לפני ארבע שנים, כשא' הייתה בת 19, היא הרגישה שיכולת ההדחקה שלה הולכת ומתכרסמת. היא אמנם החלה לתהות לגבי זהותה המינית עוד בשנות התיכון באחד הכפרים הערביים בצפון הארץ, אבל מכיוון ש"זה לא משהו שמדברים עליו, לא התעסקתי עם זה יותר מדי", היא נזכרת. 

כשהתאהבה בחברה קרובה, אי אפשר היה להמשיך לדחוק את התהיות לקרן זווית, וא' נתקלה בדילמה חדשה: "לא פחדתי שהיא תגיד לי לא. פחדתי מההודאה העצמית בזהות המינית שלי". 

לא קשה להבין מדוע. בעוד שיציאה מהארון אינה תהליך קל לאף אחד, הקושי העומד בפני להט"בים בחברות מסורתיות ושמרניות כמו למשל החברה הערבית בישראל - גדול בהרבה. א' אמנם חלקה את נטייתה המינית רק עם שלושה אנשים שהרגישה נוח מספיק כדי לשוחח עמם על הנושא - אחותה, חברה טובה והרופא המשפחתי - אבל למידע נפיץ שכזה יש דרכים משלו להתגלות, ובשנים הבאות הפכו חייה לגיהנום של ממש. כל יציאה שלה אל מחוץ לבית גררה הטרדה מילולית שעסקה בזהותה המינית. "לא הייתי יוצאת לאירועים בישוב ואפילו לא להליכה", היא אומרת. 

היא מצאה את עצמה הולכת ומשתבללת לתוך עצמה - מרגישה דחויה הן מצד החברה והן בתוך משפחתה - ובגיל 23 החליטה שאינה יכולה עוד ועזבה לתל אביב. אלא שחייה של לסבית ערבייה בישראל אינם קלים גם בעיר הגדולה והליברלית. "בתל אביב הרגשתי הומופוביה יותר מבכל מקום אחר", היא סיפרה בפגישה שערכנו בבית קפה בחיפה. 

"מבחינתי, לעמוד בתחנת אוטובוס ולשמוע מאנשים זרים מילים כואבות זה דבר רגיל ואני מרגישה חרדה באופן תמידי. מצד שני, אנשים מהכפר לא מקבלים את זה שאני מנסה לחיות את החיים שלי כמו שאני רוצה גם אם אני מרגישה פחד. הם קוראים לי אנוכית כי העזתי להסתפר או כי לא באתי לכפר לבקר יותר מחודש".

כיום, מקיימת א' קשר מרוחק עם בני משפחתה ומספרת על געגועים למרות היחס הפוגעני. כשהיא נשאלת על האפשרות שהחברה הערבית בארץ תשנה את יחסה לקהילה היא נשמעת פסימית מאוד: "אני לא רואה מצב כזה בשום מקרה בעתיד. זה יקרה, אולי, רק אחרי מהפכה תרבותית מאוד חזקה. אבל זה לא אומר שנאבד תקווה".

"כשהייתי נער, הבית שלנו היה באזור מרוחק יחסית של היישוב וערב אחד כשהייתי בדרך הביתה התקרב אליי בחושך רכב עם פנסים כבויים. ירדו שלושה גברים שלא הכרתי ואני זוכר שהם הרביצו לי עד שאיבדתי הכרה. בבוקר מצאתי את עצמי על הקרקע קרוב לבית והבנתי שנאנסתי", מספר ה'. "מהפחד לא העזתי לספר לאף אחד"

מנודים, מבודדים, ללא תמיכה

סיפורה של א׳ אינו יוצא דופן. המרואיינים לכתבה זו, ולמעשה רוב חברי קהילת הלהט"ב הערבים בישראל, חיים בפחד מתמיד - מחשיפה, מעלבון, מנידוי, מאלימות ואפילו מרצח. 

בעוד שהשבוע מציינת תל אביב 25 שנים למצעד הגאווה הראשון בה - אירוע שתרם רבות לשינוי המתמשך ביחס כלפי להט"בים בישראל - המצב במגזר הערבי שונה בתכלית. בשום ישוב ערבי בישראל לא צועד אף מצעד גאווה ואין במגזר הערבי אף עירייה או מועצה אזורית שמממנים אירועים הקשורים לקהילה. גם לא עושה רושם שהמצב צפוי להשתנות בעתיד הנראה לעין.

