קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

אורנג'-ווש: כך הפך הפח הכתום מהבטחה ירוקה לכלי למירוק המצפון של התאגידים והצרכנים

הפח הכתום אמור היה לגרום לישראלים למחזר בקלות את אינספור האריזות שהם מכניסים לבתיהם. יותר מעשור לאחר מכן: שיעור האריזות שמגיעות למיחזור רק יורד, התמיכה של המדינה במיחזור מידלדלת, התושבים שרק רוצים למחזר מבולבלים עוד יותר, ואיך כל זה קשור לכך שאת מונופול מיחזור האריזות היחיד בישראל מחזיקות החברות הגדולות במשק, שגם מוכרות לכולנו את האריזות? דוח מיוחד של שומרים 

מתוך "אנשי הפח", מיצג שנערך ב-2014 בפארק שרון. צילום: רויטרס
מתוך "אנשי הפח", מיצג שנערך ב-2014 בפארק שרון. צילום: רויטרס

הפח הכתום אמור היה לגרום לישראלים למחזר בקלות את אינספור האריזות שהם מכניסים לבתיהם. יותר מעשור לאחר מכן: שיעור האריזות שמגיעות למיחזור רק יורד, התמיכה של המדינה במיחזור מידלדלת, התושבים שרק רוצים למחזר מבולבלים עוד יותר, ואיך כל זה קשור לכך שאת מונופול מיחזור האריזות היחיד בישראל מחזיקות החברות הגדולות במשק, שגם מוכרות לכולנו את האריזות? דוח מיוחד של שומרים 

מתוך "אנשי הפח", מיצג שנערך ב-2014 בפארק שרון. צילום: רויטרס

הפח הכתום אמור היה לגרום לישראלים למחזר בקלות את אינספור האריזות שהם מכניסים לבתיהם. יותר מעשור לאחר מכן: שיעור האריזות שמגיעות למיחזור רק יורד, התמיכה של המדינה במיחזור מידלדלת, התושבים שרק רוצים למחזר מבולבלים עוד יותר, ואיך כל זה קשור לכך שאת מונופול מיחזור האריזות היחיד בישראל מחזיקות החברות הגדולות במשק, שגם מוכרות לכולנו את האריזות? דוח מיוחד של שומרים 

רוני זינגר

מתוך "אנשי הפח", מיצג שנערך ב-2014 בפארק שרון. צילום: רויטרס

5.1.2023

תקציר הכתבה

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

אין אריזה שמגלמת בתוכה את האבסורד של מיחזור האריזות בישראל בצורה ברורה יותר מקרטון החלב. כן, קרטון החלב שאנחנו קונים כי שקית הפלסטיק הנוסטלגית או בקבוק הפלסטיק הפשוט נתפסים בעינינו כמזהמים כל כך. כשאנחנו דואגים להשליך את קרטון החלב הזה לפח הכתום למיחזור אריזות, אנחנו כבר מרגישים ממש טוב עם עצמנו. אבל כל התהליך הזה הוא אשליה: קרטון חלב הוא ממש לא רק קרטון. הוא כולל לפחות שני סוגים של פלסטיק, קרטון מצופה בלמינציה, ואם מדובר בקרטון עמיד, אז הוא כולל ככל הנראה גם אלומיניום. כדי למחזר קרטון כזה צריך להפריד את החומרים במכונה שבכלל לא קיימת בישראל, ולכן רוב קרטוני החלב שמושלכים לפח הכתום נשלחים למתקנים מיוחדים מעבר לים. כן, מעבר לים. 

אריזות אחרות שאנחנו מתבקשים לזרוק לפח הכתום אכן מועברות למיחזור. קופסאות שימורים, אריזות פלסטיק של חומרי ניקוי, שקיות – כל אלו ניתנים למיחזור פשוט יחסית, אבל במציאות הישראלית העכשווית כל כך מעט מהם אכן מגיעים למיחזור. כמה מעט? מנתונים שפורסמו על ידי המשרד להגנת הסביבה ונשענים על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי מיחזור האריזות בישראל כתוצאה מהפרדה שהאזרחים מבצעים עומד במקרה הטוב על 5%. המספר האמיתי כנראה נמוך עוד יותר, ומשנה לשנה שיעור האריזות הממוחזרות בעקבות ההפרדה הביתית יורד במקום לעלות. 

