הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

"אם לא יקבלו החלטות עבורנו – אנחנו נקבל אותן"

בשבוע האחרון מתרבים הסימנים של "יציאה עצמאית" מהסגר. האם הסיבה היא התרופפות משמעת או שאולי דווקא שיקול דעת וניהול סיכונים מושכל, שנמהלים בכעס על הפרות הכללים מצד ההנהגה? אלה התשובות שקיבלנו

משתזפים בגינה בתל אביב. כמה אפשר להיות בבית? צילומים: ביאה בר קלוש
משתזפים בגינה בתל אביב. כמה אפשר להיות בבית? צילומים: ביאה בר קלוש

בשבוע האחרון מתרבים הסימנים של "יציאה עצמאית" מהסגר. האם הסיבה היא התרופפות משמעת או שאולי דווקא שיקול דעת וניהול סיכונים מושכל, שנמהלים בכעס על הפרות הכללים מצד ההנהגה? אלה התשובות שקיבלנו

משתזפים בגינה בתל אביב. כמה אפשר להיות בבית? צילומים: ביאה בר קלוש

בשבוע האחרון מתרבים הסימנים של "יציאה עצמאית" מהסגר. האם הסיבה היא התרופפות משמעת או שאולי דווקא שיקול דעת וניהול סיכונים מושכל, שנמהלים בכעס על הפרות הכללים מצד ההנהגה? אלה התשובות שקיבלנו

רוני זינגר

משתזפים בגינה בתל אביב. כמה אפשר להיות בבית? צילומים: ביאה בר קלוש

16.4.2020

תקציר הכתבה

שומרים על קשר

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

הניוזלטר של שומרים:
נרשמים כאן בקליק - ולא מחמיצים אף תחקיר חשוב

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
ב

יום ה–40, כחודש וחצי לאחר שמירה קפדנית על המלצות משרד הבריאות, שאחר כך הפכו להנחיות, ומשם לסגר מחמיר שכמותו לא ידעה ישראל בכל שנות קיומה – ד' נשברה. היא חיכתה שהמתבגרים יתעוררו, ישבה איתם לארוחת בוקר קצרה, ואז ארזה אותם לאוטו ונסעה איתם כל הדרך בכביש בינעירוני – יהיו ההשלכות אשר יהיו – לראות את אמה. האיחוד, עטוי מסיכות וכפפות, נעשה מרחק מה בחצר ליד בית האם, הסבתא, האישה המבוגרת שכבר שבועות רבים נאלצת לחיות בבידוד, מבני אדם, ממשפחה, מחיבוקים. גם באותו רגע, ד' משחזרת, הם לא הרשו לעצמם לחבק אותה.

"באחת השיחות האחרונות בטלפון היא אמרה לי שיש לה מועקה כל כך גדולה בלב שהיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה", ד' מספרת. מעבר לכאב הידוע, משהו במצוקה נשמע לה מוכר: כמה ימים לפני כן התנצל נשיא המדינה על שהרשה לעצמו להיפגש עם בתו בליל הסדר. הוא ניסה להסביר שילדיו מסייעים לו מאז לכתה של רעייתו נחמה. "אמרתי לעצמי: אם הנשיא יכול, גם אני יכולה".

זה מה שהיית אומרת לשוטרים אם היו עוצרים אתכם?

"חשבתי הרבה מה אני אגיד לשוטרים, ואת יודעת מה? הגעתי למסקנה שאם עוצרים אותי אני פשוט אומרת: אני לוקחת את הנכדים כדי שיראו את סבתא שלהם. היינו ילדים טובים, אבל השחיקה עושה את שלה, אנחנו מאבדים את זה. יכול להיות שהטפטוף בתקשורת כאילו אוטוטו יוצאים מהסיפור הזה, כאילו אחרי החג השגרה חוזרת, משפיע עלינו גם. כאילו רואים כבר את האור בקצה המנהרה".