היעדר התמיכה מתבטא לא רק באי קיום אירועים פומביים שנותנים לקהילה רוח גבית בדרך לשינוי חברתי עמוק. בעוד שלהט"בים יהודים נהנים מחיבוק של לא מעט פוליטיקאים שרואים את הקשר עם הקהילה כמשתלם אלקטורלית, המנהיגות הפוליטית הערבית מתרחקת מהנושא כמו ממגפה. בזמן שבני גנץ השמרן היה בשבוע שעבר אחד הנואמים המרכזיים באירועי מצעד הגאווה בירושלים, לאף ח"כ ערבי לא היה בו זכר. 

השמרנים והדתיים שבין הח"כים הערבים משמיצים את חברי הקהילה ומסיתים נגדם בדיוק כמו מקביליהם היהודים. הליברלים לכאורה - אנשים שמציגים דעות פרוגרסיביות לגבי כמעט כל נושא אחר ומתהדרים בתפיסותיהם ההומניות - סוכרים את פיהם בעקשנות כשהם מתבקשים להתייחס לסוגייה. מבחינתם, הנושא לא קיים.

המלכוד הזה - נידוי מהמעגלים הקרובים עקב הנטייה המינית ונידוי מהחברה היהודית עקב השיוך הלאומי - גורם לרובם המוחלט של חברי הקהילה הלהט"בית הערבית בישראל לחיות בהסתרה. במציאות שבה הודעות בדבר ניתוק קשר עם בני ובנות משפחה מופצות ברשתות החברתיות כל הזמן ולא מעט להט"בים גם מוצאים מהארון בניגוד לרצונם - רק מעטים אוזרים אומץ להעתיק את חייהם לערים כמו תל אביב וחיפה בתקווה לבנות בהן חיים חדשים. הרוב המכריע נשאר לסבול ביישובים שבהם גדלו. הם לא חושפים את נטייתם המינית מחשש להתנכלות ונידוי ורבים מהם נישאים מחוסר ברירה.

בעוד שהשבוע מציינת תל אביב 25 שנים למצעד הגאווה הראשון בה - אירוע שתרם רבות לשינוי המתמשך ביחס כלפי להט"בים בישראל - המצב במגזר הערבי שונה בתכלית. בשום ישוב ערבי בישראל לא צועד אף מצעד גאווה ואין במגזר הערבי אף עירייה או מועצה אזורית שמממנים אירועים הקשורים לקהילה

ה' נאנס. מהפחד שייחשף הוא אפילו לא חשב להתלונן

קשה לדעת מה שיעור הלהט"בים הערבים שנמצאים מחוץ לארון. מסקר שערכו ב-2021 האגודה לזכויות הלהט"ב והמכון הישראלי לחקר מגדר ולהט"ב עולה, כי 83% מהלהט"בים הערבים מעדיפים שלא לחשוף את נטייתם המינית. 72% מהם אמרו כי משפחתם הגרעינית אינה תומכת בהם בגלל זהותם המינית. 

ה', בן 25 ממשפחה דרוזית שמרנית מצפון הארץ, חווה את הדחייה הזאת על בשרו. "כשהייתי נער, הבית שלנו היה באזור מרוחק יחסית של היישוב וערב אחד כשהייתי בדרך הביתה התקרב אליי בחושך רכב עם פנסים כבויים. ירדו שלושה גברים שלא הכרתי ואני זוכר שהם הרביצו לי עד שאיבדתי הכרה. בבוקר מצאתי את עצמי על הקרקע קרוב לבית והבנתי שנאנסתי. אספתי את עצמי, זחלתי לבית ונכנסתי ישר למקלחת, ואז גיליתי דימום רציני. מהפחד לא העזתי לספר לאף אחד ורק אחרי ארבע שנים שיתפתי כמה חברים במה שקרה לי".

כשהיה בן 17, לאחר ששמועות על אודותיו החלו להסתובב ביישוב בו גדל, אלמוני רעול פנים דקר אותו בידו בסמוך לבית הוריו. גם במקרה הזה ה' לא פנה למשטרה, כיוון שפחד שהגשת תלונה תמקד בו יותר מדי תשומת לב. 

