קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

קבורה אזרחית בישראל? לא כאן, לא עכשיו ולא חילונית

25 שנים חלפו מאז אושר החוק שמבטיח את הזכות להיקבר בהתאם להשקפת העולם והמרוויחה הגדולה ממנו היא למרבה האבסורד חברה קדישא. מסע למציאת חלקת קבר לתושבת המרכז חושף את אוזלת ידה של הממשלה. אין בישראל קבורה חילונית אלא אם מוכנים להתרחק מאוד, לשלם 60 אלף שקלים או להיקבר (אזרחית) באמצעות גוף דתי. דוח מיוחד: כך שומרת המדינה על מונופול הקבורה הדתי

בתמונה: איילת כהן משלר, יו"ר ''מנוחה נכונה'' בפתח תקווה
בתמונה: איילת כהן משלר, יו"ר ''מנוחה נכונה'' בפתח תקווה

25 שנים חלפו מאז אושר החוק שמבטיח את הזכות להיקבר בהתאם להשקפת העולם והמרוויחה הגדולה ממנו היא למרבה האבסורד חברה קדישא. מסע למציאת חלקת קבר לתושבת המרכז חושף את אוזלת ידה של הממשלה. אין בישראל קבורה חילונית אלא אם מוכנים להתרחק מאוד, לשלם 60 אלף שקלים או להיקבר (אזרחית) באמצעות גוף דתי. דוח מיוחד: כך שומרת המדינה על מונופול הקבורה הדתי

בתמונה: איילת כהן משלר, יו"ר ''מנוחה נכונה'' בפתח תקווה

25 שנים חלפו מאז אושר החוק שמבטיח את הזכות להיקבר בהתאם להשקפת העולם והמרוויחה הגדולה ממנו היא למרבה האבסורד חברה קדישא. מסע למציאת חלקת קבר לתושבת המרכז חושף את אוזלת ידה של הממשלה. אין בישראל קבורה חילונית אלא אם מוכנים להתרחק מאוד, לשלם 60 אלף שקלים או להיקבר (אזרחית) באמצעות גוף דתי. דוח מיוחד: כך שומרת המדינה על מונופול הקבורה הדתי

כתב וצילם: יונתן בלום

בתמונה: איילת כהן משלר, יו"ר ''מנוחה נכונה'' בפתח תקווה

28.4.2022

תקציר הכתבה

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
ב

סככת ההספדים בכניסה לבית העלמין ''מנוחה נכונה'' בבאר שבע, צלילי "my way" של פרנק סינטרה בוקעים מרמקול לצד ארון מתים מכוסה קטיפה שחורה. הנפטר, ברוך קוזקרו, היה ניצול שואה, "ולא אדם מאמין", מספר לשומרים אחיינו, בני נחמן. "הקבורה האזרחית בדיוק התאימה לאופיו. גם אני אקבר בקבורה אזרחית, ולא בבית עלמין רגיל. בני אדם הם שווים - יהודי, נוצרי, מוסלמי, לא משנה מה. כאן אין דבר כזה להיקבר מעבר לגדר כי אתה נוצרי, כמו שנהוג בבתי עלמין של חברה קדישא".

נחמן מתייחס למקרים כמו זה של החייל לב פיסחוב, שנהרג בלבנון ב-1993. פיסחוב, שעלה מברית המועצות לשעבר ולא הוגדר כיהודי על-פי ההלכה, נקבר ליד גדר בית העלמין בבית שאן, במקום בחלקה המיועדת לחיילים. הוא לא היה היחיד, אך המקרה שלו הוא זה שהניע את מוריס כלפון, היום מנהל בית העלמין האזרחי בבאר שבע, להצטרף לעמותת ''מנוחה נכונה'' ולהירתם למאבק למען קבורה אזרחית בישראל.

לאחר טקס הלוויה של קוזקרו מתיישב כלפון ליד סככת ההספדים, שבה החל בינתיים טקס לוויה נוצרי. בבית העלמין האזרחי מקבלים לקבורה כל אדם מעצם היותו אדם, הוא מסביר. "אצלנו אף אחד לא כופה טקס דתי. אין הפרדה (בעת ההספדים) בין נשים וגברים. יש אפשרות לקבורה בארון, להשמעת מוזיקה - הטקסים לא אוטומטיים, והמשפחה שותפה לטקס. מי שלא רוצה טקס חילוני יכול לקבל קבורה אורתודוקסית. יש אפילו דתיים שפונים אלינו, שמעדיפים טקס מודרני יותר, שאנחנו מספקים. הוא לא סותר את ההלכה".

