"במציאות אלטרנטיבית שבה טראמפ אינו הנשיא, פרופבליקה כנראה היתה קטנה בחצי"

איך עושים עיתונות חוקרת בעידן שבו לכלי התקשורת אין כסף? איך מבטיחים שעיתונאים חוקרים יחזרו עם סיפור ולא ילכו לאיבוד? ואיך תראה העיתונות המודפסת ב-2030? הנשיא והעורך הראשי של גוף העיתונות החוקרת הגדול בארה״ב, שהוא גם כלי תקשורת ללא מטרות רווח, בראיון מיוחד לשומרים

״התחלנו לפרסם ביוני, בספטמבר השווקים קרסו״. טופל (מימין) ואנגלברג צילומים: שחר עזרן

שאול אמסטרדמסקי

ראש התחום הכלכלי ב״כאן 11"

1.2.2020

שומרים על קשר

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

הניוזלטר של שומרים:
נרשמים כאן בקליק - ולא מחמיצים אף תחקיר חשוב

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

אלמלא הלוגו שהיה תלוי בפרוזדור הקטן, ממש ביציאה מהמעלית בקומה ה-13, הייתי חושב שהגעתי למקום הלא נכון. אבל גם עם הלוגו לא הייתי לגמרי בטוח: הסתכלתי ימינה ושמאלה וכיוון שלא היו הרבה אפשרויות, לחצתי על פעמון קטן ליד דלת אפורה גדולה ואטומה. כעבור רגע מישהי פתחה והכניסה אותי למה שנראה כמו קומת הנהלת החשבונות של מטה קופת חולים לאומית. שטיח אפור מקיר לקיר, מסדרונות צרים, מטבחון פיצפון עם מיקרוגל ומתקן מים. הכי סתם. המארחת הובילה אותי הלאה. קיוביקלים חסרי ייחוד קיבלו את פני. ניירות בכל מקום, אנשים יושבים מול מחשבים ועובדים בשקט. שום דבר שמסגיר את העובדה שהגעתי למשרדים של גוף העיתונות החוקרת הגדול בארה״ב, ובעולם כולו. ברוכים הבאים לפרופבליקה. מאוחר יותר, כשסיפרתי לחבר עד כמה רחוק מציפיותי נראתה המערכת הזאת, הוא סיפק תשובה שאהבתי. ״זה דווקא סימן טוב״, הוא אמר, ״כנראה שהם משקיעים את הכסף בדברים החשובים באמת״.

פרופבליקה היא גוף חריג מאוד בנוף העיתונות האמריקאית ובכלל. בניגוד לרוב כלי התקשורת האחרים בארה״ב ובעולם, פרופבליקה היא חברה ללא כוונת רווח. בז'רגון הישראלי קוראים לזה חברה לתועלת הציבור או עמותה. אבל חשובה הרבה יותר היא העובדה שפרופבליקה לא עושה מה שכלי התקשורת הממוסדים עושים ולא מכסה חדשות ותחומים באופן שוטף. לא תמצאו באתר שלה כתבות וניתוחים על חיסול הגנרל האיראני סולימאני או על מתקפת הנגד האיראנית שבאה בעקבותיה. כמו במפעל שוקולד השחר, בפרופבליקה מייצרים מוצר אחד: עיתונות חוקרת. את הסיקור השוטף הם משאירים לאחרים.

פרופבליקה החלה לפעול בעיתוי שבדיעבד נראה כמו העיתוי הכי אומלל שיכול להיות. ״ההקמה היתה בינואר 2008״, אומר נשיא פרופבליקה דיק טופל (Tofel) בראיון מיוחד לשומרים, ״התחלנו לפרסם סיפורים ביוני ובספטמבר השווקים הפיננסים קרסו״. אבל מה שהיה עלול להיות מכת מוות לכלי תקשורת טרי עם מודל עסקי ״רגיל״, התברר כברכה עבור פרופבליקה.

העיתונות הממוסדת הייתה שקועה במשבר כלכלי משלה עוד הרבה לפני המשבר של 2008. ״בתחילת שנות ה-2000 המייסדים שלנו, הרב ומריון סנדלר, זיהו שהעיתונות בארה״ב ובעולם כולו עומדת בפני שבר כלכלי״, מסביר העורך הראשי של פרופבליקה, סטיבן אנגלברג. ״המודל העסקי שנשען על הכנסות מפרסום היה בתהליך התמוטטות והם הבינו שיש צורך במודל אחר, כזה שמבוסס על כסף ציבורי, שזה מודל  שאינו מאוד נפוץ בארה״ב״. ההבנה הזאת הניעה את בני הזוג סנדלר, שעשו את הונם בעולמות הפיננסים, לתרום עשרה מיליון דולר בשנה להקמת כלי תקשורת חדש, שיפעל ללא כוונות רווח ויעשה רק דבר אחד: עיתונות חוקרת.