שנתיים מאוחר יותר, כשכבר היה חייל, מישהו בישוב גילה שיש לו פרופיל באפליקציית היכרויות לקהילה הלהט"בית והפיץ תצלום מסך שהוציא אותו מהארון בכפייה. קרובי משפחה הטיחו באביו שזהותו המינית של ה' מביישת את המשפחה המורחבת כולה ואביו גירש אותו מהבית. אמו עמדה מנגד. 

ה' מצא את עצמו חסר בית ובחודשים הבאים ישן במכוניתו עד שהתגייס. אלא שגם הריחוק מהקודים התרבותיים של החברה הדרוזית לא עזר, ובבסיס הוא סבל מהתנכלות של חיילים אחרים. "היה יום שבו נכנסו לחדר לי כמה חיילים ואמרו לי שמעכשיו אסור לי להסתכל עליהם או לשבת איתם. וזה מבלי שבכלל הייתי חבר שלהם קודם לכן", הוא מספר. 

ציפייתו של ה' לקבל סיוע או לפחות אמפטיה מקצין דרוזי ששירת בבסיס נכזבה גם היא. "כשסיפרתי לו מה עובר עליי הוא לא גילה שום הזדהות ורק זרק לי משפטים להטבופוביים שצריכים לבייש כל אדם שאומר אותם. כשמחיתי, הוא שפט אותי לחודשיים ריתוק". 

הנידוי מבית ההורים - שהפך אותו לחייל חסר בית עם משכורת צבאית זעומה - דחק את א' להפוך למה שהוא מכנה "עבד למבוגרים לכמה שעות". הוא תיעב כל מפגש כזה אבל לא ראה ברירה אחרת. "בכלל לא הבנתי בזמנו שביכולתי לפנות לעמותות כדי לקבל עזרה", הוא אומר כיום. "אפילו לא פניתי למשק"ית ת"ש בבסיס שלי על מנת לקבל דרכם תוספת שכר מכיוון שלא הייתי בקשר עם הוריי".

גם ה' נשמע פסימי מאוד כשאני שואל אותו על העתיד. "אני לא חושב שתהיה נורמליזציה של הנושא הזה מתישהו. אולי רק כשנעלה את המודעות בנושא הקהילה הלהט"בית", הוא אומר.

המנהיגות הפוליטית הערבית מתרחקת מהנושא כמו ממגפה. השמרנים והדתיים שבין הח"כים הערבים משמיצים את חברי הקהילה ומסיתים נגדם בדיוק כמו מקביליהם היהודים. הליברלים לכאורה - אנשים שמתהדרים בתפיסותיהם ההומניות - סוכרים את פיהם בעקשנות כשהם מתבקשים להתייחס לסוגייה. מבחינתם, הנושא לא קיים

לבד, ללא סיוע

החוויות הקשות שעברו על א' ועל ה' מייצגות היטב אלו אלו שחווים אלפי אלפי להט"בים ערבים שמרגישים לבד במערכה. העזרה המושטת להם באמצעות משרד הרווחה מוגבלת מאוד בהיקפה ורק מספר מצומצם של עמותות ופרויקטים מוקדשים לסיוע לקהילה הגאה הערבית.

איה ראס, לסבית מוסלמית ואם חד-הורית לשתי בנות, מנסה לסייע ככל יכולתה. היא עובדת כאם הבית של הוסטל "אבני דרך" בחולון המסייע לצעירים להט"בים שמשפחתם הפנתה להם עורף. יותר משליש מהלה"טבים הפונים להוסטל בבקשת סיוע מגיעים מהמגזר הערבי. "אני רואה שרוב בני הקהילה הגאה מהמגזר הערבי הגיעו אלינו אחרי שקיבלו איומים לרצח וזה שונה מלהט"בים יהודים שמגיעים אלינו. אצלנו חברי הקהילה, אין אחד שלא היה מאוים", היא אומרת. 

