הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

הסיפור הזה יכול היה להיות סיפור של צדק היסטורי שמגיע באיחור רב אבל לפחות מגיע. משרד הביטחון הקים ועדה שתבחן את הקשר שבין שהות בשבי האויב לבין שורת מחלות שהתפרצו שנים אחר כך. תחקיר שומרים חושף כי משרד הביטחון הנחה את הוועדה, אולי בשל חשש מתביעות של אלפי חיילים אחרים, שלא לעסוק במחלות שנובעות מפוסט טראומה ובכך עיקר את מסקנותיה. "ידינו היו כבולות", מודה פרופ' מוטי שני שעמד בראשה ונזכר בוועדה אחרת שבראשה עמד, שעסקה בניצולי שואה. משרד הביטחון: "אימצנו את ההמלצות, מתוך רצון להקל על פדויי השבי"

זאב אלפרוביץ, נפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. צילום: שלומי יוסף
זאב אלפרוביץ, נפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. צילום: שלומי יוסף

הטרגדיה של פדויי השבי לא נגמרת: משרד הביטחון הקים ועדה - ואז השפיע על מסקנותיה ורוקן אותה מתוכן

הסיפור הזה יכול היה להיות סיפור של צדק היסטורי שמגיע באיחור רב אבל לפחות מגיע. משרד הביטחון הקים ועדה שתבחן את הקשר שבין שהות בשבי האויב לבין שורת מחלות שהתפרצו שנים אחר כך. תחקיר שומרים חושף כי משרד הביטחון הנחה את הוועדה, אולי בשל חשש מתביעות של אלפי חיילים אחרים, שלא לעסוק במחלות שנובעות מפוסט טראומה ובכך עיקר את מסקנותיה. "ידינו היו כבולות", מודה פרופ' מוטי שני שעמד בראשה ונזכר בוועדה אחרת שבראשה עמד, שעסקה בניצולי שואה. משרד הביטחון: "אימצנו את ההמלצות, מתוך רצון להקל על פדויי השבי"

זאב אלפרוביץ, נפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. צילום: שלומי יוסף

הסיפור הזה יכול היה להיות סיפור של צדק היסטורי שמגיע באיחור רב אבל לפחות מגיע. משרד הביטחון הקים ועדה שתבחן את הקשר שבין שהות בשבי האויב לבין שורת מחלות שהתפרצו שנים אחר כך. תחקיר שומרים חושף כי משרד הביטחון הנחה את הוועדה, אולי בשל חשש מתביעות של אלפי חיילים אחרים, שלא לעסוק במחלות שנובעות מפוסט טראומה ובכך עיקר את מסקנותיה. "ידינו היו כבולות", מודה פרופ' מוטי שני שעמד בראשה ונזכר בוועדה אחרת שבראשה עמד, שעסקה בניצולי שואה. משרד הביטחון: "אימצנו את ההמלצות, מתוך רצון להקל על פדויי השבי"

רנן נצר

זאב אלפרוביץ, נפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. צילום: שלומי יוסף

13.4.2021

תקציר הכתבה

ז

אב אלפרוביץ, שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים כשהיה כבן 20 והוכר כסובל מפוסט טראומה וממספר פציעות פיזיות, שקל מספר פעמים בחייו לתבוע את משרד הביטחון כדי שיכיר גם במחלות הסכרת ויתר לחץ דם שהתפרצו אצלו כבר בגיל 40, אך שוב ושוב נסוג מכוונותיו. "לא צריך ליפול פעמיים בשבי", אומר על כך אלפרוביץ, כיום אדריכל בן 69 מכפר סבא.

תחילה הוא מספר שוויתר אחרי "שקיבלתי ממשרד הביטחון רשימת דרישות של כל מה שאני צריך להוכיח". בהמשך פנה לעורך דין, אך כשהבין את עלויות הייצוג המשפטי ויתר שוב. "אגף השיקום", הוא אומר, "לא מסתכן בכך שיצטרך להוציא קצת כסף מהכיס ותמיד אפשר לדחות את הבקשה בטענה שהמחלה יכולה הייתה לנבוע מסיבות אחרות. בקרב השבויים יש בעיה רצינית של סכרת, שהתפרצה בגיל צעיר אבל לזה בכלל לא מתייחסים, כי זה מסוכן ועלול להוביל לתביעות נוספות".

אם הייתה תקווה עבור אלפרוביץ ועבור מאות פדויי שבי נוספים (בישראל חיים כיום כ-750 פדויים המוכרים למערכת הביטחון, רובם הגדול ממלחמת יום הכיפורים וכן ממלחמת העצמאות, שבה הוחזקו בשבי גם ילדים ובני נוער; כ-250 מהפדויים מוכרים נכי צה"ל), שהשנה יחול מפנה ומדינת ישראל תכיר בקשר בין שורה של מחלות גופניות דוגמת סכרת, מחלות לב וסרטן, לבין שהות בשבי האויב, הרי שהיא התנפצה. דוח ועדת שני, שהתפרסם לאחרונה, סותם את הגולל על אפשרות להכרה במגוון מחלות מהן סובלים השבויים. "התחושה היא שבסופו של דבר, אנחנו די מיותרים למערכת", אומר אלפרוביץ בכאב.

זאב אלפרוביץ, שנפל בשבי המצרי ביום כיפור, אומר שהנקודה שמכאיבה לו יותר מכל היא לא הכסף, אלא העלבון. "נראה שהוועדה עשתה בדיוק מה שביקשו ממנה: למצוא משהו שיפטור את המחליטים מאחריות. לפחות לא היו מפרסמים את זה, כי זה פשוט מעליב. בשביל מה הייתה כל הוועדה, בשביל לטייח משהו?"