עיתונות חוקרת היא היהלום בכתר העיתונאי. זו עיתונות שדורשת משאבים בהיקף גדול שמממנים עיתונאים שבמשך שבועות וחודשים עובדים על סיפור אחד בלבד ושמפרסמים מעט מאוד סיפורים. עיתונות חוקרת היא גם סוג העיתונות שפונטציאל הנזק המסחרי שלה גדול. כשהיא עשויה כהלכה, עיתונות חוקרת עלולה להרתיע מפרסמים וגופים עסקיים ובאותה נשימה לגרור תביעות יקרות. או כמו שאומר אנגלרבג, ״אם אתה מו״ל של גוף תקשורת, בעידן שבו שולי הרווח שלך מתכווצים, לחבוט באפם של המפרסמים הגדולים ביותר זה כנראה לא רעיון כל כך טוב״.

״מאז ההקמה עבדנו עם 200 כלי תקשורת״. טופל

וזהו בדיוק הוואקום שאליו ביקשה פרופבליקה להיכנס ומפתיע ככל שיהיה, העובדה שהפעילות הושקה רגע לפני המשבר העולמי דווקא נתנה רוח גבית. ״זה היה מזל שגייסנו את הכסף לפני פרוץ המשבר ולא היינו צריכים לעשות את זה במהלכו״, אומר אנגלברג. ״היינו עסוקים בלבנות את המודל שלנו, את הארגון, בליצור סיפורים. במקביל המשבר הפיננסי האיץ את קריסתם של גופי התקשורת המסחריים משום שבמשברים כאלה אחד הדברים הראשונים שנעלמים זה הכסף של המפרסמים״.

המודל שעליו אנגלברג מדבר הוא מה שאפשר לפרופבליקה לפרוץ קדימה והוא התלבש בדיוק על המצוקה הכלכלית של גופי התקשורת: שיתוף פעולה. אנחנו נעשה את התחקירים, אתם תפרסמו אותם. אתם מרוויחים תוכן איכותי בחינם, אנחנו מרוויחים תהודה. אאוטסורסינג של עיתונות חוקרת.

לאוזן ישראלית מודל כזה נשמע חשוד. למה שגוף תקשורת כלשהו ירצה לקחת סיפורים שגוף תקשורת אחר הכין? והאמת? גם לאנגלברג זה נשמע משונה בהתחלה. ״פול סטייגר, שעבד בתור העורך של הוול סטריט ג׳ורנל, התמנה להיות העורך הראשון של פרופבליקה״, הוא נזכר, ״הוא גייס אותי בתור סגן ואמר לי ׳אנחנו הולכים לכתוב את הסיפורים האלה ואז אנחנו הולכים לתת אותם לכל מיני גופים בכל רחבי המדינה. לניו יורק טיימס, לוושינגטון פוסט, לתחנות הרדיו של NPR (הרדיו הציבורי האמריקני. ש״א), והם כולם ישמחו לפרסם אותם כאילו היו שלהם׳. חשבתי שזה רעיון משוגע. היה לי קשה להבין מדוע גופי תקשורת ירצו לפרסם תחקירים וסיפורים שחושפים אותם לתביעות ולסיכונים משפטיים גדולים. אבל פול צדק״.

פרופבליקה לא עושה מה שכלי התקשורת הממוסדים עושים ולא מכסה חדשות ותחומים באופן שוטף

מה שזירז את הנכונות לפרסם הייתה המצוקה הכלכלית גרמה לכלי התקשורת להפוך לרעבים יותר. ״זיהינו רעב גובר לסוג מסוים של עיתונות שהיתה מביאה הרבה קוראים. בגלל המצוקה הכלכלית היכולת להפיק הרבה סיפורים ברמה מאוד גבוהה נשחקה, והקלה עלינו ביצירת שיתופי פעולה עם כלי התקשורת השונים. אם היינו באים עם המודל הזה עשר שנים קודם, כשהם לא היו כל כך רעבים, זה לא היה עובד״, אומר אנגלברג.