האפשרות הפתוחה והגמישה הזו, שפועלת בבאר שבע מאז 1999 היא "דקת חסד שלא חזרה", כהגדרת כלפון. 22 שנה מאוחר יותר, זה עדיין בית העלמין האזרחי היחיד שפתוח לכל תושבי הארץ, שהוקם ופועל ברוחו של החוק. הוא הוקם לפי "חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית", שעבר בכנסת ב-1996, בתקופת כהונתה של ממשלת פרס.

מטרים ספורים מהספסל שבו מתנהלת השיחה עם כלפון קבור אחד האחראים לחוק הזה, פרופסור בועז מואב, מייסדה של עמותת "מנוחה נכונה". מאבקה הציבורי הסתיים בחוק שהיה אמור להוביל אלטרנטיבה למונופול האורתודוקסי בתחום הקבורה. החוק, שקבע ש"אדם זכאי להיקבר על פי השקפתו בבית עלמין אזרחי חלופי אם בחר בכך", יועד לכל אזרח שמעוניין בקבורה אזרחית במימון המדינה (כמו בקבורה ''רגילה''), ומסר לידי משרד הדתות (היום המשרד לשירותי דת) את האחריות ליישומו.

פרופ' בועז מואב התגורר ברמת אביב, אבל כשנפטר ב-2002 נקבר בבאר שבע, האופציה האזרחית היחידה בזמנו. בצוואתו מואב ביקש מכלפון להעביר את עצמותיו לבית עלמין אזרחי במרכז הארץ, כשיקום. 20 שנה מאוחר יותר הוא עדיין נח על משכבו בבאר שבע.

קברו של פרופ' בועז מואב בבאר שבע. צילום: יונתן בלום

60 אלף שקלים תמורת חלקת קבר

לבדיקה של אפשרויות הקבורה האזרחית בישראל הגעתי בשליחותה של חמותי, אסתר זיו, שגדלה בקיבוץ גבת, והיא חילונית מושבעת. קרוב ל-50 שנה היא גרה בחולון, אבל מבקשת להיקבר בגבת, בגלל הקשר הרגשי שלה למקום. "זה הבית שבו גדלתי, הוריי קבורים שם ועוד הרבה אנשים שקשורים אלי", היא מסבירה. הבעיה היא שבבית העלמין בגבת יש מקום לחברי קיבוץ בלבד. אם לא תצליח להתקבל שם, מתכוונת חמותי לפנות לאופציה של קבורה אזרחית ציבורית. "זה עניין עקרוני בשבילי, שהחברה הדתית לא תנהל לי את החיים וגם לא את המוות", היא אומרת. מהמסע הזה למציאת חלקת קבר אזרחית נולדה מסקנה ברורה: שירותי הקבורה האזרחית שמספקת המדינה, בלשון המעטה, חלקיים מאוד.

באתר של המשרד לשירותי דת מופיעה רשימה (מעודכנת ל-29.04.2021) של גופי הקבורה המחזיקים ברישיון לקבורה אזרחית במימון המדינה, בבתי קברות או בחלקות שהם מנהלים. הרשימה מונה 32 גופי קבורה, חמישה מתוכם מוגדרים ''בתהליך חידוש רישיון'', כך שהם אינם רשאים לקבור כרגע. בנוסף, בית העלמין בגבעת ברנר, למרות הכללתו ברשימה, מלא וכבר תקופה ארוכה סגור לקבורה, כך שבפועל הרשימה מצטמצמת ל-26 גופים. 17 גופים מהרשימה הזאת מקבלים רק את תושבי המקום, ושבעה נוספים קוברים על בסיס אזורי. ורק שני גופים - בבאר שבע ובבית העלמין של המועצה הדתית בעמק חפר - מקבלים נפטרים מכל רחבי הארץ.

המשמעות היא שבאזורים שלמים בישראל אין אפשרות לבצע קבורה אזרחית. לנפטר ירושלמי, למשל, אין בכלל פתרון בקרבת הבירה. לתושבי מרכז הארץ יש חלקות אזרחיות ייעודיות בבית עלמין גורדון בראשון לציון ובבית העלמין ירקון תל-אביב, אבל בשני המקרים מדובר בקבורה שמנוהלת על ידי חברה קדישא עניין שמרתיע רבים ממי שמעדיפים קבורה אזרחית. כך או אחרת, שיחות עם בתי העלמין הללו מעוררים ספקות ביחס לאפשרות לממש שם קבורה אזרחית. מזכירה בבית העלמין ירקון תל אביב כלל לא ידעה שיש אופציה לקבורה אזרחית. אדם אחר שאליו העבירה את השיחה והזדהה כמנהל בית העלמין הטיל ספק בעצם הרעיון וביקש הסבר ל"מה זה בכלל קבורה אזרחית".