זאב אלפרוביץ שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים (שלישי מימין) וכיום. צילום: שלומי יוסף

תחקיר מיוחד של שומרים המתפרסם ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חושף את מה שהתחולל מאחורי הקלעים של ועדת שני: כיצד ניהל וניתב אגף השיקום במשרד הביטחון את עבודתה ואת התנהלותה והשפיע במידה רבה על מסקנותיה.

חשוב להבין שהסיפור הזה הוא לא עוד סיפור על פדויי שבי שנלחמים על זכויותיהם; הוא סיפור על הדרך שבה מתייחסת מדינת ישראל למי שנפגע במסגרת מילוי תפקידו ובמידה רבה מתנערת ממנו תוך התעלמות ממצאי מחקרים רבים, מהארץ ומהעולם. משמעות הדברים שיפורטו בהמשך תקפה לא רק לגבי שבויים, אלא לאינספור ישראלים ששירתו בצבא ועוד ישרתו, על המשמעות המוסרית, הערכית, החברתית וכמובן הכלכלית של הדברים

יו"ר הוועדה מודה: "ידינו היו כבולות מכל הכיוונים"

הנה השתלשלות העניינים: בסוף 2019 מינה משרד הביטחון, לראשונה בתולדות המדינה, ועדה רפואית שתבחן את הקשר הסיבתי בין שהייה בשבי לבין התפרצותן של מחלות גופניות. היה זה פרי מאבק של עמותת "ערים בלילה", המייצגת את פדויי השבי בישראל מאז 1998.

עד היום הכירה המדינה בקשר בין שבי לבין התפרצות של מחלות נפשיות, ובראשן פוסט טראומה (PTSD) ודיכאון. המדינה נעתרה לדון במחלות גופניות רק לאחרונה, למרות שחלק משבויים כבר אינם בין החיים, וחלקם מבוגרים מאוד. כדי לסבר את האוזן רק במלחמת יום כיפור נפלו בשבי 301 חיילים ישראליים, כמעט מחצית מהשבויים המוכרים והוועדה הוקמה לא פחות מ-47 שנה לאחר שובם הביתה.

לראשות הוועדה מונה פרופ' מוטי (מרדכי) שני, לשעבר מנכ"ל שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות וחתן פרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה, וכיהנו בה 15 רופאים בכירים, מומחים למחלות שנבדקו. ביולי 2020 הגישה הוועדה את מסקנותיה ובפברואר 2021 קיבל שר הביטחון בני גנץ את המלצת מנכ"ל משרד הביטחון אמיר אשל, לאמץ אותן ולהכיר בקשר בין שהייה בשבי (מחודש ומעלה) לבין ארבע מחלות בלבד מתוך 15 שנבדקו: מחלת פרקים, אוסטיאופורוזיס, נירופתיה פריפרית (אשר פרצה בטווח של 5 שנים מהשהייה בשבי) ושחמת הכבד.

לגבי שאר המחלות - בהן סכרת, מחלות לב, מחלות אוטואימוניות ומחלות עור - הוועדה קבעה כי אין הוכחות לקשר ישיר בינן לבין שהייה בשבי. לגבי מחלות סרטן, המליצה הוועדה להקים צוות מיוחד של אונקולוגים, שימשיך ויבחן את הנושא.

מה עומד מאחורי המסקנות הרזות והזניחות יחסית של הדוח? תחקיר שומרים חושף כי משרד הביטחון הנחה את הוועדה שלא לעסוק בבעיות רפואיות שנובעות או מושפעות מהפרעות נפשיות כמו PTSD, על אף שתרומתן לבעיות גופניות הוכחה במחקרים רבים שנערכו לאורך השנים.

"ידינו היו כבולות מכל הכיוונים. אמרו לנו – אל תתעסקו עם פוסט טראומה", טוען פרופ' שני בשיחה עם שומרים, ומודה: "אני לא שלם עם מסקנות הוועדה".

ד"ר מיכי זייפה, שנפל בשבי המצרי ביום כיפור: "יש בינינו פוסט טראומטיים קשים שלא הצליחו לשקם את עצמם. אף אחד לא מסתכל לכיוון שלהם, מתעלמים מהם. אלה אנשים שראויים לכך שהמדינה תכיר בכך שהבריאות שלהם נפגעה. הם אולי חזרו שלמים לארץ, אבל לא בשלמותם ואת זה מסרבים לקלוט. זו אטימות"

ד"ר מיכי זייפה חוזר מהשבי המצרי וכיום כאל"מ במיל' ששימש מפקד גדוד שירותי הדם המטכ"לי בתקופת הקורונה. צילומי ארכיון: אלי תבור

פדויי שבי עמם שוחחנו הביעו כעס ותסכול רב ממסקנות הדוח. "הוועדה לא קיבלה שום מחלה שמשרד הביטחון עלול לשלם בשבילה", טוען אלפרוביץ. ד"ר מיכי (מיכאל) זייפה, שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, אומר ש"אחרי כל כך הרבה שנים ומאבקים שניהלנו, וכשחלק מהחברים שלנו כבר לא איתנו, משרד הביטחון מכיר בכמה מחלות אזוטריות שהן כמעט לא רלוונטיות. יש מחלות גדולות אחרות שמכות בנו, ודווקא הן לא אושרו. יש פדויי שבי שסובלים מסרטן כבר שנים, חלקם כבר נפטרו. להקים עוד ועדה שתעסוק בסרטן זה אומר שההמלצות ייכנסו למגירה ואף אחד לא יסתכל עליהן. זה מה שקרה איתנו במשך שנים. מתעלמים מאיתנו מהיום הראשון".