אבל הם לא הגיעו עשר שנים קודם לכן. הם הגיעו בדיוק כשהעיתונים היו רעבים מאוד, חלקם ממש מזי רעב, ועד מהרה המודל המוזר שפרופבליקה הביאו לשוק העיתונות תפס. העובדה שהם הצליחו לגייס לשורותיהם עיתונאים ותיקים ועתירי ניסיון והערכה מקצועית סייעה בפתיחת הדלתות בכלי התקשורת הגדולים ביותר. אחרי הכל, חלק מהעיתונאים האלה עבדו שם לפני רגע. וברגע שהדלתות של הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט נפתחו, זה אותת ליתר כלי התקשורת ששיתופי הפעולה האלה יכולים לעבוד לטובתם. ״מאז ההקמה עבדנו עם 200 שותפים״, אומר טופל, הנשיא, ״בשנה האחרונה לבדה היו לנו 70 שותפים שונים״.

עבור גופי התקשורת האלה, הרווח היה ברור - הם קיבלו בחינם עיתונות חוקרת איכותית שהם עצמם לא יכלו לממן. אבל גם לפרופבליקה היה מה להרוויח. ״בשנים הראשונות של קיומנו״, מודה אנגלברג, ״בכל פעם שרצינו שלסיפור שלנו תהיה השפעה נרחבת, הדרך הטובה ביותר להגיע לכך היתה ליצור שיתוף פעולה עם כלי תקשורת מסחרי גדול ולפרסם את הסיפור אצלו״.

״מזל שגייסנו את הכסף לפני המשבר”. אנגלברג

אז איך מודדים השפעה?

אז איך המכונה הזו עובדת? אם אתם עיתונאים שמכורים לקצב המטורף של השוטף, רוצים להעביר ידיעה אחרי ידיעה אחרי ידיעה, לראות את השם שלכם בכותרת הראשית בכל בוקר או לפתוח בכל ערב מהדורה - זה אינו המקום בשבילכם. אם אתם לעומת זאת אתם עיתונאים חוקרים, פרופבליקה היא סוג של גן עדן עיתונאי.

״אני מאמין ביכולת של כתבים שבקיאים ומעורים מאוד בתחום שלהם להביא סיפורים מקוריים שאף אחד אחר לא יביא. ולכן תהליך העבודה שלנו מתבסס בעיקר על הרעיונות שהכתבים עצמם מביאים, ופחות על משימות שאני או יתר העורכים הבכירים נותנים להם״, אומר אנגלברג.

הם עובדים בצוותים. לכל צוות יש עורך שמופקד על קבוצה קטנה יחסית של עיתונאים, שישה או שבעה. הרעיון פשוט: בקבוצות קטנות העורך יכול לתת תשומת לב רבה יותר לכל עיתונאי. ומאחר שהסיפורים באים מהעיתונאים, כל אחד מהם מקבל את הזמן והחירות הדרושים בשביל למצוא אותם.

״התפיסה שלי היא שאם אתה נותן לאנשים מספיק חופש, ואת האנשים שידריכו אותם באופן צמוד, זה עובד. כל עיתונאי מביא לרוב מספר רב של הצעות לסיפורים שהוא או היא יכולים לעבוד עליהם, והעורכים שלהם מתייחסים לזה כמו אל תפריט. ׳אני רוצה את הסטייק׳, או ׳הפעם אני אלך על הדג׳״, אומר אנגלברג, ומיד ממשיך, ״וכשהם בוחרים סיפור, אנחנו מחוייבים לו ונשארים עליו. בעולם של תשומת לב קצרה ומוגבלת, אנחנו בוחרים לשים שלושה אנשים על הבעיות בצי חיל הים האמריקאי, ולהישאר עם הנושא הזה והסיפורים האלה למשך שנה. לתת לעיתונאים לחפור עמוק יותר ויותר, לבנות מערכות יחסים עמוקות יותר, לבסס אמון עם המקורות שלהם, ולבנות את המקצועיות שלהם בתחום. השיטה הזו היא קריטית בשביל שנוכל לעשות היטב את מה שאנחנו עושים״.

מפתיע ככל שיהיה, העובדה שהפעילות הושקה רגע לפני המשבר העולמי דווקא נתנה רוח גבית

אחד הקווים המנחים של עורכי פרופבליקה בבחירת הסיפורים הוא לאיזה סיפורים יכול להיות פוטנציאל השפעה נרחב על המציאות, על ארה"ב ועל העולם. זה הפרמטר העיקרי שבו ההנהלה בוחנת את הארגון בכל רבעון. למדוד השפעה זה קשה, הם מודים, ולכן הם מנסים לעשות את זה באופן הכי שקוף שיש.