אופציה אחרת היא בבית עלמין בשם "בשביל מנוחה נכונה" בראשון לציון, הצמוד לבית העלמין גני אסתר. שם הציגו את הקבורה האזרחית בשטחו כקבורה "פרטית", ודרשו תשלום של לא פחות מ-60 אלף שקלים.

"אני לא רוצה שחברה קדישא תנהל לי את הקבורה, גם אם זה כאילו בקבורה אזרחית, ואם האופציה היחידה של קבורה שלא מנוהלת על ידי הממסד הדתי היא בבאר שבע, זו תהיה בעיה", אומרת אסתר זיו. "אני צריכה להתחשב גם באלה שנשארים בחיים, שיכולים לבוא פעם בשנה. חשוב לי לשמור על מסורת של שושלת משפחתית, ללא קשר לאלוהים".

מוריס כלפון. צילום: יונתן בלום
"הגיע אלי דרוזי שהתחתן עם יהודייה'', מספר מוריס כלפון, מנהל בית העלמין בבאר שבע. ''הוא הסביר שהדרוזים לא יקברו אותו כי הוא נשוי ליהודייה, והיהודים לא יקברו אותו כי הוא לא יהודי. הוא פנה אלי כי אני הפתרון היחיד בארץ, והשאיר בתעודת הזהות שלו פתק, להתקשר אלי בעת מותו. וזה מה שקרה. לאחרונה פגשתי את בנו, ליד הקבר"

לקבור רחוק, או בניגוד להשקפת העולם

בשורה התחתונה למי שמחפש בישראל קבורה חילונית המתבצעת על ידי גוף חילוני, האפשרויות מצומצמות ביותר. בקריית טבעון ובכפר סבא יש בתי עלמין אזרחיים קטנים מאוד שמיועדים לתושבי המקום בלבד. בנתניה יש בית עלמין אזרחי אזורי, אולם הוא כרגע נטול רישיון ולפיכך סגור. ויש את בית העלמין הפרטי שהוזכר בראשון לציון, שגובה סכומי עתק ממי שאינו תושב העיר. יתר הגופים המטפלים בקבורה אזרחית הם גופים דתיים. למעשה רק בבאר שבע ניתן מענה לכולם, במימון המדינה.

ברכה לוי, המנהלת את בית העלמין של מנוחה נכונה בכפר סבא, מספרת שהיא "נאלצת לדחות כל הזמן משפחות של נפטרים, כי העירייה בעלת הקרקע ואוסרת עלינו לקבור תושבים שבאים מחוץ לעיר". היעדר מענה לביקוש "יכול להוביל למצבים מאוד, מאוד קשים", מעידה עו''ד יפעת סולל, שייצגה את עמותת מנוחה נכונה בכמה עתירות לבג"ץ. "אנשים פונים אלי כל הזמן, ובניגוד למה שכתוב באתר של המשרד לשירותי דת, אין פתרונות. היו לי כמה מקרים שניסיתי לעזור למשפחות של ילדים שנפטרו מסרטן ומחלות אחרות, ורצו קבורה אזרחית, אבל לא נמצאו מקומות קרוב לבית. המשפחות נאלצו להחליט אם לקבור רחוק, מה שמקשה על החברים לכיתה להגיע ללוויה, או לקבור בניגוד להשקפת עולמן".

בעבר הביקוש הרב לקבורה אזרחית והמחסור בהיצע, הוביל לפריחת 'תעשיית קבורה' ביישובים חקלאיים שניצלו את המצב וגבו סכומי כסף בניגוד לחוק, עד שלפני כעשור מינהל מקרקעי ישראל ובתי המשפט שמו לכך קץ. אחת ההתייחסויות המשפטיות האחרונות למצב הייתה בפסק דין שנתן ב-2014, שופט בית משפט השלום כפר סבא, מיכאל קרשן, שחייב את המשרד לשירותי דת להחזיר הוצאות קבורה לתובעים. בהחלטתו ציין השופט כי בכל יישוב, גדול או קטן, קיים לפחות בית עלמין אחד דתי, לעומת 12 שהיו אז בכל הארץ לקבורה אזרחית.

"מזה 18 שנים מפרה המדינה את חוק הזכות לקבורה אזרחית ואינה מאפשרת לתושבי המדינה לממש את זכותם החוקית להיקבר בהתאם להשקפת עולמם. המדינה לא סיפקה לציבור בתי עלמין לקבורה אזרחית בכמות מספקת, מרוחקים זה מזה במידה סבירה, כדרישת החוק. המשרד לשירותי דת פעל בניגוד לתקנות הזכות לקבורה אזרחית ולא קבע בתי עלמין אזרחיים אזוריים שיקבלו בשעריהם כל נפטר שהתגורר באזור, ולא רק מי שהוא בן היישוב שבו ממוקם בית העלמין".