אלפרוביץ מוסיף שהנקודה שמכאיבה לו יותר מכל היא לא הכסף, אלא העלבון. "נראה שהוועדה עשתה בדיוק מה שביקשו ממנה: למצוא משהו שיפטור את המחליטים מאחריות. לפחות לא היו מפרסמים את זה, כי זה פשוט מעליב. עלות הוועדה והפרוטוקולים שהודפסו היא לדעתי יקרה יותר מאשר הכרה בכמה אחוזי נכות. אחוז נכות אחד עומד על כ-45 שקלים בחודש, כלומר הסכומים הם אפסיים. כולנו היינו בוועדות של משרד הביטחון ואנחנו יודעים כמה הם משתדלים לפסול ולהקטין. בשביל מה הייתה כל הוועדה, בשביל לטייח משהו? מילא אם הייתה מטרה לתקן איזה עוול, אבל זה היה כדי לצאת ידי חובה, כדי להרגיש שהם עשו משהו".

"פוסט טראומה לא נעצרת בפוסט טראומה"

לא רק פדויי שבי מותחים ביקורת רבה על מסקנות הדוח; כך גם החוקרת הבכירה בתחום בישראל. כבר ארבעה עשורים חוקרת פרופ' זהבה סולומון, מומחית בפוסט טראומה ובאפידמיולוגיה-פסיכיאטרית מאוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל בחקר עבודה סוציאלית, את מצבם של פדויי השבי ממלחמת יום כיפור.

מחקרים רבים שפרסמה עם עמיתיה במרוצת השנים, אשר עקבו אחר מצבם הבריאותי של השבויים, הצביעו על עומק הפגיעה הנפשית בהם, שבאה לידי ביטוי גם במחלות גופניות. אל חלקם התייחסנו במסגרת סדרת התחקירים "עטופים בטראומה" שפרסמנו בשומרים בשנה החולפת.

"הוועדה למעשה עקפה את הגורם הנפשי ובעיני זו התייחסות מאוד חלקית וצרה", אומרת פרופ' סולומון בראיון לשומרים. "להתייחס לחוויה טראומטית, בלי להביא בחשבון את התרומה של ההפרעה הפוסט טראומטית והפרעות נפשיות אחרות לתחלואה גופנית, זה קצת להחטיא את המטרה. זו ראייה מאוד מוגבלת של המציאות לאור המחקרים שעשינו במשך כמה עשורים דרך הפריזמה הנפשית, ובערעור שלה את המערכת הפיזית.

"מצאנו אינדיקציות ברורות לכך שמה שמשפיע זה לא רק השהות בשבי, אלא העובדה שמישהו נפגע נפשית כפועל יוצא מהשבי. יש אנשים שנחשפים לתנאים הקשים של השבי ובאופן ישיר מהלחץ, מתברואה ירודה, מחוסר טיפול בבעיות פיזיות, מפתחים תחלואה פיזית. לא לראות את זה, בעיני, זה לראות רק חלק מהתמונה".

איך נראית התמונה המלאה?

"באופן בלתי נמנע, המערכות הנפשיות והפיזיות הן כלים שלובים. לכן, כל פגיעה נפשית בהכרח מערערת את האיזון הפיזיולוגי. נוהגים להסתכל על זה כמו על בגד שנפרם במקום שבו התפרים הכי חלשים; זה יכול להיות סכרת וזה יכול להיות האצה של תהליכים פיזיולוגיים אחרים. הנקודה היא שפוסט טראומה לא נעצרת בפוסט טראומה".

"גם 42 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, הנזק הבריאותי שנגרם בשבי הוא מפושט, רב פנים ועמוק", כתבה פרופ' סולומון במחקר שהעריך את מצבם של השבויים ב-2015. "פדויי שבי הם קבוצת סיכון גבוהה לא רק לתחלואה פסיכיאטרית, אלא גם לתחלואה סומאטית הכוללת מחלות לב, סרטן, סכרת, יתר לחץ דם ותסמונת מטבולית, וחשופה לשיעורי תמותה גבוהים מאלה של עמיתיהם... נראה כי האירועים הטראומטיים הפיזיים והנפשיים שחוו בשבי גובים מחיר בריאותי כבד".

פרופ' זהבה סולומון, כלת פרס ישראל בחקר עבודה סוציאלית, שחקרה את מצבם של פדויי השבי ממלחמת יום כיפור: "להתייחס לחוויה טראומטית, בלי להביא בחשבון את התרומה של ההפרעה הפוסט טראומטית והפרעות נפשיות אחרות לתחלואה גופנית, זה קצת להחטיא את המטרה. זו ראייה מאוד מוגבלת של המציאות"

פרופ' זהבה סולומון, החוקרת הבכירה בתחום בישראל

היא ועמיתיה מצאו במחקרים הוכחות לפגיעה גופנית משמעותית בקרב השבויים שסובלים מפוסט טראומה: האצה של תהליכי זקנה, שיעורי תמותה גבוהים יותר משמעותית (בהשוואה ללוחמי יום כיפור שלא נפלו בשבי), יותר תסמונת מטבולית ויותר מדדים שמצביעים על סיכון גבוה יותר לחלות בסכרת, ביתר לחץ דם ובמחלות דלקתיות שונות.