"אנחנו מאוד אחראיים", אומר ר', שאיפשר לבתו הגדולה ללכת למפגש עם בני הדודים שלה, הגרים בבניין סמוך. "אנחנו לא מתקהלים ולא הולכים למקומות ציבוריים. אחותי ובעלה עובדים בבית, הם סגורים סטרילית כמונו כבר חודש, ובניהול הסיכונים הבנו ששם כנראה בטוח"

ד' היא אחת מיני רבים שהנהיגו במשפחתם כללי זהירות קפדניים כדי לא לסכן את עצמם, את סביבתם הקרובה ואת יתר אזרחי המדינה, אבל לאנשים האלה קרה משהו בשבוע האחרון. ממשטרת התנועה נמסר כי לא ניכרה עלייה בתנועה בכבישים, אבל בצאת החג נרשמה עלייה במספר הדוחות שניתנו לאזרחים שנמצאו מסתובבים במרחק גדול יותר מטווח 100 המטר מביתם. בין אם בשל התמשכות הסגר, דוגמא אישית רעה של ההנהגה או האמון ההולך ומתערער בנתונים האמיתיים של המגיפה, עושה רושם שהציבור בישראל מתקרב לנקודה שבה הפחד מהמחלה נחלש לעומת הניסיון להכניס קצת שפיות בחזרה לחיים. עקומת האחריות הציבורית, אם תרצו, מתחילה להשתטח.

"גם דיכאון הוא סכנה"

"מושג המפתח אצלנו בבית זה ניהול סיכונים", אומר ר', איש תקשורת ואב לשלושה ממרכז הארץ. "אנחנו גרים במרכז העיר, ומהרגע שהתחיל הסגר גם אנחנו הקפדנו לא לצאת מהבית, וכשיצאנו זה היה בסביבת הבית, בטווח המותר. הילדים לא פגשו חברים. בימים האחרונים אפשר לראות ברחוב יותר אנשים, וגם ילדים שמשחקים יחד - אפילו שאנשים מאוד מקפידים לשמור מרחק".

ר' ואשתו מסתגרים כבר יותר מחודש בדירתם. הבניין שבו הם מתגוררים נמצא בדיוק מול הבניין שבו מתגוררת אחותו וילדיה, אך עד כה לא הופגשו בני הדודים הקטנים. "בימים האחרונים החלטנו לתת לבת הגדולה שלנו ללכת לשם", הוא מספר. "כמונו, גם אחותי ובעלה עובדים מהבית. כמונו, הם סגורים באופן די סטרילי כבר חודש - ובניהול הסיכונים שעשינו הבנו ששם כנראה בטוח".

ר' קיבל את ההחלטה אחרי חודש שבו הילדים, כהגדרתו "מחורפנים לגמרי": "הם קטנים ועבורם האירוע הזה לגמרי לא מובן: הם לא מבינים למה הם לא הולכים לגן, למה הם לא רואים את סבתא". מנגד, שתי הסבתות של המשפחה הן אלמנות המוגדרות בשל גילן בקבוצת הסיכון. "התמשכות הסגר גרמה לי לשוחח עם האחיות שלי בעניין ולחשוב מה עושים. הלבד הזה עבור אמא שלי מאוד לא פשוט, זו מעמסה מנטלית כבדה ואף שאנחנו מבינים היטב למה הבידוד הזה חשוב, זה מאוד קשה".

לפי שעה, ר' מבהיר, הוחלט שלא להיפגש, "אבל ככל שיעברו השבועות נצטרך לחשוב מה הלאה. אני לא חושב שזו התרופפות משמעת. אנחנו מאוד אחראיים: לא מתקהלים ולא הולכים למקומות ציבוריים. כל מה שאנחנו נעשה זה להיפגש עם המשפחה. כשהמדינה עצמה לא יודעת מה היא רוצה וכשהדיבורים הם על אסטרטגיית יציאה, אבל בלי שמישהו יודע איך - אז נראה שמשאירים לנו את הבחירה. שכל אחד יעשה את ההחלטות המושכלות שלו בתוך המגבלות. עודף המידע וחוסר ההחלטיות מגביר מאוד את חוסר הביטחון".

שכונת פלורנטין הבוקר. מרגישים את ההתרופפות

לדברי ר', ניהול הסיכונים הפרטי שלו יהיה בדיקה של המעגל הקרוב: "אם אנשים מתנהגים כמוך ואתה סומך על זה שהם בסדר, אז איתם אולי ניתן להיפגש. אנחנו עדיין לא שם אבל אם לא יקבלו החלטות עבורנו – אנחנו נקבל אותן. סגר זה עניין מאוד חשוב אבל גם דיכאון הוא סכנה".