השופט גם ביקר את הנגשת המידע: המשרד לשירותי דת נכשל "כישלון חרוץ" במסירת מידע חיוני לציבור בעניין, קבע.

קבורה בבית העלמין ''מנוחה נכונה'' בבאר שבע. צילום: יונתן בלום
לנפטר ירושלמי אין בכלל פתרון בקרבת הבירה. לתושבי מרכז הארץ יש חלקות אזרחיות ייעודיות בבית עלמין גורדון בראשון לציון ובבית העלמין ירקון תל-אביב, אבל בשני המקרים מדובר בקבורה שמנוהלת על ידי חברה קדישא עניין שמרתיע רבים ממי שמעדיפים קבורה אזרחית

''לא תגייר את הנפטר אחרי שהוא כבר מת. זאת התעללות במתים''

גם היום, המודעות הציבורית לאופציה של קבורה אזרחית מועטה, וקשה להגיע למידע שמספקת המדינה בנושא. יואב (שם בדוי) מספר על הקשיים שבהם נתקל לאחרונה, כשביקש לעזור לקרוב משפחה בסידורי הקבורה לאמו. "הוא לא היה במצב נפשי להתמודד עם סידורי הקבורה בעצמו, אז לקחתי את המושכות. הם גרים באזור גוש דן. האמא מארצות הברית במקור, ועל-פי ההלכה לא יהודייה, אבל הבן גדל וחי כל השנים בארץ, וראה את עצמו כיהודי לכל דבר. לי היה מובן מאליו שחברה קדישא לא יקברו אותה בבית קברות יהודי. מצד שני, הבן ממש לא רצה לקבור אותה בבית עלמין נוצרי, רחוק מהמסורת שלו. התחלתי לעשות בירורים.

''זו הייתה הפעם הראשונה שעסקתי בקבורה של מישהו, ובטח בקבורה לא 'רגילה'. בתקשורת לא מסקרים את הסיפור של הציבור שמחפש קבורה חילונית. זה לא סיפור סקסי. כל בירור שעשיתי בכיוון הזה הראה שצריך לשלם עשרות אלפי שקלים. רק אחרי כמה ימים של חיפושים ברשת גיליתי שבמדינת ישראל, על פי חוק, יש חובה לאפשר לכל אדם להיקבר בצורה אזרחית, במימון ממשלתי.

''מי ידע שיש בכלל חוק כזה?'' מתקומם יואב. ''ומי ידע שיש חלקות אזרחיות בתוך בתי קברות יהודיים, שיכולים להיות גם קרובים לבית? כשמישהו מתאבל הוא במצב מאוד רגיש, והמדינה במקום להנגיש את המידע - מסתירה. אין לי בעיה של אוריינות דיגיטלית, אני סטודנט לתואר שני ותחקיר אינטרנטי הוא חלק משמעותי מהלימודים. בסוף הבנתי שיש אפשרות לקבורה אזרחית ציבורית דרך חברה קדישא בבית העלמין גורדון בראשון לציון, בחלקה מיוחדת. זה היה כבר כמעט שבוע אחרי הפטירה, וכל הזמן הזה היא בחדר המתים בבית החולים. המצב אבסורדי לגמרי - לא תגייר את הנפטר אחרי שהוא כבר מת. זאת התעללות במתים".

כמו כן, משפחות שצריכות לקבור לא יהודים חוששות מאוד מהסיטואציה גם בשל סיפור מחריד מהעבר, שעדיין יש לו ספיחים. מדובר במקרה המחריד של תרזה אנגלוביץ. אנגלוביץ הנוצריה עלתה מרומניה במסגרת חוק השבות עם בעלה היהודי. לאחר מותה ב-1982 רשמה אותה בתה, עדינה הרפז, כיהודייה, כדי שתוכל להיקבר בבית עלמין גורדון בראשון לציון קרוב לבתה השנייה, שנפטרה בצעירותה, וכדי שבבוא העת יוכל גם האב להיקבר לצידן.

כשגילו בחברה קדישא שאנגלוביץ אינה יהודייה דרשו להוציא את הגופה מהאדמה. הבת עתרה לבית המשפט, וזה התערב ואסר על כך כדי למנוע פגיעה בכבוד המת. למרות הפסיקה שני חרדים, אחד מהם עובד חברה קדישא, לא קיבלו את הדין. הם הוציאו בחשאי את הגופה מקברה, צררו את עצמותיה בשקית שחורה והשליכו את השקית בבית קברות מוסלמי ברמלה. בהמשך טענו השניים בבית המשפט כי קיבלו למעשיהם גיבוי מרבנים ואדמו"רים.