יותר משליש מהלה"טבים הפונים להוסטל בבקשת סיוע מגיעים מהמגזר הערבי. "אני רואה שרוב בני הקהילה הגאה מהמגזר הערבי הגיעו אלינו אחרי שקיבלו איומים לרצח וזה שונה מלהט"בים יהודים שמגיעים אלינו. אצלנו חברי הקהילה, אין אחד שלא היה מאוים", היא ראס

די ברור מדוע שיעור הלהט"בים הערבים הפונים ל"אבני דרך" בבקשת סיוע גבוה בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה. בעוד שכל רשות מקומית בישראל מקבלת מהמדינה תקצוב צנוע בעבור העסקת עובד סוציאלי שיסייע לחברי הקהילה הגאה, מבדיקת שומרים עולה שרק חמישית מתוך 255 הרשויות המקומיות בישראל מאיישות את התקן, ושאין בנמצא אף רשות מקומית ערבית בה פועל עובד סוציאלי ייעודי לצורך הזה.

ממשרד הרווחה נמסר כי המשרד מפעיל מגוון רחב של פרויקטים בכדי לספק מענה עבור צרכי הקהילה הלהט"בית הערבית, בהם יצירת תקן של עובד סוציאלי ארצי לחברה הערבית, המופקד על טיפול בלהט"בים מהמגזר, והפעלת מוקד מטר"א בתל אביב המסייע גם למתמכרים המגיעים מהקהילה. נכון לעכשיו, ועל אף שלטענת גורם במשרד הפרויקט כבר תוקצב, איש לא יודע מתי יוקם הוסטל להלנת חירום שאמור לאפשר ללהט"בים ערבים לשהות בו עד חצי שנה. 

גם כשיוזמות הסיוע ללהט"בים הערבים מגיעות מתוך החברה הערבית, הן נתקלות בקשיים ייחודיים. פרויקט "בית-אל-מים" למשל, מקבל מהמשרד לשוויון חברתי תקצוב דל ונתמך גם על ידי האגודה למען הלהט״ב. כדי להמשיך להתקיים, "בית-אל-מים" נזקקת לתרומות, אבל אנשיה מגלים פעם אחר פעם שהכסף זורם רק ממגזר אחד בחברה. את הקרדיט הראשוני להתחלת הפרויקט נותן מנהל הפרויקט עורווה אדם לחברת "טחינת אלארז", שתרמה בזמנו להקמת קו הקשב אולם מאז החליפה החברה ידיים וכיום היא אינה בין התורמים. "התורמים שלנו הם יהודים, לא ערבים. התורם הערבי היחיד תרם לנו ריהוט משרדי״, אומר אדם בתסכול.

לפני כשנה, כשאדם השיק קמפיין ראשון של שלטים שעליהם התנוססה הסיסמה صار عنا بيت (יש לנו בית), במטרה להעלות את המודעות במגזר לפעילות הפרויקט, חלק ניכר מהם הושחתו במהירות. אדם גם מספר שעל מנת להקנות למשתתפים במפגשים ש"בית-אל-מים" מארגנת תחושת ביטחון אישי, נאלצים אנשיו לבדוק מבעוד מועד את הרקע של המעוניינים, וכי בעבר נפסלה השתתפותם של כמה מהפונים. אם כל זה לא מספיק, בעת קיום האירועים נוכח בהם מאבטח חמוש.

המחשה נוספת לניתוק של החברה הערבית מהקהילה ומהארגונים שמסייעים לה הגיעה כשאדם כיתת את רגליו בחיפושים אחר עובד סוציאלי שיסכים לעבוד עם "בית-אל-מים". "כשחיפשתי מישהו, ראיתי ש-90% אלו שפנו אלינו באו כדי לעשות דרכנו טיפולי המרה ללהט"בים, ורק שלושה אנשים פנו כדי באמת לעבוד כעובדים סוציאליים עבור הקהילה", הוא מספר.

אדם אומר שישנם לא מעט להט"בים ערבים שמסתייגים מקבלת סיוע מגוף ש"יושב תחת יהודים", ושמשום כך הוא מקווה להצליח ולהפוך בעתיד את ההתארגנות שהקים לעמותה עצמאית. "במידה (שעמותות המסייעות לקהילת הלהט"ב, פ"א) רוצות להיות חלק מהשינוי בחברה הערבית, הן צריכות וחייבות לדבר עם הקהילה הערבית בשפה שלה, בערבית", הוא קובע.

המחשה לניתוק של החברה הערבית מהקהילה, הגיעה כשעורווה אדם כיתת את רגליו בחיפושים אחר עובד סוציאלי שיסכים לעבוד עם "בית-אל-מים". "כשחיפשתי מישהו, ראיתי ש-90% אלו שפנו אלינו באו כדי לעשות דרכנו טיפולי המרה ללהט"בים, ורק שלושה פנו כדי באמת לעבוד כעובדים סוציאליים עבור הקהילה", הוא מספר.