גם ק' מהמרכז, שנשברה ונסעה לפגוש את ההורים, עשתה זאת מתוך מחשבה של ניהול סיכונים: "אני גרושה וכבר מתחילת הסגר הקפדנו, הגרוש שלי ואני, לשמור היטב על הכללים. אנחנו לא פוגשים חברים, לא פוגשים משפחה וממעטים לצאת מהבית אלא לעבודה ולקניות. הילדים מטפסים על הקירות אבל החזקנו מעמד. אחרי ערב פסח אמא שלי נכנסה לדיכאון מכל המצב והבנתי שאני חייבת לנסוע לשם. התלבטתי אם לקחת איתי את הילדים והבנתי שזה לא יהיה נכון, לכן נכנסתי לאוטו ואמרתי שאם יעצרו אותי שוטרים אסביר שאני נוסעת במסגרת העבודה. כשהגעתי להורים זה היה לא פשוט, לא להתחבק ולא להתנשק, אבל ישבנו בחצר בחוץ ודיברנו כמה שעות. זה שימח אותם באופן שקשה לתאר והבנתי שאני אעשה את זה שוב. ההורים שלי חשובים לי וחשוב לי לשמור עליהם לכן אני מקפידה לא להיפגש עם אחרים, אני לא נכנסת להתקהלויות אבל אני חושבת שהגיעה העת להפעיל שיקול דעת. הבנו את ההיגיון של המחלה ואיך מצמצמים מגע, עכשיו צריך לראות גם איך לא ממשיכים להיות פנאטיים. צריך לחיות".

"בבת אחת ההזמנות מגיעות"

בעוד שבעיר אפשר לראות בצורה ברורה יותר את תנועת האנשים בין ימי הסגר הראשונים ליממות האחרונות, נדמה שבמושבים ובקיבוצים רבים המשיכו כמעט בשגרה. "אחרי הכול אנחנו משק בית אחד גדול", נכתב בקבוצת ווטסאפ של אחד הישובים. א', אשת הייטק ואמא לשלושה ילדים המתגוררת במושב במרכז הארץ, סיכמה עם בן זוגה כבר עם תחילת ההסגר "שיהיה מותר לנו להיות בקשר קרוב רק עם משפחה אחת מהמושב, שכנים המתגוררים בצמידות אלינו ושממילא הילדים ואנחנו איתם ביחד כל הזמן". במשך חודש הקפידו א' ובן זוגה שלא לצאת מהבית אלא לקניות או לרכישת תרופות, והילדים נפגשו כפי שסוכם רק עם החברים הקרובים. "בשבוע האחרון התברר שרבות ממשפחות המושב נוהגות להיפגש זו עם זו, בעיקר הילדים נפגשים לקפיצות משותפות בטרמפולינה או למשחק כדורגל", היא אומרת. "אמנם לא בשטחים הציבוריים אבל ברחובות או בחצרות ניכר שיותר ויותר חבורות ילדים מסתובבות ביחד, וגם השכנים, אלה שסיכמנו שניפגש רק איתם, התחילו לפגוש חברים אחרים במושב לקפה או למנגל. הבנו שהסביבה המוגנת שבחרנו בניהול הסיכונים שלנו, לא כל כך מוגנת באמת".

"חשבתי הרבה מה אני אגיד לשוטרים, ואת יודעת מה? הגעתי למסקנה שאם עוצרים אותי אני פשוט אומרת: אני לוקחת את הנכדים כדי שיראו את סבתא שלהם", מספרת ד'. "היינו ילדים טובים, אבל השחיקה עושה את שלה, אנחנו מאבדים את זה"

א' מספרת שהבעיה כעת היא האם להיגרר אחרי הילדים שדורשים להיפגש עם אחרים "כמו שכולם עושים", או להמשיך לשמור על הדלתות סגורות כפי שעשו בחודש האחרון: "זה לא פשוט ויש לי ויכוחים על זה עם בן הזוג. מבחינתו שהילדים יצאו ויתערבבו, הוא לא מאמין למידע שמועבר בתקשורת ולדעתו ההפרזה גדולה מהאמת".

