורה בארה"ב. ראיתי בדימוי הזה משהו עוצמתי, לאו דווקא האקט של לשרוף רכב או ניידת משטרה אלא בעצם האש, השריפה, זה מסמל את המוצא האחרון.

באותו יום ציירתי ציור אחר וכשסיימתי נשארו לי צבעים על הפלטה שהתאימו לצבעים של האש ולסיטואציה הזאת. אז ציירתי את הדימוי הזה שראיתי כל הזמן – הניידת שעולה באש. זה כמובן מתקשר למה שקורה אצלנו פה בישראל במפגש בין השוטרים לעדה האתיופית.

שמעון וונדה, ללא כותרת, 2020

בדרך כלל האמנות שלי לא עוסקת במחאה, היא עוסקת ברגש. ידעתי שהציור הזה יעורר שאלות אבל זה מה שיצא לי. אני בעצמי חוויתי את הגזענות אבל אף פעם לא הייתי מעורב בתקריות אלימות כי אני באופי שלי רגוע, צ'יל כזה. אבל את הגזענות אני מרגיש כל הזמן, אני מציג תעודת זהות בסבלנות כשמבקשים ממני ואומר לעצמי יקח כמה שיקח. ברור שהשוטרים פונים אלי בגלל איך שאני נראה, פעמיים באותו חודש עצרה אותי אותה ניידת, הם אפילו לא זכרו שהם עצרו אותי רק לפני כמה ימים, אבל זאת הבעיה שלהם.

בסצנה של האמנות העכשווית אצל האמנים האתיופים יש עיסוק בגזענות ואלימות משטרתית, רואים את זה בגרפיטי, בהיפ הופ, כולנו מרגישים וחווים את זה. אני חושב שהעיסוק בדימוי של משטרה או שוטרים באמנות זה לאו דווקא העיסוק המפורש במשטרה אלא עיסוק בחופש, הרי גם אמנות זאת רדיפה אחרי החופש – ככה אני רואה את זה.

שמעון וונדה, דיוקן עצמי
9

סדר היום בישראל מזדהה יותר עם המאבק בארה"ב מאשר עם המחאה של יוצאי אתיופיה

אפרת ירדאי, 38, יו"ר אגודת יהודי אתיופיה ודוקטורנטית לסוציולוגיה באוני' ת"א

אני בת 38 והדור הזה של ילידי הארץ, החברה' הצעירים, הוא דור שעושה פחות חשבון מהדור שלי. זה דור של צעירים ישראלים שנולדו בארץ ודורשים את המקום שלהם. אנחנו בעידן של הרשתות החברתיות וכל אחד יכול להביע את עצמו. אז אנחנו מתחילים לראות סצנה של מוזיקאים אתיופים שמתרחבת. אבל המיינסטרים לא משמיע את הקולות החריפים האלה במוזיקה. למי כן נתנו להכנס לפלייליסט? ל"קפה שחור חזק" ששרים הכל יהיה בסדר. אין משטרה בשירים שלהם, יש גוד וייב והעצמה ואת זה יכלו לעכל בגלגלצ.

אבל בשנים האחרונות יש מוזיקאים שמשאירים אבק לקפה שחור חזק, מבחינת חריפות הטקסט והביקורת שהם משמיעים. אני מקנאה בדור הזה. בשנות התשעים אנחנו היינו ההזויים ששומעים היפ הופ ורגאיי, היום זה מיינסטרים. אני זוכרת שכשהייתי הולכת למועדון הייתה יוצאת הנשמה עד שהיו שמים משהו שמריח או קרוב לשחור, הייתי צריכה להישאר עד סוף המסיבה. לכן החלו להיפתח המועדונים שלנו והחלה הפריחה.

אפרת ירדאי

כשקוראים מחקרים על ההיפ הופ בישראל רואים שהנרטיב הוא שהדג נחש ושבק ס' הביאו את ההיפ הופ לישראל אבל זה הזוי – אנחנו, האתיופים, שמענו את המוזיקה הזאת כל הזמן. כלומר, ההיפ הופ הישראלי יכול היה להתקבל רק באמצעות אשכנזים, מקסימום פתחו את הדלת לעבריים מדימונה, את האתיופים לא הכניסו לסיפור. לכן, אני מרגישה שמה שקורה היום בסצנה המוזיקלית על ידי מוזיקאים מהעדה האתיופית קורה אחרי עבודה ממש קשה.