״זו (ההשפעה. ש"א) המשימה המרכזית שלנו, זו הסיבה שבגללה הוקמנו״, מסביר טופל, הנשיא. ״בכל ארבעה חודשים אנחנו מפרסמים דיווח מפורט, פומבי ושקוף, ומפרטים באופן מדוקדק איזו השפעה היתה לסיפורים ולעבודה העיתונאית שלנו. ומאחר שאנחנו חיים בעידן של רשתות חברתיות, אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לדייק ולא סתם לנכס לעצמנו השפעה וקרדיט, כי מהר מאוד אנשים יתקנו אותנו וזה יגרום לנו נזק״.

עבור עורכים, לתת לעיתונאים לעבוד על סיפורים במשך תקופה ארוכה, יכול להיות תהליך מתסכל. ומה אם בסופו של דבר העיתונאי או העיתונאית חוזר בלי כלום ומתברר הזמן שהושקע היה לחינם? לפי אנגלברג, העורך הראשי, זה כמעט ולא קורה.

״אנשים תמיד תוהים אם ׳אתם לא מפחדים  ללכת לכיוון מסוים ובסוף יתברר שאין שם כלום?', אבל מהניסיון שלי ככתב חוקר, כעורך של כתבים חוקרים וכעת כעורך הראשי של גוף עיתונות חוקרת, נדיר מאוד שזה קורה. אם אתה לוקח עיתונאים טובים עם הרבה ניסיון ואנרגיה, נותן להם לעבוד על כיוונים שנראים מבטיחים, נדיר שהם יחזרו בלי כלום. הם אולי יגלו באמצע שהדרך שבה בחרו מובילה אותם לכיוון אחר מהמחשבה הראשונית, הם אולי יחזרו עם משהו שונה ממה שהם ציפו למצוא, אבל זה בסדר גמור. למעשה, אנחנו מעודדים אנשים להרגיש שהם לא חייבים לחזור עם תוצאה מסוימת, שלא ירגישו כישלון אם לא חזרו עם סיפור מסויים אלא עם משהו אחר. יותר מהכל זה דומה לכאוס מנוהל, והכאוס הזה הוא חלק מהעבודה שלנו״.

בשלב הזה בשיחה שלנו טופל ואנגלברג נזכרים באחד הסיפורים הראשונים של פרופבליקה, סיפור שבאמת עשה שינוי. הנושא כנראה יישמע משמים לרבים - Fracking - ובעברית זה אפילו גרוע יותר: פצלי שמן. או ליתר דיוק, כרייה של פצלי שמן, שכבות סלע תת קרקעיות שמכילות נפט לכוד, על ידי תהליכים שונים כמו חימום לטמפרטורות גבוהות ושימוש בכמויות גדולות של מים, תהליכים שאינם ידידותיים במיוחד לסביבה. תודו שנרדמתם.

לקראת סוף העשור הקודם ועל רקע מחירי נפט גבוהים הטכנולוגיה של הפקת נפט בדרך הזו הפכה לכדאית, מה שכמובן קידם אותה במהירות. אבל למרות שלתהליך הזה יש השלכות חברתיות, כלכליות, אקולוגיות וגיאו-פוליטיות הוא זכה בזמנו למעט תשומת לב ציבורית וזה לא מקרה: או כמו שאמר פעם ג׳ון אוליבר, ׳אם אתם רוצים להחביא משהו חשוב שימו אותו בתוך משהו משעמם׳.

פרופבליקה במספרים

שנת הקמה

2008

מערכת

כ-100

עיתונאים

 תקציב שנתי

32

מיליון דולר

שיתופי פעולה

אלפי שיתופי פעולה עם כ-200 גופי תקשורת שונים

פרסי פוליצר

5

הראשון, ב-2010, היה הפוליצר הראשון שניתן לכלי תקשורת דיגיטלי

עוד משהו

פרס הפוליצר שניתן לפרופבליקה ב-2016 היה על סיפור של אנס סדרתי שלא התגלה במשך שנים כי המשטרה לא האמינה למתלוננות.
על בסיס הכתבות יצרה נטפליקס את הסדרה Unbelievable