הישועה לא תגיע מהפוליטיקאים

ביולי 2020, כשהחוק האוסר על "טיפולי המרה" ללהט"בים הובא לקריאה ראשונה בכנסת, רוב הח"כים הערבים (אז, עדיין במסגרת הרשימה המשותפת, פ"א) הצביעו נגדו או נמנעו מלהגיע להצבעה. היחידים מהמגזר שהצביעו בעדו היו איימן עודה ועאידה תומא סלימאן. השניים ספגו ביקורת קשה לאחר הצבעתם וזה כנראה מה שמסביר את סירובם להתראיין לכתבה זו. 

יו"ר תע"ל, אחמד טיבי, שסירב גם הוא להתראיין לכתבה, אמר בזמנו כי הוא אישית מתנגד למה שהוא מכנה "תופעת הלהט"ב". גם מפלגתו, הוא המשיך, מתנגדת לקידום חוקים המקדמים זכויות להט"בים ואנשיה סבורים כי אין מקום לקיום מצעדי גאווה או לביקורים מפוררי סטריאוטיפים ומייצרי סובלנות של נציגי הקהילה בבתי ספר. 

ח"כ טיבי, שסירב גם הוא להתראיין לכתבה, אמר בזמנו כי הוא אישית מתנגד למה שהוא מכנה "תופעת הלהט"ב". גם מפלגתו, הוא המשיך, מתנגדת לקידום חוקים המקדמים זכויות להט"בים ואנשיה סבורים כי אין מקום לקיום מצעדי גאווה או לביקורים מפוררי סטריאוטיפים ומייצרי סובלנות של נציגי הקהילה בבתי ספר

יוצאת הדופן היא חברת הכנסת לשעבר אבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה, שניסתה בתקופת כהונתה לסייע ללהט"בים ערבים - לרבות מהרשות הפלסטינית שבורחים לישראל בחיפוש אחר מקלט (נושא בו עסקנו בתחקיר מקיף בשנה שעברה). היא משוכנעת שארגונים יהודיים לא מסוגלים להבין את עומק המורכבות של הנושא בחברה הערבית ו"לכן צריך שמנהיגים מהחברה הערבית יובילו את השינוי".

מי יהיו אותם מנהיגים? שאלה טובה. מראענה מאשימה את חברי הכנסת הערבים בהעדפת שיקולים אלקטורליים על פני שיקולים מוסריים בכל האמור ליחסם לקהילה הגאה, ומכנה אותם בפשטות "פחדנים". "אולי ביום שהקהילה ותומכיה יקומו על הרגליים וידרשו שוויון, הנציגים בכנסת יבינו ויתייחסו אליה", היא אומרת. 

הח"כית לשעבר מראענה מאשימה את חברי הכנסת הערבים בהעדפת שיקולים אלקטורליים על פני שיקולים מוסריים בכל האמור ליחסם לקהילה הגאה, ומכנה אותם בפשטות "פחדנים". "אולי ביום שהקהילה ותומכיה יקומו על הרגליים וידרשו שוויון, הנציגים בכנסת יבינו ויתייחסו אליה", היא אומרת

ד"ר סלים בריק, מרצה למדע המדינה שמתמחה בפוליטיקה פרלמנטרית ומפלגתית, אומר שהסיבה העיקרית להתנגדות ללהט"בים בחברה הערבית היא דתית. "(משכב זכר) זה אחד האיסורים החמורים באיסלאם וזו הסיבה שפוליטיקאים בורחים מהנושא. התמיכה של ח"כ עאידה תומא סלימאן בקהילה הביאה למתקפה חריפה עליה והאשימו אותה בהשחתת החברה, לא פחות. שיעור הלהט"בים המוצהרים בחברה הערבית נמוך ביותר ולכן כוחם האלקטורלי מוגבל, ומבחינת הפוליטיקאים הנזק מעיסוק בנושא עולה בהרבה על התועלת שבו. התנועה האיסלמית העלתה את הנושא על ראש שמחתה והשתמשה בו כקרדום לחפור בו נגד חד"ש, נגד החילוניות ובמיוחד נגד שיח השוויון המגדרי".