בתחילת 1984 מצאו ילדים את העצמות הללו ובחקירה שנפתחה התברר כי מדובר בעצמותיה של אנגלוביץ. נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, הורה להחזיר את עצמותיה של אנגלוביץ למקום קבורתה. משפחתה של אנגלוביץ למדה על הקבורה מחדש מההאזנה לרדיו. חברה קדישא צייתה להוראה אולם בהמשך ערערה על ההחלטה וההליכים המשפטיים נמשכו עד 1986. עד היום אין מצבה על קברה לאחר שחברה קדישא הסירה את המצבה שהציבה המשפחה, ולא פעם כי אם פעמיים.

היום, באותו בית עלמין, הוקמה חלקה אזרחית, בניהולה של חברה קדישא. בתה, עדינה הרפז הבינה שאם היא רוצה למנוע את אותו מפח הנפש מילדיה, אין לה ברירה אלא להתגייר רשמית, למרות חוסר אמונה בתהליך. היא נקברה ב-2016, בבית העלמין ירקון.

קברה של תרזה אנגלוביץ בבית העלמין ירקון. צילום: יונתן בלום
"מזה 18 שנים מפרה המדינה את חוק הזכות לקבורה אזרחית ואינה מאפשרת לתושבי המדינה לממש את זכותם החוקית להיקבר בהתאם להשקפת עולמם'', קבע ב-2014 השופט מיכאל קרשן. השופט גם ביקר את הנגשת המידע: המשרד לשירותי דת נכשל "כישלון חרוץ" במסירת מידע חיוני לציבור בעניין

מעגל הקסמים שמפרנס את חברה קדישא

את כישלון המדינה במימוש הזכות לקבורה אזרחית ציבורית, 25 שנה לאחר שאושרה בכנסת, לא קשה להסביר. החוק מחייב את השר לשירותי דת לקבוע את המקומות שישמשו כבתי עלמין אזרחיים ברחבי הארץ, ותקנות הקבורה האזרחית קובעות במפורש כי על בית עלמין אזרחי להימצא "במקום שהכריז עליו השר בצו". בפועל, המשרד העניק לגופי הקבורה, רובם חברות קדישא, רישיונות לקבורה אזרחית באתרים שלא הוכרזו בצו רשמי. כלומר, החלקות האזרחיות הוקמו בעקבות יוזמות פרטיות של גופי הקבורה, ללא יד מתכננת של הממשלה. הסיטואציה הזאת הובילה לכך שלגופים הדומיננטים בתחום - חברות הקדישא והמועצות דתיות - אין תחרות אמיתית. ולהן אין כל עניין אידיאולוגי בקבורה אזרחית. לסיטואציה הזאת מתחבר גם הנושא הכלכלי: ההכנסות של גופי הקבורה מגיעות מביטוח לאומי ומכסות את דמי הקבורה, או מרכישת חלקות מראש, בעוד הרוכשים בחיים. את העלות הראשונית והמשמעותית של הקמת בית עלמין עמותות קטנות כמו ''מנוחה נכונה'' לא יכולות לגייס.

"עולה הרבה כסף לפתח בית עלמין, והמדינה לא מעמידה את הסכומים האלה", מסבירה עו"ד סולל. "למשל, בירושלים יש שטח של חמישה דונם, שהצלחנו להביא להקצאתו לפני יותר מ-15 שנה, אבל עלות הפיתוח בהרים מאוד גבוהה - עשרות מיליוני שקלים. לחברות קדישא, לעומת זאת, יש כסף שנצבר מעשרות שנות פעילות. הן קיבלו את כל הקרקעות ההיסטוריות בחינם ובמשך שנים רבות גבו כספים ממשפחות בלי שום מגבלה. הן עדיין גובות הרבה מאוד כסף עבור חלקות שמוגדרות 'מיוחדות' ועבור חלקות שמכריזים עליהן כסגורות. שם ממשיכים לקבור ללא הגבלת מחירים. זה מודל מאוד בעייתי, שלא מייצר אלטרנטיבה מהותית".

בית העלמין תל רגב בחיפה הוא דוגמה לשליטת הגופים הדתיים גם בתחום האזרחי. שם "תפרו את המכרז על החלקה לקבורה אזרחית לטובת חברה קדישא", טוענת סולל, שעתרה נגד המכרז ב-2015. "בית עלמין אזרחי שונה במהותו ובתפיסתו מבית עלמין אורתודוקסי, הן בהליך והן בשירות למשפחה. במועצת בית העלמין בתל רגב אין אפילו חבר אחד שיש לו ענין מהותי, ידע או מחויבות ערכית לקבורה אזרחית".