אנגלברג נזכר באחד הכתבים הראשונים שגויס לפרופבליקה לכסות את התחום הסביבתי, אברהם לוסטגארטן, אי שם ב-2008. ״כשגייסנו אותו ישבנו הוא ואני יחד והוא כתב לי נייר עם שמונה נושאים שהוא חשב ששווה לחקור. הוא אמר ׳אני חושב שאנחנו צריכים לחקור מה קורה בנהר הקולרדו׳. אחר כך הוא אמר ש׳צריך לבדוק אם קליפורניה צועדת לעבר בצורת חמורה׳. והוא סיים עם ׳אני חושב שהנושא של פצלי שמן מאוד חשוב׳. הוא באמת מיפה את הנושאים הכי חשובים והכי בוערים מבחינה ארצית ובינלאומית בתחום איכות הסביבה, ופצלי שמן ממש לא היה הנושא החביב עליו. אני זוכר ששאלתי אותו אם כריית פצלי שמן באמצעות סידוק הידראולי הולכת לשנות את כל מה שאנחנו יודעים על שוק האנרגיה והוא ענה ׳כן׳. שאלתי אותו אם אף אחד לא כתב על זה והוא אמר שלא והסכמנו שאנחנו צריכים לעסוק בזה. בהמשך לשיחה הזאת הוא כתב על זה במשך שלוש שנים כי כל הזמן אמרנו לו שימשיך לעבוד על זה, גם כשהוא  תהה אם לא עסקנו בזה יותר מדי״.

לכל צוות יש עורך שמופקד על קבוצה קטנה יחסית של עיתונאים, שישה או שבעה. הרעיון פשוט: בקבוצות קטנות העורך יכול לתת תשומת לב רבה יותר לכל עיתונאי. ומאחר שהסיפורים באים מהעיתונאים, כל אחד מהם מקבל את הזמן והחירות הדרושים בשביל למצוא אותם

טופל מספר שסיפור פצלי השמן היה אחד הפרויקטים הכי חשובים בתולדות פרופבליקה. ראשית, משום שהוא פורסם ממש שבועות ספורים אחרי שפרופבליקה יצאה לדרך. אבל לא פחות חשוב, משום שהוא שינה את המציאות. ״המושל של ניו יורק שקל לאפשר כרייה של פצלי שמן אחרי שהפקידים שלו טענו שאין שום בעיה סביבתית עם זה. הכתב שלנו הראה אחרת. חודשיים אחרי שהוא התחיל לפרסם בנושא, כתבות שפרסמנו יחד עם העיתון המקומי באולבני, הבירה של מדינת ניו יורק, המושל החליט לאסור על כך עד שהם ילמדו את הנושא לעומק. ומאז ועד היום חלפו 11 שנה, וזה עדיין אסור במדינת ניו יורק״, אומר טופל.

אגב אותו כתב סביבתי והנייר עם שמונת הנושאים שהוא הביא לפגישה בפרופבליקה?  אנגלברג אומר שבמרוצת העשור וקצת שחלפו מאז, הוא בסופו של דבר כיסה את כולם, ועל כל אחד מהם עבד יותר משנה. על חלקם היה מועמד לפרס פוליצר, ועל חלקם זכה בפרסים אחרים. מספר סרטים הופקו על בסיס הכתבות שלו, והוא גם כתב עליהם כמה ספרים.

איך נשארים רלוונטים?

כשחלפו השנים והשם פרופבליקה הפך מבוסס ומוכר - וכמה פרסי פוליצר תרמו לא מעט לעניין - המודל השתנה ושיתוף הפעולה השתכלל. חלק גדול מהתחקירים מבוצעים יחד עם גופי תקשורת אחרים: כל גוף מהמעורבים שם כתב משלו, הכתבים משתפים פעולה, והתחקיר מתפרסם אצל כולם. תחקירים אחרים מבוצעים על ידי פרופבליקה באופן עצמאי ומתפרסמים רק באתר שלה. אם בעבר הם היו חייבים גופי תקשורת אחרים בשביל להפיץ ולהדהד את הסיפורים וליצור שינוי, היום הרשתות החברתיות עונות על חלק מהצורך הזה, מה שמאפשר להם עצמאות רבה יותר בפרסום.

