על החיים ועל המוות: "מאוד עצוב שאחרי שנתנו ילד למדינה, היא גם זו שמחליטה על הזרע שלו"

פגישת הפיוס בין רה"מ בנט לבין אמו של הלוחם המנוח בראל חדריה שמואלי, החזירה לסדר היום את סוגיית ההולדה לאחר המוות באמצעות שאיבת זרע מגופו של אדם מת. פרויקט מיוחד של שומרים צולל אל הנושא הטעון: כמה ילדים נולדו בתהליך עד כה בישראל? מדוע אין חקיקה ומה קובעים בתי המשפט? למה במדינות רבות התהליך אסור? ומה היו אומרים המתים לו היו יכולים? כתבה ראשונה בסדרה

בישראל, הכול מתחיל בצה"ל: "אושר יודעת שיש לה אבא לוחם, שנפל למען המדינה. ועצוב שמודדים אותו ואת הבת שלו בכסף"

במשרד הביטחון לא מכירים כיתום צה"ל בילד שנולד לאישה, שלא הייתה בת הזוג הקבועה של החלל. בבתי המשפט מתנהלים בחוסר עקביות וגוררים רגליים כאשר מתבקשים לספק תשובות. אל שולחן הכנסת הוגשו הצעות חוק פרטיות בנושא לאורך השנים, אבל המדינה נמנעת מחקיקה ומותירה את המשפחות להתנהל בתוך הכאוס. על החיים ועל המוות: כתבה שנייה בפרויקט שומרים

המשפחות שמאמינות בהמשכיות בכל מחיר: "יהודיות. נעות על הציר שבין החילוני למסורתי"

האם אפשר לאפיין את המשפחות שמוכנות לנהל את המלחמות הארוכות והמתישות האלה אל מול רשויות המדינה? מי הן הנשים שמעדיפות להרות מזרעו של אדם מת על פני תרומת זרע אנונימית? מדוע את המאבקים מובילות האימהות ולא האבות: "אבהות זה רק להפיץ זרע? זו לא הורות לאחר המוות, אלא רבייה לאחר המוות". על החיים ועל המוות, כתבה שלישית בפרויקט שומרים