השופט רון סוקול קיבל את העתירה וכתב ש"הקצאת הקרקע למועצת בתי העלמין מנוגדת לתכלית שלשמה היא הוקצאה". בכל זאת, מציינת סולל, "הוקמה החלקה בצורה שמנוגדת להחלטת בית המשפט ולחוק, ובג"צ החליט שלא להתערב בנושא. לצערי, הקבוצות החילוניות שמנסות לקדם קבורה אזרחית לא מספיק אגרסיביות, אז הדברים לא קורים".

איילת כהן משלר. צילום: יונתן בלום
איילת כהן משלר, יו"ר ''מנוחה נכונה'' בפתח תקווה: ''זו ריצה למרחקים ארוכים, להיתקע במלא חומות ולהשתמש בהרבה מאוד כסף משלך. המדינה לא מקדמת את החוק מבלי שמישהו כמוני קם ונלחם על זה. למה אני צריכה להילחם עבור זכות בסיסית להיקבר על פי השקפת עולמי, שכבר נחקקה בחוק?''

בודדים במערכה

"אפילו האידיאליסטים שביננו לא רוצים להתעסק במוות" אומרת לשומרים איילת כהן משלר, יו"ר עמותת מנוחה נכונה פתח תקווה, בעומדה ליד שלט שהושחת והושחר, שעליו הוכרז "כאן מוקם בית עלמין יהודי לקבורה אזרחית חלופית". נכון להיום, השלט הוא הדבר היחיד שהוקם בשטח שהוקצה לעמותה. "למרות שזה חלק מהחיים'', היא מוסיפה, ''אנשים פוחדים מהמוות. הרבה יותר אטרקטיבי לעבוד עם נזקקים ונשים מוכות. קבורה היא לא סקסית, לא פופוליסטית, ולצערי חברי כנסת פשוט לא מתעניינים בנושא".

השטח המיועד צמוד לבית העלמין ירקון פתח תקווה, תוצאה של תהליך סיזיפי שמובילה כהן משלר כבר יותר מ-20 שנה. "אני באה מבית 'חילוני חרד' - שני הוריי יוצאי קיבוץ. אבא ביקש להיקבר בקבורה אזרחית לפני שהלך לעולמו ב-1997. לא הייתה שום אופציה כזאת באזור המרכז, אז קברנו אותו בבית העלמין בקיבוץ עינת, שנפתח לקבורה אזרחית, באופן פרטי, לאנשים מחוץ לקיבוץ. שילמנו על זה הרבה כסף. אחר כך התעמקתי בנושא ולמדתי שעל פי החוק, בכל הרחבה של בית עלמין קיים, או בנייה של בית עלמין חדש, חייבים להקדיש 10% מהשטח לקבורה אזרחית (המועצה הארצית של מנהל התכנון אישרה את התוכנית הזו ב-2015, בתמ"א 7/19, אך היא עדיין ממתינה לאישור הממשלה. י"ב).

''ב-2001 למדנו שבבית קברות הירקון פתח תקווה בונים הרחבה, והתחלנו להיאבק על 10% מהשטח שמגיע לנו. פנינו לראש העיר. הוא הפנה אותי לוועדת הקצאות ואז הגענו למנהל מקרקעי ישראל, ואחרי מאבק של 12 שנה, סוף סוף הקצו לנו 10 דונם, צמוד ל-90 דונם שקיבלה חברה קדישא באופן אוטומטי. אבל זאת הייתה רק ההתחלה. המאבק הבא היה על כסף כדי לפתח את המקום. בניית התשתיות היא עסק מאוד יקר, במיוחד כאן, כי השטח יושב על ביצות שמחייב ביסוסים מיוחדים.

''אחרי מאבק של עוד שש שנים, סוף סוף קיבלנו 3.5 מיליון שקל לפיתוח בית העלמין, מהמשרד לשירותי דת, אחרי אישור האוצר. האישור מגביל את הקבורה לתושבי פתח תקווה בלבד. קיבלנו חצי מיליון לתכנון ואת שאר הכסף נקבל בשלב הביצוע. אבל כדי לסיים את הבנייה אנחנו צריכים 35 מיליון שקלים לפחות. בלי עזרה ממשלתית אני לא יודעת איך נצליח.

''רוב האנשים היו מרימים ידיים מזמן. זו ריצה למרחקים ארוכים, להיתקע במלא חומות ולהשתמש בהרבה מאוד כסף משלך, כי אף אחד לא רוצה לשלם לך. אתה מאוד בודד במערכה מול הגופים החרדיים והדתיים, ששולטים בתחום. המדינה לא מקדמת את החוק מבלי שמישהו כמוני קם ונלחם על זה, ולא כולם מוכנים לתת את חייהם למטרה אידיאולוגית. למה אני צריכה להילחם עבור זכות בסיסית להיקבר על פי השקפת עולמי, שכבר נחקקה בחוק? המדינה צריכה לקחת על עצמה את האחריות'', היא מסכמת.