גם בריק לא תולה הרבה תקוות בשינוי קרוב של יחס החברה הערבית ללהט"בים שלה. "באופן גלוי - שאינו משקף את ממדיה האמיתיים כמובן - מדובר בתופעה אזוטרית שדי מצומצמת לשוליים של החברה. החברה המוסלמית, שהיא שמרנית באופן כללי, לא תיתן לנושא להפוך לסוגייה ציבורית. בטח לא בטווח הקרוב. רע"מ (בראשות מנסור עבאס, פ"א) נאבקת בלהט"בים באופן די אגרסיבי, ובעיני זו אחת הסיבות שבגללן המפלגה העדיפה חבירה לימין ולא לשמאל".

בינתיים, אפילו ניסיון להבין כמה פשעי שנאה על רקע להט"בופובי מבוצעים בחברה הערבית נגד חברי הקהילה נידון לכישלון חרוץ. הן בשל אי האמון הכללי העמוק של ערביי ישראל במשטרה כגורם שיכול לסייע להם, והן בגלל הפחד להיחשף כלהט"בים בעקבות הגשת התלונה. 

מהמשטרה נמסר כי היא לא מבצעת פילוח של מספר פשעי השנאה על רקע זה לפי מגזר. במלים אחרות: לאיש אין מושג מה היקף התופעה והאם היא במגמת עלייה או ירידה.

"החברה המוסלמית, שהיא שמרנית באופן כללי, לא תיתן לנושא להפוך לסוגייה ציבורית. בטח לא בטווח הקרוב", אומר ד"ר בריק. "רע"מ (בראשות מנסור עבאס) נאבקת בלהט"בים באופן די אגרסיבי, ובעיני זו אחת הסיבות שבגללן המפלגה העדיפה חבירה לימין ולא לשמאל"

המצב עגום, אבל יש גם מקום לאופטימיות

גם מספר החוקרים שעוסקים בחקר הקהילה הלהט"בית הערבית בישראל מצומצם מאוד. ד"ר הדר פרנקו גלאור, היא מרצה לקרימינולוגיה ולסוציולוגיה בקריה האקדמית אונו וחוקרת מגדר, זהות יהודית ורב-תרבותיות בישראל. בעוד שפרנקו גלאור מסכימה שמצב הקהילה הלהט"בית-ערבית כיום עגום למדי היא מזהה שינוי לטובה. "אם היית מחפש בגוגל לפני כמה שנים את צמד המילים 'להט"ב ערבי', היית מקבל מעט מאוד תוצאות אבל בשנים האחרונות עיתונאים יהודים וערבים כותבים על הנושא, היו חברי כנסת שהתעסקו בו ורואים עניין גם באקדמיה". 

פרנקו גלאור אומרת כי תהליכים פרוגרסיביים בישראל מתחילים בחברה החילונית, עוברים לאחר זמן למגזרים שמרניים ודתיים יותר ורק לאחר מכן מחלחלים גם לחברה הערבית. "מה שהחברה החילונית היהודית עברה לפני 20 שנים מתחיל לקרות עכשיו אצל הערבים. גם התהליכים שעברו על החברה היהודית-דתית לפני כחמש שנים, מתרחשים רק עכשיו בחברה הערבית".

באקדמיה היא מזהה רצון של סטודנטים ערבים לחקור נושאים הקשורים באופן ישיר או עקיף בלהט"בים ערבים, ברצח נשים ובאלימות על רקע שנאה. במבחן התוצאה, לעומת זאת, "קיים פער בין מה שהם רוצים לחקור לבין מה שהם יכולים לחקור. אומרים לי 'רצינו, אך אף אחד לא מסכים להתראיין למחקרים שלנו'. התשובה שלי אליהם היא ׳תשקיעו עוד, אתם יכולים׳. זה חשוב כי אני רואה רצון של סטודנטים לחקור ולהביא הקולות האלה והרצון הזה הפתרון והדרך לשינוי.

"הלהט"בים מהחברה הערבית כיום, הם אנשים אמיצים שלוקחים סיכון - כמו שהלהט"בים החילונים עשו לפני עשרות שנים. הם מבינים שכדי להוביל שינוי צריך להילחם, והם עושים את זה".