במילים פשוטות, מדינת ישראל ממשיכה להיכשל כישלון חרוץ בכל הנוגע לטיפול בפסולת, בשונה ממדינות מתקדמות אחרות שמשכללות את יכולות המיחזור שלהן כל הזמן. וכשזה המצב, הפח הכתום הפך לסמל – אבל האם הגענו לשלב שבו הוא רק סמל? מעין כלי למירוק המצפון של החברות הגדולות במשק והצרכנים גם יחד? אולי ההתמקדות בו, לצד ההתעלמות מכל דרך אחרת לקדם את המיחזור בישראל, גורמת לכך שאנחנו מפספסים הזדמנות לנהל דיון אמיתי ומועיל על מיחזור?

צילום: שאטרסטוק
עמיעד לפידות, "אדם טבע ודין": "רק 50% מהפסולת שנאספה בפח הכתום הולכת למיחזור בפועל משום שחלק מהאריזות לא ניתן למחזר. קרטון חלב אי אפשר למחזר, יש אריזות חטיפים שאי אפשר למחזר. אז צריך לזכור שגם אם הפחים מתמלאים אין זה אומר שכל מה שבפנים יתאים למיחזור"

"20% מהזבל הולך למיחזור? זה בולשיט"

בחודש שעבר צוין ברחבי הארץ יום המיחזור (ב-8.12). לא בדיוק חג לאומי במדינה שבה המיחזור נמצא בתחתית סדר העדיפויות האישי, התאגידי והממשלתי, בסך הכול יום שהמציא תאגיד המיחזור תמיר לפני כמה שנים כחלק ממהלך יחצ"ני. הוא נחגג מדי דצמבר, בעיקר באמצעות תוכן שיווקי באתרי החדשות הגדולים וסרטוני טיקטוק של ידוענים מכל הדרגות שמזכירים לנו, שוב, לזרוק אריזות לפח הכתום כאילו שככה נציל את העולם.

אבל כולנו מכירים את הפח הכתום ובעיקר את המראה המוכר של פח כתום מתפקע מאריזות וזבל רנדומלי, וסביבו ערמות של זבל שלא מצא מקום אחר. תושבים שמבקשים לקיים אורח חיים תומך איכות סביבה ומקפידים על הפרדת זבל כדי לאפשר את המיחזור שלו מגלים שלא תמיד יש להם אפשרות לעשות כן. הפחים הכתומים, שמתאימים לאריזות מסוימות בלבד, שעליהן גם אמור להופיע סמל "הפח הכתום", מלאים וממילא בדרך כלל אין באזור גם פחים למיחזור פסולת אחרת (זכוכית, בקבוקים או נייר). 

רשמית, 20% מהפסולת הביתית מגיעה למיחזור ולא להטמנה, אבל גורמים בתחום מבהירים שהמספר הזה מנופח. "המספרים האלה הם בולשיט", אומר בכיר בענף המיחזור בשיחה עם שומרים. "הנתונים האמיתיים גרועים הרבה יותר. עד לאחרונה הנתון הזה כלל ספירה כפולה של האריזות והבקבוקים, ובנוסף, המשרד להגנת הסביבה נשען על מה שהרשויות מדווחות ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל כדאי לדעת שיש רשויות מקומיות שדואגות שהפסולת שלהן לא תגיע למיחזור ולא להטמנה אלא תושלך בשולי העיר".

תמיר מתגאה כי פרשה יותר מ-222 אלף פחים כתומים ברחבי הארץ ובאתר התאגיד נכתב כי נאספו מעל 151 אלף טונות אשפה. אבל ראש תחום פסולת ומיחזור ב"אדם טבע ודין", עמיעד לפידות, מסביר שאם מפרקים את המספרים המפוצצים, נשארים עם נתונים עגומים מאוד. על פי נתונים שנאספו בסקר הפסולת, שנערך בפעם האחרונה לפני עשור, הישראלי הממוצע מייצר בשנה 73 קילו זבל רק מאריזות. לפי לפידות, גם אם בפחים הכתומים נאספים 30 אלף טונות של אריזות בשנה, "אם נחלק את זה בתשעה מיליון ומשהו תושבי ישראל, מגיעים בסך הכול לשלושה קילו בשנה לאדם. מה זה שלושה קילו אריזות לעומת 73 קילו פסולת שאדם מייצר בממוצע? זו בדיחה".

בנוסף, אומר לפידות, "רק 50% מהפסולת שנאספה בפח הכתום הולכת למיחזור בפועל משום שחלק מהאריזות לא ניתן למחזר. קרטון חלב אי אפשר למחזר, יש אריזות חטיפים שאי אפשר למחזר. אז צריך לזכור שגם אם הפחים מתמלאים אין זה אומר שכל מה שבפנים יתאים למיחזור".