הם גם מקדישים חלק גדול מהפעילות שלהם לדאטה ג׳ורנליזם, ויוצרים הרבה כלי חקר שעיתונאים מכלי תקשורת אחרים יוכלו להשתמש בהם בשביל הסיפורים שלהם. אחד הכלים שיצרו, למשל, הוא כלי שמאפשר לחפש בנוחות בדוחות הכספיים של כל העמותות בארה״ב ולראות את הנתונים הפיננסיים שלהן. כך הייתי יכול, למשל, לשלוף את הדוח הכספי של פרופבליקה עצמה ולראות מה המשכורות של העובדים הבכירים בארגון. הן לא רעות בכלל.

תקציב של 32 מיליון דולר לשנה. מערכת פרופבליקה

ובכל זאת, תהיה: איך גוף תקשורת יכול להישאר רלוונטי אם בהגדרת המשימה שלו הוא כותב על נושאים שאף אחד אחר לא רוצה לכתוב עליהם ולא במקרה, אם הוא עובד בקצב שונה בתכלית מהקצב של גופי התקשורת והרחק מהסייקל החדשותי? הרי עם פרסום של כתבה אחת בחודש, על נושא שרוב האנשים לא מבינים, אין שום דרך ליצור את האימפקט המבוקש.

אז התשובה לזה מורכבת. דבר ראשון, זה לא רק עניין של איכות, זה גם עניין של כמות. טופל אומר את זה במפורש: ״אתה צריך להפיק סיפורים באיכות מאוד גבוהה, אבל גם בכמות גבוהה״. האמירה שלו אמנם מתייחסת לחומות התשלום של גופי התקשורת הגדולים - הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, למשל - אבל היא תקפה גם לפרופבליקה. בשביל לגרום לאנשים לעשות מנוי, ובשביל לגרום לשינוי בעולם, אתה לא יכול להסתפק בסיפור מצוין פעם בתקופה, אתה צריך להפיק סיפורים מצוינים כל הזמן.

לכן, זה נכון שהם מחפשים לכתוב על מה שאחרים לא כותבים עליו, אבל הם גם אינם יכולים להיות מנותקים לחלוטין מההתרחשויות. ב-2008, כשאותו כתב עבד על סיפורי פצלי השמן, ארה״ב היתה נתונה במשבר כלכלי אדיר. ״אם היינו מפיקים רק סיפורים על פצלי שמן בזמן שהכלכלה האמריקאית התכווצה ב-30%, זה לא היה רלוונטי למציאות. אז עשינו גם וגם״, אומר אנלגברג, ומספר כיצד המשבר גרם להם לשנות חלק מהתוכניות ולהסב חלק מהכתבים שתכננו לעבוד על תחומים אחרים, לפתוח בחקירות עיתונאיות על הגורמים לפרוץ המשבר ולאופן שבו הממשל התמודד איתו.

אז הנה המתכון של פרופבליקה לעיתונות חוקרת: גייסו עיתונאים מנוסים שיודעים על מה הם כותבים, צוותו אותם בקבוצות קטנות עם עורכים שאינם לחוצים בזמן אלא מוכנים ורוצים ללוות אותם וצרו שיתופי פעולה עם כלי תקשורת גם, אולי אפילו בעיקר, אם הם גוועים פיננסית ומשתוקקים לקבל סיפורים שישנו את העולם. לסיום שלמו היטב לכל הכתבים והעורכים שלכם. כך מקימים גוף שעושה עיתונות חוקרת בתקופה שבה העיתונות נמצאת בגסיסה איטית. העלות? פלוס מינוס 32 מיליון דולר לשנה.

השינויים בעיתונות האמריקאית

20%

מהעיתונים בארה"ב, כ-2000 במספר, נסגרו מאז 2004

71,000

מספר העיתונאים בארה"ב ב-2008

38,000

מספר העיתונים בארה"ב ב-2019

היקף הדפסת העיתונים נמצא בירידה מתמדת.
ב-2019 היקף הדפסת העיתונים היה נמוך משהיה בשנות ה-40 של המאה הקודמת

6

מספר כלי התקשורת שלא למטרות רווח ב-2008

יותר מ-200

מספר כלי התקשורת שלא למטרות רווח ב-2019

תרומתו של טראמפ לעיתונות?

אם אתם מחפשים סוף אופטימי לסיפור הזה, צר לי, אין לו. שתיים עשרה שנים חלפו מאז הוקמה פרופבליקה, והעיתונות עדיין גוססת. למען האמת, היא גוססת יותר מתמיד ולא רק העיתונות המודפסת, אלא גם הדיגיטלית, זו שהיתה אמורה להביא את הבשורה ולהחליף את גליונות הנייר. העיתונות כולה סובלת, והעתיד לא נראה ורוד בכלל. המודל של פרופבליקה עובד, אבל הוא לא מציל את העיתונות.