הוועדה זימנה אותך כדי לשמוע את ממצאי מחקריך?

"בוודאי. בישיבה אליה הוזמנתי היה מאוד ברור, בגלל העובדה שלא היה אף אחד שהציג מחקרים אחרים מהארץ, שבמוקד, לתפיסתנו, נמצאת הסוגייה של פוסט טראומה, דיכאון והפרעות נפשיות אחרות שהן הגורם שמשבש את החלקים הפיזיולוגיים".

בפני חברי הוועדה הופיע גם פרופ' אבי עורי, מומחה לרפואה שיקומית שנפל בשבי המצרי ביום כיפור וערך מחקרים עם פרופ' סולומון, ופירט באוזניהם על מחקרים מהעולם שנעשו על שבויים. באותו מפגש נכחו גם פדויי שבי שסיפרו לוועדה את סיפורם האישי. "זאת ועדה מכובדת של אנשים מצוינים ורציניים מאוד, שהביעו הרבה מאוד אמפתיה במפגש", כך סולומון. "אנשים בכו, סיפרו סיפורים מאוד קשים, הייתה אווירה מאוד רגשית, מאוד חמה ומקבלת".

על הרקע הזה, ניתן להבין עד כמה הופתעה כשקראה את מסקנות הדוח. כבר בתחילתו הצהירו חברי הוועדה כי "הצוות דן אך ורק בבעיות רפואיות הנובעות ישירות מהשבי עצמו, ולא באילו שלגביהן נטען כי הן נובעות או מושפעות מהפרעות נפשיות כמו PTSD".

"מצאנו אינדיקציות ברורות לכך שמה שמשפיע זה לא רק השהות בשבי, אלא העובדה שמישהו נפגע נפשית כפועל יוצא מהשבי", אומרת פרופ' סולומון. "יש אנשים שנחשפים לתנאים הקשים של השבי ובאופן ישיר מהלחץ, מתברואה ירודה, מחוסר טיפול בבעיות פיזיות, מפתחים תחלואה פיזית"

גלעד שליט חוזר משבי חמאס ב-2011 ואחת ההפגנות שהתקיימו לקידום שיחררו. צילומים: לע"מ - אבי אוחיון, משה מילנר

בסך הכל סקרה הוועדה כ-250 מאמרים שפורסמו בספרות המקצועית העולמית על שבויים, כמאה מהם על פדויי שבי ישראליים והשאר על שבויים ממלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם ועוד. חברי הוועדה נחשפו לנתונים של 257 פדויי שבי ישראליים (ללא ציון פרטים מזהים), ששהו בשבי בין השנים 1946 ועד 2011. 209 מהם נשבו במלחמת יום הכיפורים; 243 מהם מעל גיל 60; 90% מהם הוכרו במשרד הביטחון בגין מחלה נפשית.

"ברוב המאמרים שנסקרו נמצא כי בני אדם שנחשפו לטראומה במסגרת השבי נוטים לפתח חולי כרוני, כמפורט בחלק ניכר מהמאמרים שקראנו", כתבו חברי הוועדה. "נפילה בשבי האויב היא התנסות ייחודית טראומטית הכוללת בידוד קשה, עינויים שיטתיים, חשיפה לקור או חום או רטיבות, לחץ נפשי קיצוני, סימולציה של הרג, חסכים ממושכים של שינה, מים ומזון ולעיתים אף התעללות מינית".

עוד כתבו כי "בספרות יש חילוקי דעות משמעותיים לגבי ההשפעות הנפשיות ארוכות הטווח של ההתנסויות הטראומטיות. מול הדעה שלחץ הוא גורם סיכון לתחלואה, יש גישות הטוענות שהלחץ מחשל או שהשפעת לחץ קיצוני מוגבלת לטווח ארוך".

"על זה אני חד וחלק חולקת עליהם", אומרת מנגד פרופ' סולומון. "אי אפשר לקבוע דבר כזה כשיש כל כך הרבה מחקר בארץ שמוכיח אחרת באופן ברור. זה לא לקרוא את הספרות - או לקרוא ולהגיד לא כצעקתה".

פדויי השבי לא נבדקו: "רצינו יותר נתונים"

שומרים פנה אל יו"ר הוועדה פרופ' מוטי שני, כדי לשמוע את השקפתו על הדברים. לדבריו, "ההנחיה שקיבלנו הייתה למצוא רק קשר ישיר בין שבי למחלות ולא דרך פוסט טראומה. אנחנו למעשה לא בדקנו את העניין הזה. אני מכיר כמובן את המחקרים של פרופ' סולומון, קראנו את כולם, אבל אמרו לנו - 'אל תתעסקו עם פוסט טראומה'".

משרד הביטחון אמר?

"בוודאי. קיבלנו הנחיות. נאמר לנו באופן עקיף – לא בכתב המינוי של הוועדה, אבל נאמר לנו - אל תעסקו במשהו שקשור ישירות לפוסט טראומה. בהנחיות ציינו שאנחנו צריכים למצוא קשר סיבתי מתקבל מאוד על הדעת וציינו שזה נדרש בפסיקת בית המשפט העליון. שימי לב להגדרה המשפטית שקשרה את הידיים: 'מתקבל מאוד על הדעת'".

מה דעתך על כך?

"אני לא יודע למה משרד הביטחון בא וביקש את זה. אבל נאמר לנו במפורש: לא להתייחס אלא ישירות לעניין. ידינו היו כבולות בנוגע לפוסט טראומה. הם טוענים שלפוסט טראומה הם כנראה יתייחסו בדרך אחרת".