הנתונים על פי תאגיד תמיר, צילום מסך מתוך אתר החברה
על פי נתונים שנאספו בסקר הפסולת, שנערך בפעם האחרונה לפני עשור, הישראלי הממוצע מייצר בשנה 73 קילו זבל רק מאריזות. לפי לפידות, גם אם בפחים הכתומים נאספים 30 אלף טונות של אריזות בשנה, "אם נחלק את זה בתשעה מיליון ומשהו תושבי ישראל, מגיעים בסך הכול לשלושה קילו בשנה לאדם. מה זה שלושה קילו אריזות לעומת 73 קילו פסולת שאדם מייצר בממוצע? זו בדיחה"

רבע מיליון פחים. פינוי 3-4 פעמים בשנה

חוק הפיקדון, חוק מיחזור פסולת אלקטרונית וגם חוק האריזות – כל אלה הם ביטוי לכך שהחקיקה הישראלית מייחסת חשיבות למיחזור ושואפת להשתפר. חוק האריזות הוא המאוחר מבין השלושה. הוא נחקק ב-2011 ומטיל על היצרניות והיבואניות הגדולות אחריות מורחבת ומחייב אותן לאסוף בחזרה את האריזות של מוצריהן לשם שימוש חוזר. מאז שנחקק "חוק האריזות" הפחים הכתומים הם הדרך היחידה שבה הציבור יכול ומתבקש למחזר אריזות. הם מתופעלים על ידי תאגיד תמיר, שהקימו עשר היצרניות הגדולות במשק בעקבות החוק, והוא פועל מהיום הראשון כתאגיד מיחזור האריזות היחיד בישראל – כלומר כמונופול. לאחרונה אישר המשרד להגנת הסביבה את פעילותו כמונופול לחמש שנים נוספות. 

שומרים ביקש מתמיר נתון בסיסי: כמה טונות אשפה נאספות מדי שנה. בתגובה נמסר מהתאגיד כי הנתון האחרון שיש בידיהם נכון ל-2019, אז נאספו כ-377 אלף טונות. לפי לפידות, הנתון הזה שונה מהנתון באתר של תמיר משום שהוא כולל בעיקר נייר וקרטון, ורק לאחר מכן גם עץ ופלסטיק. לדבריו, "אלה נתונים של סך כל מה שנאסף, לא רק מהפחים הכתומים אלא גם מהתעשייה. אריזות עץ למשל, אין כמעט בכלל במשקי הבית. הנייר והקרטון שהם מציינים נאספו מפחים כחולים שלא תמיר אוספים, אלא אמניר, שפעלו ואספו נייר וקרטון גם לפני חוק האריזות". 

לפידות אומר גם שהמראה של הפחים המלאים עד אפס מקום אינו הוכחה להצלחתם, אלא תוצאה של פינוי איטי ולא יעיל שלהם. "הנה ההסבר מדוע פחים כתומים רבים סתומים לגמרי: אם לוקחים את אותם 222 אלף פחים הפזורים בארץ ומחלקים ביניהם את 30 מיליון הקילו שנאספים בפחים הכתומים בשנה - נגיע ל-134 קילו לפח בשנה. פח אחד מלא מכיל 50 קילו וכך מגיעים לפינוי של שלוש או ארבע פעמים בשנה של כל אחד מהם".

התדירות הלא מספקת של הפינוי היא תוצאה של חוסר הרצון – או היכולת – של רשויות מסוימות לעמוד במחיר הגבוה. "פינוי פח כתום של אריזות עולה בין 1,500 ל-3,000 שקל לטונה אריזות ואילו פינוי אשפה מפח ירוק עולה 700 שקל בלבד לטונה", מבהיר לפידות. זו כנראה אחת הסיבות שעיריות רבות התמהמהו עם הצבת הפחים הכתומים, ועיריית ירושלים, למשל, הציבה אותם ברחבי העיר רק לאחרונה, אחרי יותר מעשור שבו סירבה לעשות זאת. 

אתר מחזור. צילום: רויטרס
גורם בענף המיחזור: "המונופול התווה לנו פח כתום אבל הרגולטור צריך לשאול למה התאגיד הזה ממחזר כל כך מעט. למה אחרי 11 שנה לא עומדים ביעדי המיחזור? איך הנתונים מראים שאין גידול באיסוף האריזות ובמיחזור - כשבמצטבר הציבור שילם עבור החוק הזה מעל מיליארד שקל בכל שנות קיומו?"