ש', תושבת מושב בשפלה, בעלת עסק לאירועים ואם לשלושה, מספרת שגם אצלם במושב ישנו שינוי התנהגותי בימים האחרונים. לראשונה מזה חודש, ש' מספרת, היא ובן זוגה החליטו להיענות להזמנה של חברים במושב לשבת על כוס יין יחד. באמצע הריאיון היא עוצרת לקרוא הודעת ווטסאפ שקיבלה מחברים אחרים: "תראי מה זה", היא צוחקת, "לא העזנו לעשות כלום חודש ובבת אחת פתאום ההזמנות מגיעות".

רחוב בפלורנטין הבוקר. "להתגייסות יש תוחלת חיים"

בני משפחתה והיא הקפידו הקפדה גדולה על כללי הסגר. הבן הבכור היה בבידוד לאחר שובו מחו"ל ושני הילדים האחרים לא יצאו מהבית והעבירו את הזמן מול המסכים: "היינו ילדים מאוד טובים, בעלי עובד חיוני אז הוא בא והולך, אבל במשך השבועות האחרונים ישבנו ונחנקנו בבית. מדי פעם אני קופצת לראות את ההורים שלי מרחוק. הם מבוגרים וזקוקים לעזרה מדי פעם. בכל פעם שאני יוצאת מהבית אני עם מסכה וכפפות וחוץ מזה באמת שלא ראינו אנשים. לפני כמה ימים קיבלנו הצעה מחברים טובים שבאמת כבר התגעגענו אליהם, הם הציעו שנבוא לשבת אצלם בחצר ממרחק, ונשתה ונדבר ביחד. כשהלכנו אליהם היינו בשוק: כל המושב היה בחוץ, טיילת אחת גדולה, ראיתי אנשים שלא ראיתי שנים מסתובבים. כולם כמובן שומרים מרחק זה מזה ואין חיבורים קרובים אבל זה היה מדהים. אנחנו לא נרחיב את המפגשים האלה יותר מזה: ניפגש איתם, ננשום קצת אויר, ונחזור הביתה. אנחנו רוצים להיות בסדר אבל מתגעגעים מאוד לראות פנים, חברים ומשפחה".

"חצי מהציבור לא בוטח בהנהגה"

המשמעת והאחריות הם מאפיין משותף לאנשים שהתראיינו לכתבה הזו: אף אחד מהם לא מזלזל כהוא זה במגיפה, וכולם מקבלים את רוח ההנחיות כך שעושה רושם שההפרה היא יותר נקודתית ובעיקר "פורמלית": כן, הם מפרים את ההנחיות, אבל עושים זאת במידה רבה מאוד של תבונה וחשיבה מעמיקה – זה לא רק עניין של אזרחות טובה, זה פשוט מתוך ידיעה שהקורונה היא עניין שיש לקחת אותו ברצינות רבה. זוהי כמובן גישה שאפשר וצריך להתווכח איתה, קצת כמו דיון בשאלה בסיסית באתיקה: אתם ברחוב באמצע הלילה, עומדים ברמזור אדום להולכי רגל, מסתכלים ימינה, שמאלה ורואים שהסיכוי שרכב יגיח עכשיו במהירות כדי לתפוס אתכם באמצע החצייה הוא אפסי. האם תישארו לעמוד?

אבל זה רק חצי אחד במשוואה: אם לאורך השבועות של הסגר עוד אפשר היה להתמודד עם השאלה לעיל בתשובה פשוטה: לא, כי זה מה שהחוק אומר. עכשיו נדמה ששורה בציבור הישראלי מה שבעגה הצבאית נהוג לכנות בראשי התיבות אס"ק – אווירת סוף קורס (או, אם להתאים לזמננו: אווירת סוף קורונה). תופעה של אס"ק מתרחשת זמן קצר לפני שהאירוע המגביל מסתיים. הקורס או הטירונות או השירות הצבאי עוד לא הסתיימו, אבל חיילים מתחילים לשחרר קצת – סוג של "עם האוכל בא התיאבון". אחד המאפיינים העיקריים של האס"ק הוא שהשגרה, או החזות של השגרה, עדיין נמשכים. יש עדיין משמעת.