פדויי שבי טוענים שהתוצאה היא שוועדה אישרה מחלות אזוטריות, לא רלוונטיות.

"אוסטאופורוזיס ודלקות פרקים הן לא מחלות אזוטריות. יש שתי מחלות נוספות שקבענו שיש לבחון כל מקרה לגופו: יתר לחץ דם ודיסליפדמיה. מעבר לכך, יש לי תחושה שהם התעלמו משתי המלצות ברורות שעלו מהמחקרים של פרופ' סולומון. לכן בדוח התייחסנו לשני היבטים כלליים אצל פדויי שבי, שאף אחד לא דיבר עליהם, כי הם לא מחלות מוגדרות: כאב כרוני והזדקנות מהירה. המלצנו לתת פיצוי כספי משמעותי כמעט לכל השבויים, להגדיל את מענק השבי ללא תלות באורך השבי. מצאנו נישה להיכנס פנימה. אני מקווה שזה ייעשה".

פרופ' מוטי שני, יו"ר הוועדה: "ההנחיה שקיבלנו הייתה למצוא רק קשר ישיר בין שבי למחלות ולא דרך פוסט טראומה. אנחנו למעשה לא בדקנו את העניין הזה. קיבלנו הנחיות. נאמר לנו באופן עקיף – לא בכתב המינוי של הוועדה, אבל נאמר לנו - אל תעסקו במשהו שקשור ישירות לפוסט טראומה"

פרופ' מוטי שני. צילום באדיבות ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה

טענה נוספת שמעלה פרופ' שני היא כי משרד הביטחון לא אפשר לוועדה לקבל נתונים אישיים על שבויים. גם פדויי שבי תהו למה הוועדה ציינה בהקשרים שונים כי אין מספיק מחקרים בחלק מהתחומים שנבדקו ולא פנתה אליהם. "יכול להיות שאין הרבה מאמרים על כל מחלה. אבל את יודעת מה יש? אנשים חיים", אומר על כך זאב אלפרוביץ. "הוועדה הייתה יכולה לפנות אלינו, השבויים הישראליים, אנחנו לא כל כך רבים. צריך להגיע לידע האמיתי ולמחלות שאנחנו באמת סובלים מהן. מעולם לא ביקשו ממני במשרד הביטחון למלא טופס על הדברים שאני סובל מהם".

"אף אחד לא נתן לנו לבדוק אותם", מתייחס פרופ' שני. "משרד הביטחון לא נתן לנו את המידע. הוא אמר שלצורך עבודת הוועדה הוא מעביר לנו מידע כללי, נתונים ללא פרטי זיהוי של נכי צה"ל".

אפשר היה לעבוד עם הנתונים שקיבלתם?

"בקושי. חלש מאוד. זה לא עזר. ואז פניתי לזהבה סולומון וביקשתי ממנה מידע פרטני על שבויים שהיא חקרה אבל נעניתי בשלילה, בגלל חיסיון".

כלומר כראש הוועדה, היית רוצה לפנות לשבויים?

"בוודאי שרציתי יותר נתונים על השבויים. הקדשנו לזה הרבה עבודה. אבל ידינו היו כבולות מכל הכיוונים. גם מבחינת נתונים וגם בגישה של למה להתייחס".

פרופ' סולומון מסרה בתגובה לעניין הנתונים: "העברתי לוועדה למעלה ממאה מאמרים ואת כל הנתונים הכלליים שברשותי. עם כל הרצון הטוב לסייע לוועדה ולפדויי השבי, הבקשה להעביר מידע פרטני על מחלות של אנשים ופרטי זיהוי שלהם אינה חוקית וחל עליהם חיסיון".

"על הכול היה צריך להילחם, ובחלק לא ניצחנו", אומר אמנון שרון, שנשבה בשבי הסורי ביום כיפור. "היחס אלינו מהמדינה היה לפעמים מעליב. כשאנחנו מתייצבים לוועדות, רואים אותנו קודם כל כשקרנים, למרות שפדוי שבי פגוע גם מהקרב במלחמה וגם מהשבי, כלומר הלם הקרב הוא כפול"

אריאל ליברמן משוחרר מהשבי הסורי ב-1984 (משמאל ועם כיוון השעון), חזי שי שנפל בשבי בקרב סולטן יעקוב והוחזק כשלוש שנים בשבי על-ידי ארגונו של אחמד ג'יבריל, משוחרר ב-1985, ושר הביטחון משה דיין מקבל את השבויים ממלחמת יום הכיפורים. צילומים: לע"מ - יעקב סער, נתי הרניק, אילן רון

הוועדה הגישה את המלצותיה ביולי האחרון. רק בפברואר אושרו המסקנות. האם בין לבין התקיים דיאלוג על עבודת הוועדה בין משרד הביטחון לבין פרופ' שני? "ממשרד הביטחון הבטיחו לי פגישות, אבל לא הייתה פגישה. לא זימנו אותי", משיב על כך פרופ' שני. "ד"ר דרור וסרמן (הרופא הראשי במשרד הביטחון) דיבר איתי על פרטי פרטים וגם ביקש שנעזור לו למנות אונקולוגים לצוות שיבחן את מחלות הסרטן ונתתי לו המלצות. ניסינו לעזור בכל".

באיזו הרגשה סיימת את תפקידך בוועדה?