"דחו את ההצעה שלי כי אני זול יותר מתאגיד תמיר"

בעולם הפרדת הפסולת ישנן שתי גישות עיקריות: אחת שגורסת שאין תחליף להפרדת הפסולת במקור – כלומר בבית ובפחים הייעודיים – ושנייה, שתומכת בהפרדת הפסולת במתקני מיון באמצעים טכנולוגיים חדשניים. חוק האריזות הוא סימן לכך שהמשרד להגנת הסביבה תומך בגישה הראשונה ורואה חשיבות בהפרדת האריזות במקור, ומרבית המומחים מסכימים שזו הדרך היעילה ביותר למחזר. אבל גורמים בשוק המיחזור שביקשו להתחרות בתמיר טוענים שהמדינה לא מאפשרת להם לעשות זאת – אף על פי שהרווח יהיה של כולנו. 

אחד מהגורמים האלה הוא דן הלמן, הבעלים של "מ.א.י תאגיד למיחזור פסולת אלקטרונית" ושל חברת "נטלי מיחזור אריזות לישראל". הלמן הגיש למשרד להגנת הסביבה שלוש בקשות להתמודד במכרז מול תאגיד תמיר, אך נדחה פעם אחר פעם. "הנימוק האחרון שבגללו דחו אותי היה שהמחירון שלי זול יותר מאשר המתחרה ולכן הן חוששים שאני לא יודע לעבוד עם המערכת", הוא אומר. "אלא שאני מתוך המערכת, יש לנו כבר מערך שלם שעובד בתחום הפסולת האלקטרונית, שם גם יש לי מתחרה. אנחנו טובים, אני יודע לבצע פעילות נרחבת בכל הארץ בעלויות מופחתות".

לפי הלמן, לתמיר פשוט אין שום סיבה להתייעל ולהוריד מחירים כל עוד המדינה מאפשרת לו לפעול ללא תחרות. "תמיר הוא מונופול ומתנהג כמונופול", הוא מוסיף בכעס, "בזמן שאצלי יש 10 עובדים אצלם יש 40. הם פשוט יכולים להעלות את המחיר, וזה אכן מה שהם עשו לאחרונה. העובדות מאוד פשוטות: מדינת ישראל לא עומדת ביעדי חוק מיחזור האריזות. היעד שהחוק הציב הוא 60% מיחזור ובפועל עומדים על חצי מזה, ותמיר משרתת רק 50% מהיבואנים והיצרנים. בתחום הפסולת האלקטרונית אנחנו משרתים 95% מהיבואנים והיצרנים. זה קורה בזכות תחרות. תחרות מגדילה את אחוזי ההשתתפות של היצרנים והיבואנים ומגדילה את המיחזור כולו, יש על זה לא מעט מחקרים שנעשו ב-OECD".

במתקני מיון הפסולת, שספגו לאחרונה מכה קשה בגלל צמצום התמיכה מצד המדינה, דורשים גם כן הכרה בכך שהם יכולים להתחרות בתמיר ולהגדיל משמעותית את שיעור האריזות הממוחזרות. "אם אני יודע להוציא את בקבוק השמפו מהזבל אחרי שהוא נזרק לשקית בפח ירוק, למה זה בעייתי? למה אני לא יכול להיות מתוגמל על זה?", תוהה בעל מתקן מיון שכזה. "יש תקרה בסופו של דבר לכמות ההפרדה שאנשים עושים במקור. אפילו נורווגיה, שהיא המדינה הכי מתקדמת בנושא ההפרדה במקור, מגיעה ל-50%. אנחנו בישראל עומדים על 4%. אז למה להסתמך רק על האנשים בבית? למה לקחת בקבוק שמפו שנשלף במתקן המיון ולשלוח אותו למטמנה במקום לפתוח את השוק לתחרות, לתגמל אותנו על זה ולאפשר לשלוף כמה שיותר אריוזת למיחזור?"

בכל זאת, לפידות מ"אדם טבע ודין" סבור, כי עם כל הכבוד להפרדה הנוספת במתקני המיון, הפרדה במקור חשובה וטובה יותר, ויש לכך גם סיבות מקומיות שמבדילות את ישראל ממדינות אחרות. "הזבל הישראלי מאוד רטוב כי ישראלים אוכלים הרבה מאוד ירקות ופירות. אי אפשר להשוות את זה לאירופה, שם הזבל יבש יותר", הוא אומר. "זו הסיבה שהשליפה של האריזות במתקני הקצה מותירה אותנו הרבה פעמים עם אריזות שאי אפשר להשתמש בהן בשל מצבן הנחות, מהרטיבות". 