קברים בבית העלמין ''מנוחה נכונה'' בבאר שבע. צילום אילוסטרציה: יונתן בלום
"אנשים פונים אלי כל הזמן, ובניגוד למה שכתוב באתר של המשרד לשירותי דת, אין פתרונות", אומרת  עו''ד יפעת סולל. "היו לי כמה מקרים שניסיתי לעזור למשפחות של ילדים שנפטרו מסרטן ומחלות אחרות, ורצו קבורה אזרחית, אבל לא נמצאו מקומות קרוב לבית. המשפחות נאלצו להחליט אם לקבור רחוק, מה שמקשה על החברים לכיתה להגיע ללוויה, או לקבור בניגוד להשקפת עולמן"

כמה משרדים ממשלתיים צריך כדי להחליף קבורה?

ב-25 השנים האחרונות התקבלו לפחות 14 החלטות ממשלה שנועדו לקדם את יישומו של חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית. הן לא בוצעו, או שבוצעו בצורה חלקית בלבד. לפחות חמישה מסמכי מעקב של הכנסת (האחרון נכתב באוקטובר 2019, עבור ועדת הפנים והגנת הסביבה), הצביעו על ליקויים ממשלתיים, ושני דו''חות של מבקר המדינה, מ-2010 ו-2017, הקדישו פרקים שלמים לנושא וביקרו בחריפות את הממשלה.

דוח המבקר האחרון סיכם כך: "פעילותם של גופי הממשלה - ובראשם המשרד לשירותי דת, האחראי ליישום החוק - התאפיינה באוזלת יד מתמשכת (...) בכך כשלה המדינה בהבטחת מיצוי אחת הזכויות הבסיסיות של אזרחיה - זכות הקבורה בכבוד באופן התואם את השקפת עולמם, תפיסתם ואמונתם (..) ספק אם נכון שהמשרד לשירותי דת ימשיך להיות הגורם האחראי על הקבורה האזרחית במדינה. עולה החשש ש'מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש'".

כבר בדיונים שהתקיימו ב-1996 על החוק, מני מזוז, אז משנה ליועץ המשפטי לממשלה, חזה בצורה מדויקת את התוצאה: "יש סתירה פנימית בין הרעיון לבנות מסלול חליפי של קבורה לא דתית, לבין העובדה שמטילים את זה על שר (לשירותי דת)". חשוב לציין שהמפלגות הדתיות לא התנגדו לחוק, שהקל עליהם את הטיפול בקבורתם של חסרי דת.

מחקרים שונים חוזרים שוב ושוב לאותם ליקויים ביישום החוק, הנחלקים בעיקר לשניים: ליקויים בירוקרטיים וליקויים תקציביים. בפן הבירוקרטי עיקר הבעיה בפיזור הסמכויות בין שלוחות המדינה: המשרד לשירותי דת מעניק רישיונות קבורה, מינהל מקרקעי ישראל אחראי על הקצאת הקרקע, מינהל התכנון על ייעוד הקרקע, משרד האוצר על תקצוב, ביטוח לאומי על מימון הקבורה ומשרד הפנים על קבורתם של לא יהודים. אפילו במשרד לשירותי דת אין תפקיד שמוקדש בלעדית לתחום הקבורה האזרחית. ב-2014 הוקמה ועדת מנכ"לים "למתן מענה מיטבי לכל הנוגע לקבורה אזרחית", והיא מצידה הקימה צוות בין-משרדי ל''הסרת חסמים''. תאריך היעד להמלצות הוועדה נדחה שוב ושוב. הן מעולם לא הוגשו.

בעיה ביורוקרטית אחרת מציב החזון לפריסה אזורית של קבורה אזרחית, שכן העיריות אינן להוטות להציע מקומות קבורה למי שאינם תושביהן. משרד הפנים, הרגולטור של השלטון המקומי, טען שאין לו סמכות לכפות מהלך כזה על הרשויות. בקיצור, מבוי סתום.

מהפן התקציבי, המשרד לשירותי דת אפילו לא מנהל סטטיסטיקה, כדי להעריך ולכמת את הביקוש לקבורה אזרחית. ההערכה הרשמית היא שיש ביקוש של כ-10% מכלל הנפטרים, והיא מתבססת על מתים יהודים, חסרי דת ונוצרים שאינם ערבים. כלומר, 20% מהאוכלוסייה - ערבים, דרוזים או צ'רקסים - כלל אינם נספרים.