"ראשית, עמדתי בעבר בראש ועדה שעסקה בניצולי שואה (2009). כאב לנו הלב שרק אחרי תקופה כה ארוכה בכלל ביקשו לדון בנושא. כלומר הייתה לי תחושה של דז'ה וו. גם שם היינו צריכים להסתמך על מאמרים מהארץ ומהעולם ולא היה הרבה מידע. זו אחת הבעיות הקשות שעמדו בפנינו, שצריך הוכחה ישירה ולא הייתה הוכחה כזאת בהרבה מקרים. שנית, לגבי פדויי השבי, ידינו היו כבולות מכל הבחינות, מכל עבר. אני מצר על זה".

אתה שלם עם מסקנות הוועדה?

"אני לא שלם. אני לא מרוצה".

משרד הביטחון חשש לקבוע תקדים?

אם ועדת שני הייתה מאשרת את הקשר בין פוסט טראומה לבין התפרצות של מחלות גופניות שונות, היה זה תקדים דרמטי לא רק עבור מאות פדוי השבי החיים אלא עבור אלפים רבים בישראל, ובראשם כ-5,200 איש המוכרים כיום במשרד הביטחון כסובלים מפוסט טראומה בעקבות שירותם הצבאי. מעבר לכך, תקדים כזה עשוי היה להשליך גם על קבוצות נוספות באוכלוסייה, דוגמת אזרחים שהוכרו בביטוח הלאומי כסובלים מפוסט טראומה על רקע ביטחוני. תרחיש כזה עשוי היה לגלגל לפתחו של משרד הביטחון תביעות רבות להכרה במחלות ולקבלת אחוזי נכות, מה שמבחינת המדינה עלול היה לעלות לה בסכומי עתק.

אם ועדת שני הייתה מאשרת את הקשר בין פוסט טראומה לבין התפרצות של מחלות גופניות שונות, היה זה תקדים דרמטי לא רק עבור מאות פדוי השבי החיים אלא עבור אלפים רבים בישראל, ובראשם כ-5,200 איש המוכרים כיום במשרד הביטחון כסובלים מפוסט טראומה בעקבות שירותם הצבאי

שר הביטחון בני גנץ. צילום: רויטרס

"הלומי קרב, בעיקר פוסט טראומטיים, לא שונים לדעתי בעניין הזה משבויים", אומרת פרופ' סולומון. "כמי שחוקרת מצבי לחץ, אני חושבת שכל מי שנפגע בשירות צבאי, בוודאי במלחמה, יכול מאוד להיות שחלק מהדברים חלים עליו. אין מניעה מבחינת הידע המקצועי ואני לגמרי מבינה שיש מניעה מבחינה כלכלית ופוליטית ושיש הרבה גורמים ואינטרסים במשחק הזה. אבל השיקולים האלה, ואפשר להגיד שזו תמימות מצדי, מבחינתי כחוקרת הם פחות רלוונטיים".

התוצאה הפוכה: לא רק שהדוח לא מהווה תקדים; הוא סגר את הדלת לגבי מרבית המחלות הגדולות.

"לגמרי סגר את הדלת. יותר מכך; מאחר שמתעלמים מהטיעון לפיו אחד המשתנים שמאיצים תהליכים של תחלואה הוא לחץ נפשי, אז כל העסק של לחץ נפשי בכלל לא קיים פה".

כאזרחית, מה היית מצפה מהוועדה?

"אם היו שולחים אותי או מישהו מהמשפחה שלי למלחמה וחלילה היינו נופלים בשבי, הייתי רוצה לדעת שאני בידיים מקצועיות שיבדקו את העניין ללא משוא פנים. אני גם מודעת לכך שקשה לעשות את זה ללא משוא פנים, כי שבי מצד אחד מעורר אצל כולנו פחדים קמאיים; זה יכול גם ליצור הרבה מאוד אמפתיה, אבל גם יכול ליצור פחד ורתיעה מהנושא מצד מי שמעריך את מצבם של הנפגעים.

"בכלל יש בארץ אווירה חברתית לפיה מי שפונה לבקש סעד ממשרד הביטחון בא, פחות או יותר, לעשוק את הקופה הציבורית. מבחינת פדויי השבי, גם כך יש בליבם על הדפוסים של המערכת, על הצורה שבה קיבלו אותם, על האשמת הקורבן שהייתה בהרבה מאוד מקרים ויש נגדם תפיסה חשדנית. התמונה מאוד מורכבת".

מי שקורא את הדוח בקפידה, יכול למצוא דוגמאות זועקות שעולות ממנו. לדוגמה, הוועדה מצטטת מחקר שהוכיח עלייה בתמותה ממחלות לב בקרב פדויי שבי מלחמת העולם השנייה, "אך רק באלו שלקו ב-PTSD". עם זאת, הוועדה לא הולכת עם המסקנות צעד נוסף קדימה. בקרב פדויי השבי יש מי שהעלו את ההשערה שהצגת המידע האמור באופן כזה, עשויה דווקא לסייע למי שבכל זאת יחליט לתבוע את משרד הביטחון בגין מחלתו.

תקדים כזה עשוי היה להשליך גם על קבוצות נוספות באוכלוסייה, דוגמת אזרחים שהוכרו בביטוח הלאומי כסובלים מפוסט טראומה על רקע ביטחוני. תרחיש כזה עשוי היה לגלגל לפתחו של משרד הביטחון תביעות רבות להכרה במחלות ולקבלת אחוזי נכות, מה שמבחינת המדינה עלול היה לעלות לה בסכומי עתק

מתוך פרויקט עטופים בטראומה של שומרים. צילומים: דוד רובינגר - לע"מ, אסף עיני, שלומי יוסף. עיבוד: נעם תמרי

דוגמה נוספת: הוועדה קובעת כי קיים קשר מבוסס בין מצבי דחק נפשי קיצוני והופעת סכרת או החמרתה ואף מציינת מחקרים שמדגישים קשר ברור בין PTSD לסכרת. מאידך, כותבת הוועדה, "מדובר במחלה שכיחה ועם גורמי סיכון רבים אשר יש לשלול את נוכחותם".