"כשהגעתי להורים זה שימח אותם באופן שקשה לתאר והבנתי שאני אעשה את זה שוב", מספרת ק'. "ההורים שלי חשובים לי וחשוב לי לשמור עליהם לכן אני מקפידה לא להיפגש עם אחרים. אני לא נכנסת להתקהלויות אבל אני חושבת שהגיעה העת להפעיל שיקול דעת"

פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג ומומחה לחברה הישראלית מאונ' חיפה, סבור שהישראלים דווקא גילו במשבר הזה משמעת גבוהה מאוד ביחס לעולם המערבי: "לא חוכמה להשוות לסין, שבה כללי האכיפה שונים לגמרי מהמדינות הדמוקרטיות. היתרון של הישראלים הוא שהם מורגלים לתפקד בזמני חירום. יש לנו תשתית טובה, מסורת של סולידריות, וביטחון יחסי לא רע ברשויות המדינה. נכון שהאמון בפוליטיקאים בשפל המדרגה, אבל ההנחה, המוצדקת, של רבים, היא שבשעת חירום כולם ישימו את המחלוקות בצד. כלומר: אנחנו בנקודת התחלה מצוינת. יש לנו גם תקשורת מאד זריזה ומחויבת. המהירות שכלי התקשורת המרכזיים נרתמים למאמץ הלאומי היא כמעט אוטומטית. המעבר המיידי למוד של 'פיקוד העורף' היא מדהימה. יש מתגייסים להעברת מידע, להנחיות, להרגעת הרוחות, לבידור, לחיזוק הסולידריות. יש כאן כפתור שנלחץ בבת אחת ומעביר את כולנו למוד חירום שבו אנחנו מיומנים. היום התקשורת הזו מגיעה גם מעולם הרשתות החברתיות שמספק מידע אדיר בזמן אמת".

יחד עם זאת, גם פרופ' אלמוג מסכים שללכידות ולהתגייסות הזו יש תוחלת חיים מוגבלת: "מהר מאד מגיעים הספק והביקורת, בעיקר במצב של חוסר ודאות כללי וחוסר החלטיות של ההנהגה. בהדרגה מחלחלים גם מידע ופרשנות שלא תואמים את הקו הרשמי. הידיעה שאין כיפת ברזל נגד הנגיף הופכת לכעס, והכעס מרופף אמון ואחר כך גם משמעת. הייתי בין מקימי מדור התנהגות אוכלוסייה בפיקוד העורף ואחת מתובנות היסוד שהנחלנו הייתה שבזמן חירום, הדבר הכי משמעותי שצריך לתת לאזרחים זה מידע אמין והנחיות לפעולה. צריך גם לתת איזה אופק עתידי, להסיר עד כמה שאפשר את הערפל ולייצר תקווה ואמונה. אם זה לא קורה, החרדה מתחזקת והמשמעת מתרופפת. לא היה מזיק, ואפילו מועיל, אם משרד הבריאות היה מודה ביושר בבעיות שהתגלו, למשל, בטיפול בבתי האבות. אי אפשר להגיד כל הזמן 'אנחנו בודקים'. נכון יש כאן אפלה, אבל גם באפלה צריך לבחור באיזשהו פנס ואולי גם להמר, הימור מושכל כמובן.

"זה חשוב כפל כפליים כאשר החברה הישראלית היא חברה משוסעת וכאשר חצי מהציבור לא בוטח בהנהגה שלו. מהר מאד הרשתות החברתיות הופכות מגורם מלכד לגורם מפרק. פתאום מתעופפים מספרים ופרשנויות שסותרים את הקו הרשמי והספק מתפשט כמו הווירוס. הציבור הישראלי כבר פחות יודע למי להאמין והוא מתחיל לנהל סיכונים בהתאם.הוא פחות מאמין להנחיות ויותר מאמין לעצמו ולחברים שלו".

ואחרי כל זה, מדגיש פרופ' אלמוג, בשלב הזה ההתרופפות היא עדיין כנראה בשוליים: "עדיין מרבית הציבור ממושמע. הסכנה עדיין מוחשית מאד ומבהילה. אבל כמובן ככל שיעבור זמן וההנחיות ימשיכו להיות מעורפלות, המשמעת תתרופף ונראה יותר אנשים שאינם מקיימים את ההנחיות. אל תשכחי שהישראלים הם גם מלכי הקומבינות והם כבר ימצאו דרכי עקיפה מתוחכמות".