כשאני שואל כיצד יראה נוף העיתונות בשנת 2030, טופל עונה בלי להסס: ״בעיתונות המודפסת המקומית בארה״ב, וככל הנראה בכל העולם, אנחנו הולכים לקראת הסוף. לא הולכים להיות הרבה עיתונים מודפסים״. ככה, חד וחלק, הוא לא רואה שום תסריט אחר. והאמת, זה נראה שהוא צודק.

לפי מחקר שהתפרסם לאחרונה, כ-2,000 עיתונים נסגרו בארה״ב ב-15 השנים האחרונות, כלומר בערך 20%. חלק גדול מהם נסגרו בשנים האחרונות, כולל עיתונים שפעלו במשך יותר מ-100 ו-200 שנה.

לפי מחקר של מכון PEW, כשפרופבליקה החלה לפעול ב-2008 היו בארה״ב כ-71 אלף עיתונאים, כיום יש רק כמחצית מהם, כ-38 אלף. לפי אותו מחקר היקף הדפסת העיתונים בארה״ב הגיע לשיא באמצע שנות ה-80 ומאז נמצא בירידה. כעת הוא נמוך יותר ממה שהיה בשנות ה-40 של המאה הקודמת.

טראמפ. מושיע העיתונות או מחסלה?

״רק לפני ארבעה ימים כל העיתונים במדינת מיין הודיעו שהם לא יוציאו יותר מהדורה בימי שני, וזה כבר לא עניין חריג. בארה״ב נותרו ארבע רשתות עיתונים מרכזיות, שככל הנראה יתכווצו לשלוש, וכלן מנוהלות בידי קרנות גידור שלא מרשות לעצמן להחזיק גופים מפסידים לאורך זמן. וכל זה קורה כשאנחנו בתקופה של גאות כלכלית. כשיפרוץ משבר כלכלי, מתי שלא יהיה, זה רק יחמיר ובסיומו עיתונות מודפסת תהיה עניין של העבר״.

גם כלי התקשורת הדיגיטליים, אלה שנולדו לתוך העידן הדיגיטלי ומעולם לא הדפיסו אפילו עמוד אחד - באזזפיד, וייס, ווקס ודומיהם - לא מצליחים לקיים את ההבטחה שאיתה הוקמו. גוגל ופייסבוק, ששולטות הלכה למעשה בשוק הפרסום המקוון, פשוט הורגות אותם ואת המודל העסקי שלהם. בשנתיים האחרונות מרבית כלי התקשורת הדיגיטליים הגדולים בארה״ב קיצצו את מספר העובדים שלהם והקטינו השקעות. חלקם אפילו נסגרו.

האם גופי תקשורת שלא למטרות רווח כמו פרופבליקה ואחרים שפועלים בארה״ב הם התשובה? רוב הגופים האלה מתעסקים בעיתונות חוקרת, אם כי רובם עוסקים לרוב בנושאים מסוימים ולא פורשים יריעה רחבה (למשל, Marshal Project שעוקב אחרי מערכת הכליאה והאכיפה בארה״ב, או ChalkBeat שחוקר את מדיניות החינוך באזורים שונים בארה״ב). אולי הם מסוגלים להחליף את העיתונות הגוססת? אחרי הכל, שום דבר נורא לא באמת יקרה אם מדורי הרכב והאופנה ייעלמו מן העולם בעוד שהדמוקרטיה בהחלט תראה אחרת ללא עיתונות חוקרת.

״כן ולא״, עונה אנגלברג, ״אני כן חושב שהוכחנו שאנחנו אפקטיביים, וככל שאנחנו יותר אפקטיביים, ככל שאנחנו מפרסמים יותר סיפורים גדולים שמחוללים שינוי כך אנחנו מקבלים יותר תרומות. העניין הוא שהתרומות לגופי עיתונות אחרים, כאלה שפועלים בהיקפים יותר קטנים, אינן נגזרות מכמות הסיפורים שהם מפרסמים או מאיכותם. לכן אני חושב שבעוד עשור בהרבה מקומות בארה״ב לא יהיו עיתונים כלל, וגופי תקשורת שלא למטרת רווח לא יחליפו אותם, כי אין מספיק תרומות ברמה המקומית והאזורית״.