יש לפריחה של ההיפ הופ האתיופי יתרון וחסרון. מצד אחד זה מאפשר מקום להזדהות עבור צעירים מהעדה שמרגישים דרך המוזיקה שהם לא חריגים ומקהלים אישור של התחושות שלהם וזה יתרון שנותן הרבה כוח. אבל יש גם חסרון וסכנה שצעירים מהעדה מכירים את המערכת דרך הטקסטים שעוסקים באלימות משטרתית וגזענות עוד לפני שהם פוגשים אותה ויוצרים הבניה שלה. אבל אני חושבת שבסופו של דבר יותר חשוב שזה יהיה מדובר.

גם באמנות הפלסטית אנחנו רואים שינוי. בשנים האחרונות אמניות החלו להיות מוצגות במוזיאונים, כמו טיגיסט יוסף רון, נירית טקלה או מיכל ממיט וורקה. פתאום נקודות העיוורון נהיו פחות עיוורות. זה מאפשר לאמנים אתיופים מהשורה הראשונה שלא הצליחו להיכנס למוסדות היוקרתיים האלה לחדור, כי גם המוסדות האלה לא יכולים להרשות לעצמם להתעלם ממה שקורה בארץ, זה קשור למחאות הגדולות.

ועדיין, אנחנו מגלים בחודשים האחרונים שסדר היום בישראל מזדהה יותר עם המאבק בארה"ב מאשר עם המחאה של יוצאי אתיופיה, שסוקרה בתקשורת הישראלית דרך הפקקים שהיא יצרה ולא עסקה במהות של המאבק. מה שקורה בארה"ב רק מאשרר את מה שאנחנו אומרים פה – נגמר עידן ההסברה, צריך לפעול כדי שיכילו אותנו. כשאתה עובד כל הזמן על הסברה זה מציב אותך כאחראי לפתרון, אבל לא – העדה האתיופית לא אחראית לפתרון ולמצב, הבעיה היא בחוץ.

מיכל ממיט וורקה, יום העצמאות, 2019. צילום לנה גומון. מתוך התערוכה "זמן דיוקן 2" שמוצגת בימים אלה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
10

אמנות מחאה זאת הדרך הכי אישית לפנות לאנשים ולקהל

מאי (שם מלא שמור במערכת), ארגון "עיתוי לשינוי"

לקראת יום השנה למותו של סלומון טקה רצינו לעשות פעולה שהיא מחאה אמנותית כדי להפגין סולידריות ולהעלות לתודעה את נושא האלימות המשטרתית. ככל שהעמקנו נחשפנו לסיפורים מטורפים ולרשימה ארוכה של אנשים שנפגעו מאלימות משטרתית בגלל שהיו שחורים או פלסטינים או מזרחים, איבדו את חייהם, ואנשים עיוותו את הזיכרון שלהם, קוראים להם היום פושעים, זה מטורף. סלומון טקה הפך לסמל ליחס המפלה הזה כלפי הקהילה האתיופית, רצינו להדגיש שאף אחד לא שכח אותו.

החלטנו לעשות מדבקות שהן חיקוי לשלטי רחוב עם שמות של קורבנות ומתחת לשם טקסט שמסביר את הנסיבות בצורה הכי אובייקטיבית שאפשר. מעצבת גרפית יצרה את המדבקות ועשינו מגבית בינינו להדפסה שלהן. הדבקנו את המדבקות בלילה שלפני יום השנה לסלומון טקה. חלק מהמדבקות נשארו עד היום וחלק קולפו תוך יומיים שלושה. פורסם בעיתונות המקומית בקריות על הפעולה, שהרשות הגישה תלונה למשטרה וגם הטוקבקים על הכתבה היו קשים.

אבל זה לא עוצר אותנו, אנחנו צעירים מכל הארץ, חלקנו אמנים כותבים ויוצרי תוכן, הבנו שזה מה שיש לנו לתת – מחאה אמנותית וכוחות יצירתיים. אמנות מחאה זאת הדרך הכי אישית לפנות לאנשים ולקהל. אנחנו תנועה יהודית פלסטינית קווירית פמיניסטית שקמה כי כולנו מאסנו במאבקים סקטוריאלים, זה לא מקדם דבר, הכוח הגדול שלנו זה ביחד – כל הדיכויים קשורים זה בזה.

צילומים: עיתוי לשינוי