"במשך הרבה שנים היה ויכוח גדול לגבי אנשים שחולים בסכרת", מפרטת פרופ' סולומון. "היו אומרים לגביהם - 'הם היו חולים בכל מקרה, כי יש סכרת במשפחה, זה פשוט קרה מוקדם יותר'. אבל אם לא היה לחץ, אולי המחלה לא הייתה מתפרצת או שזה היה קורה בגיל מאוחר. כלומר זו לא רק גרימה למחלה, אלא גם האצה שלה כי יש מחלות שבהן גיל הפריצה הוא מאוחר יותר. ואכן יש חיילים שבגין לחצים בצבא הוכרו כחולי סכרת ואחד הגורמים התורמים באופן מובהק להתפרצות המחלה היה הלחץ שחוו בשירות הצבאי. זאת מחלה שעלולה לפרוץ אפילו עשרות שנים לפני, ומן הראוי היה להתייחס לשנים היקרות האלה כי יש להן משמעות עצומה מבחינת הפגיעה הגדולה באיכות החיים".

ביקורת נוספת שנשמעה על דוח ועדת שני היא עיסוק במחלות שאינן רלוונטיות לשבויים הישראליים, דוגמת שחמת הכבד שנגרמת לרוב מאלכוהול ואושרה בוועדה, תוך התבססות על מחקרים אודות שבויים בריטיים ואמריקאיים. "שחמת הכבד לא רלוונטית בישראל, כי בקרב הדור הזה בארץ לא נהוג היה לשתות", מבארת פרופ' סולומון. "לעומת זאת, באנגליה מאוד מקובל שיש social drinking. אני יכולה להבין למה קראו את המחקרים הללו, בהיעדר עבודות אחרות, אבל בוודאי שיש מקום לשקול עד כמה אפשר להסיק מסקנות על ישראל. מדובר בתרבות אחרת, בסיטואציות אחרות ובצבאות שונים מאוד מהצבא שלנו. צריך להתייחס לעבודות האלה באופן ביקורתי".

על ההמלצה להקים ועדה נוספת שתדון בסרטן היא אומרת: "כחוקרת, אני מסירה את הכובע. הם לא סתמו את הגולל לפני שבדקו את הנושא".

פדויי השבי: "משחקים איתנו פה. למה?"

מבחינת פדויי שבי עמם שוחחנו, מסקנות ועדת שני הן המשך ישיר לדרך שבה התייחסה אליהם המדינה מהרגע שבו חזרו מהשבי: התעלמות, הפקרה של כל איש לגורלו, מלחמה מתישה וממושכת על זכויות.

"על הכול היה צריך להילחם, ובחלק לא ניצחנו", אומר אל"מ (מיל') אמנון שרון, שנשבה בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים. "היחס אלינו מהמדינה היה לפעמים מעליב. כשאנחנו מתייצבים לוועדות, רואים אותנו קודם כל כשקרנים, למרות שפדוי שבי פגוע גם מהקרב במלחמה וגם מהשבי, כלומר הלם הקרב הוא כפול. כשחזרנו מהשבי ירדנו מהמטוס, ראינו את המשפחות, ראו שאנחנו מחויכים ושמחים. אחת הרעות החולות אז הייתה שלא ידעו איך לאכול את זה".

"במשך הרבה שנים היה ויכוח גדול לגבי אנשים שחולים בסכרת", אומרת פרופ' סולומון. "היו אומרים לגביהם - 'הם היו חולים בכל מקרה, כי יש סכרת במשפחה, זה פשוט קרה מוקדם יותר'. אבל אם לא היה לחץ, אולי המחלה לא הייתה מתפרצת או שזה היה קורה בגיל מאוחר. כלומר זו לא רק גרימה למחלה, אלא גם האצה שלה"

ד"ר מיכי זייפה עם הוריו לאחר החזרה מהשבי המצרי (משמאל ועם כיוון השעון), הטייס גיל פוגל עם הרמטכ"ל משה לוי לאחר חזרתו מהשבי ב-1984, והמונים מקבלים את השבויים השבים לאחר מלחמת יום הכיפורים. צילומים: אלי תבור, לע"מ - יעקב סער

שרון הוא חבר בוועד המנהל של עמותת ערים בלילה, ש"שמה לה למטרה לעזור ולהיטיב את מצבם של אלה שנתנו את המיטב שבהם למדינה, והושלכו ככלי שאין בו חפץ אל תהום השכחה", כלשונה. כך היה ב-2005, כשלאחר מאבק ממושך אושר חוק התשלומים לפדויי שבי, שמזכה אותם בגמלה חודשית בסך כאלף שקלים.

כך היה גם כשדחפו את משרד הביטחון לבחון את הקשר למחלות גופניות. "משחקים איתנו פה. למה?", אומר שרון על דוח שני. "אני פוסט טראומטי אבל למדתי להתמודד עם זה וגם לעזור לאנשים שנמצאים בהליך שיקום, אבל אנחנו נלחמים בשביל אלה שמעולם לא הצליחו להשתקם".