אין צורך לחכות לסוף העשור כדי לראות את המגמה הזאת. מספר המנויים הדיגיטליים של שלושת העיתונים הגדולים אמנם ממשיך לגדול, ואולי הגידול הזה יהיה מספיק בשביל להמשיך לעשות עיתונות חוקרת ולהחזיק מערכות משמעותיות גם אחרי היעלמות הנייר, אבל אפילו אם זה יקרה, שלושת אלה הם עדיין רק אנומליות. יוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל.

במרבית האזורים בארה״ב אין די אנשים שמוכנים לשלם על עיתונות ואין שום מודל עסקי אחר שיכול להחזיק אותה. כבר היום אזורים שלמים נותרו ללא עיתונים מקומיים או אזוריים. האמריקאים קוראים לזה News Deserts. וכשאלה נוצרים, פוליטיקאים, תאגידים עסקיים וגורמים אחרים שמחזיקים בעמדות כח והשפעה עלולים לנצל לרעה את הוואקום.

אנחנו מעודדים אנשים להרגיש שהם לא חייבים לחזור עם תוצאה מסוימת, שלא ירגישו כישלון אם לא חזרו עם סיפור מסויים אלא עם משהו אחר. יותר מהכל זה דומה לכאוס מנוהל, והכאוס הזה הוא חלק מהעבודה שלנו״

למרות הנתונים והמגמות הקודרות, יש בכל זאת מקור אחד לאופטימיות. בארבע השנים האחרונות רוחות חדשות נשבו בארה״ב והפיחו רוח חיים מחודשת בעיתונות החוקרת. הרוחות האלה הגיעו מכיוון לא צפוי: הבית הלבן.

״ביום לפני שדונאלד טראמפ נבחר התקציב שלנו היה 16 מיליון דולר בשנה, היום הוא עומד על 32״, אומר אנגלברג, ומסביר שהבחירה בטראמפ לנשיא, והמתקפה הבלתי פוסקת שלו על הדמוקרטיה בכלל ועל העיתונות בפרט, הגבירה את התמיכה בעיתונות החוקרת. לא רק בפרופבליקה, אלא גם בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט.

ועדיין, לטראמפ יש השפעה הרסנית, שכנראה גדולה מהדחיפה שנתן לזרם התרומות. ״הקיטוב של המדינה הגיע לרמה כזו שיש אחוז משמעותי מהציבור שלא רוצה להקשיב לשום דבר שעיתונאים אומרים כי הוא משוכנע שרק מה שהנשיא אומר נכון, וכל היתר זה שקרים. זו תקופה הרבה יותר קשה להיות בה עיתונאי. אז אם היינו יכולים לעבור למציאות אלטרנטיבית שבה טראמפ לא היה נבחר, פרופבליקה כנראה היתה קטנה בחצי מבחינת הגודל, אבל היה הרבה יותר קל לסיפורים שלנו לגעת באנשים״.

ואז, רגע לפני שחשבתי שאני אצא מהחדר לגמרי מדוכדך, טופל סיפק רגע של אופטימיות זהירה. ״אנחנו עדיין באמצע של זה״, הוא אומר ביחס להשפעה של טראמפ על העיתונות, ״זו שאלה פתוחה, אנחנו עדיין לא יודעים איך זה ייגמר, נכון?״

״זה ייגמר כשאתה ואני בתא כלא״, עונה לו אנגלברג.

״חכה רגע״, ממשיך טופל, ״המהות של עיתונות חוקרת זה שאם אתה מציג לאנשים שחיים בדמוקרטיה את העובדות, אז אולי זה לא יעבוד בפעם הראשונה, ואולי הם יתעלמו מהעובדות, אבל בסופו של דבר מספיק אנשים יכירו בהן והעובדות ישנו את המציאות. זו הנחת היסוד של העיתונות החוקרת ולמעשה גם של הדמוקרטיה עצמה. אם בסופו של דבר משרד התעמולה ינצח (הכוונה לבית הלבן - ש״א), זה יהרוס את העיתונות, נכון? כי מכונת התעמולה והעיתונות הם כוחות מנוגדים, והם לא יכולים להתקיים לנצח יחד. אנחנו נמצאים ברגע מאוד חשוך, לא רק בארה״ב אלא בכל העולם, אבל יש לי אמונה עמוקה בדמוקרטיה; שרדנו את ניקסון, שנבחר פעמיים, והדמוקרטיה ניצחה ואני מאמין שהיא תנצח גם הפעם״.