"הגיע אלי דרוזי שהתחתן עם יהודייה'', מספר מוריס כלפון, מנהל בית העלמין בבאר שבע. ''הוא הסביר שהדרוזים לא יקברו אותו כי הוא נשוי ליהודייה, והיהודים לא יקברו אותו כי הוא לא יהודי. הוא פנה אלי כי אני הפתרון היחיד בארץ, והשאיר בתעודת הזהות שלו פתק, להתקשר אלי בעת מותו. וזה מה שקרה. לאחרונה פגשתי את בנו, ליד הקבר".

מוריס כלפון, מנהל בית העלמין האזרחי בבאר שבע. צילום: יונתן בלום
מזכירה בבית העלמין ירקון תל אביב כלל לא ידעה שיש אופציה לקבורה אזרחית. אופציה אחרת היא בבית עלמין בשם "בשביל מנוחה נכונה" בראשון לציון, הצמוד לבית העלמין גני אסתר. שם הציגו את הקבורה האזרחית בשטחו כקבורה "פרטית", ודרשו תשלום של לא פחות מ-60 אלף שקלים

הכדור אצל השר מתן כהנא

ד''ר זהר גזית, מחבר הספר "עושים את המוות", מציע הסבר כולל יותר, בשיחת זום שהוא מקיים עם שומרים מחדרו בקולג' מידלברי, בוורמונט, ארה''ב. "ניסיתי להראות שבישראל יש מערכת של מוות הגמוני, כלומר איך צריך למות: סוף החיים זה בבית חולים, רופא קובע שאדם מת ואחר כך חברה קדישא לוקחת את הגופה ומטפלת בה. זה 'מוות טוב', עם לגיטימציה חברתית. ויש מוות רע, שהוא לא על פי המקובל''. מאחר שמעט מאוד מקומות מציעים קבורה אזרחית, הוא אומר, ''כשאדם מת אני מניח שהדבר האחרון שהמשפחה רוצה זה להתחיל לחפש חלופות. אם מראש יודעים ומתכוננים, אפשר להבטיח את זה, אבל אם לא - נוח ללכת לפי מה שמקובל. לזה אפשר להוסיף שמוות אינו נושא שרבים רוצים להתעסק איתו בחיי היום יום.

''אלה הסברים שממוקדים למטה, בציבור'', מסכם ד''ר גזית, ''אבל אני די משוכנע שהעסק תקוע בגלל שמלמעלה אין מי שידאג שתהיה אפשרות למי שמעוניין. זה לא רק המשרד לשירותי דת, זה גם משרד הפנים, משרד הרווחה, וגם ברמה המוניציפאלית. קל להגיד שהסיבה היא גורמי דת, שיש להם מונופול שרוצים לשמר אותו. אבל החוק עבר כשהממשלה הייתה חילונית יחסית. יכלו ליישם אותו, וזה לא קרה. גם עכשיו, השר מתן כהנא, השר לשירותי דת, מוביל סוג של מהפכה בתחום הכשרות, אז למה לא בתחום הקבורה?"

מתן כהנא, השר לשירותי דת. צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת
תגובת המשרד לשירותי דת

"בימים אלו מוקם צוות לבחינת עומק של כלל מערך הקבורה בישראל"

מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה: "בימים אלו מוקם צוות בין-משרדי בהנחיית השר לשירותי דת, לבחינת עומק של כלל מערך הקבורה בישראל, לרבות הסדרת הסמכות והאחריות בין גופי הממשלה השונים, המודל הכלכלי של גופי הקבורה, סוגי הקבורה השונים ועוד.

''למעט ירושלים, בכל מקום בארץ קיימת האפשרות לקבורה אזרחית במרחק סביר ממקום המגורים, בין אם באמצעות חלקה אזרחית בבית עלמין קיים ובין אם בבית עלמין אזרחי, שבו ניתן לקבור כל אדם בישראל שבוחר להיקבר שם (בחינם כמובן), בניגוד לקבורה היהודית, שבה ניתן לקבור רק עפ"י שיוך גיאוגרפי. המשרד פועל למציאת פתרון מיידי לנושא הקבורה האזרחית בירושלים ובמסגרת הצוות הבין-משרדי יבחנו פתרונות נוספים לכל חלקי הארץ.

''הצוות יבחן אם אכן קיים פער בפרסום ובמידע נגיש בכל נושא הקבורה בכלל והקבורה האזרחית בפרט. יצויין כי בימים אלו המשרד מבצע עדכון של מקורות המידע ובוחן קמפיין פרסומי בנושא. המשרד לשירותי דת רואה חשיבות רבה בהנגשת המידע ובפתרונות קבורה לכל אזרחי ישראל".