"איפה המדינה? למה לא עוזרים לפדויי השבי שלא מצליחים להסתדר בכוחות עצמם? איפה המוסדות שצריכים לטפל באלה שבאמת זקוקים לכך?", שואל ד"ר מיכי זייפה. "השנים עוברות ומספר פדויי השבי הולך ופוחת. מישהו שם צריך להבין שהזמן רץ נגדנו. כל הטבה שהמדינה חושבת לתת אבל לא נותנת היום - צריך לדעת שחלק מאיתנו כבר לא יזכה לה".

ד"ר זייפה, אל"מ במיל', משרת בצבא למעלה מחמישה עשורים, בסדיר ובמילואים, ובתקופת הקורונה משמש כמפקד גדוד שירותי הדם המטכ"לי. "הצלחתי לחיות לצד הטראומה ואף פעם לא אמרתי 'מגיע לי', אבל לא רבים למדו להתגבר ולחיות לצדה", הוא מספר. "יש בינינו פוסט טראומטיים קשים שלא הצליחו לשקם את עצמם. 47 שנה לאחר מלחמת יום כיפור, הם לא מנהלים חיים נורמליים, לא יוצאים מהבית, לא מסוגלים לבוא בחברה של אנשים. המשפחות שלהם התפרקו, הם לא יכולים לפרנס. אף אחד לא מסתכל לכיוון שלהם, מתעלמים מהם.

"החבר'ה האלה נתנו כל מה שיש להם בתנאים בלתי אפשריים. חלק נהרגו שם. מי ששרד, עבר שלוש מלחמות: מלחמת האש הנוראית בקרב, מלחמת ההישרדות בשבי, וכשחזרנו חיכתה לנו מלחמה שלישית שנמשכת עד היום, מלחמה על כך שאנשים יקבלו מה שמגיע להם. אלה אנשים שראויים לכך שהמדינה תכיר בכך שהבריאות שלהם נפגעה. הם אולי חזרו שלמים לארץ, אבל לא בשלמותם ואת זה מסרבים לקלוט. זו אטימות".

"יכול להיות שאין הרבה מאמרים על כל מחלה. אבל את יודעת מה יש? אנשים חיים", אומר זאב אלפרוביץ. "הוועדה הייתה יכולה לפנות אלינו, השבויים הישראליים, אנחנו לא כל כך רבים. צריך להגיע לידע האמיתי ולמחלות שאנחנו באמת סובלים מהן. מעולם לא ביקשו ממני במשרד הביטחון למלא טופס על הדברים שאני סובל מהם"

זאב אלפרוביץ. צילום: שלומי יוסף

בעבר, כאשר שימש סגן יו"ר ערים בלילה, משחזר ד"ר זייפה: "ישבתי בזמנו בישיבות עם אגף השיקום ואז הבנתי מה שסיפרו לי קודמיי בהנהלה וחשבתי שזה לא יכול להיות. הנציגים של אגף השיקום מדברים נורא יפה – 'כן, אתם תרמתם למדינה, אתם ראויים' וכך הלאה. אבל כשביקשתי סיכומים של הישיבות שבהן התקבלו החלטות לגבינו, אמרו – 'לא ייצא סיכום, לא התכוונו בדיוק לזה'... שיקרו לנו ברייש גליי. אנשים באגף השיקום שבאים לשרת את הציבור, את הנפגעים - זה לא דבר פרטי שלהם, זה של המדינה, איך הם מעיזים בכלל לשקר לנו בפנים? גם לגבב שקרים וגם לא לעשות למען אנשים שבאמת ראויים לכך".

מה הלאה? יגאל כוחלאני, יו"ר עמותת ערים בלילה, שנפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים, אומר כי "העמותה לומדת את הדוח ומתייעצת עם עורכי הדין שלה ועם יועצים רפואיים במטרה לגבש את תגובתה. יש בדוח נקודות טובות ואנחנו בודקים איך אפשר יהיה לממש זכויות של פדויי שבי בעקבותיהן, ויש נושאים שלגביהם אנחנו שוקלים לערער למשרד הביטחון. ביקשנו פגישה עם ראשי משרד הביטחון וזו נקבעה לסוף אפריל". שומרים יוסיפו לעקוב ולעדכן.

תגובת משרד הביטחון  

"הנהלת משרד הביטחון אימצה את ההמלצות, מתוך רצון להקל על פדויי השבי ככל הניתן"

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה לפניית שומרים: "פאנל המומחים, בראשות פרופ' שני, מונה בעקבות פניית עמותת 'ערים בלילה' לאגף השיקום ובחן את הקשר סיבתי שבין שהייה בשבי האויב ל- 15 מחלות. את רשימת המחלות העבירה העמותה. בפאנל השתתפו מומחים בכירים בתחומי הרפואה הרלוונטיים ל- 15 המחלות. המומחים בחנו נתונים דמוגרפיים ורפואיים של אוכלוסיית פדויי השבי ועיינו במאות מחקרים שנעשו בתחום, הן בארץ והן בחו"ל... הנהלת משרד הביטחון אימצה את ההמלצות, מתוך רצון להקל על פדויי השבי ככל הניתן".

בנוגע להיעדרו של ההיבט הנפשי מעבודת הוועדה, מסר המשרד כי "נכי צה"ל המוכרים באגף השיקום בגין פוסט טראומה, ובהם פדויי השבי, הסבורים כי יש קשר בין נכותם למחלות שונות, רשאים בהתאם לדין לפנות לוועדה רפואית לצורך הכרה בנכות מוסבת".