מתוך "אנשי הפח", מיצג שנערך ב-2014 בפארק שרון. המצולם אינו קשור לכתבה. צילום: רויטרס
פרופ' אופירה אילון, הטכניון: "את החינוך של הציבור בתחום הייתי שמה במקום האחרון משום שהציבור בסוף מבין עניין ויעשה את מה שיגידו לו, הוא רק לא רוצה להרגיש שעובדים עליו. הבעיה המרכזית היא המשרד להגנת הסביבה והחסמים שקיימים שם"

"מי אמר שהפח הכתום הוא הדרך היחידה למחזר?"

עו"ד שלומי לויה, סמנכ"ל משפט ממשל של איגוד לשכות המסחר והיועץ המשפט של הארגון, לא מצליח להבין למה הציבור יודע להתקומם נגד מונופולים של יבואנים, אבל אדיש לחלוטין למונופול בתחום המיחזור. לויה מכניס לדיון את הצד של היצרנים והיבואנים, שחלקם היו שמחים לבחור בחברה אחרת שתדאג למיחזור האריזות שלהם. "אנחנו פשוט תוהים מדוע אין תחרות בתחום כך שנוכל לבחור עם מי להתקשר", הוא אומר, "למה אנחנו נתונים רק בידיים של תמיר?"

קל להירתע מטענות של יצרנים ויבואנים שמתלוננים על כך ש"יקר להם" לשלם למונופול המיחזור, במיוחד כשיודעים שבין החברות המתלוננות יש כאלה שבעצמן בוחרות להעלות מחירים לצרכן בתקופות קשות. אלא שלויה מעלה גם את הטענה שפתיחת שוק מיחזור האריזות לתחרות יכול להשפיע על המחיר הסופי. 

לדבריו, "צריך לזכור שכשמדובר בחברה עסקית, כל הוצאה שמושתת עליה מתגלגלת לצרכנים. אם תמיר מעלה מחירים ליצרנים כדי לפנות את פסולת האריזות - זה יגולם במחיר. אז אנחנו שואלים למה לא להשאיר את אותם יעדי המיחזור ומהצד השני להכניס תחרות, כך שאולי תהיה ירידת מחירים בתחום? בישראל רודפים מונופולים פרטיים כל הזמן אבל כשיש מונופול שקשור למדינה פתאום אנחנו בעד שחקן אחד בשוק? למה? תמיר קיימים בשוק עשר שנים וקיבלו הכרה לעוד חמש שנים, יש לו כבר יתרון מאוד גדול על כל שחקן חדש שיגיע. ובכל זאת חשוב לנער את השוק ומי שטוב יותר הוא שירוויח".

נוני וייצמן הוא מנכ"ל חברת פאר-נשר, יבואנית ויצרנית שמוכרת אביזרי אמבטיה, כלי צביעה, איטום ועוד לאלפי חנויות. כשהוא מתאר את הקשר שלו עם תמיר, הוא לא חוסך בביקורת על החברות הגדולות במשק, שמחזיקות בתאגיד, ועל המדינה, שלא פותחת את השוק לתחרות. "החוק מחייב אותי להתקשר עם תמיר פשוט משום שאין חברה אחרת", הוא מתאר, "בעבר שילמנו 12 אלף שקל בשנה, היום אנחנו משלמים להם כ-20 אלף שקל בשנה, וזה הולך וגדל. אני בעד החוק הזה ("חוק האריזות"), אלא שהוא מפלה. תמיר מעלה מחירים כשהוא רוצה בלי שאני יודע למה, והבעלים שלו הן היצרניות הגדולות, חלקן מתחרות של היצרנים האחרים שמשלמים לתאגיד".

וייצמן מתרעם על כך שהחברות שהקימו את תמיר מפקחות על עצמן: "כך למשל, הן קבעו מחירי מיחזור גבוהים לקרטון למרות שכולנו יודעים שפלסטיק מזהם יותר. לצערי אין מספיק רגולציה בעניין התמחור מצד המשרד להגנת הסביבה שגם לא קובע מה כדאי למחזר יותר ועל מה כדאי לשלם יותר". לדברי וייצמן, "בסופו של דבר ה-20 אלף שקלים שאני משלם לתמיר מתגלגלים לציבור, זה עוד משהו שמעלה את המחירים כי אם מעלים לי מחיר אני חייב להעלות מחיר לצרכן. לכן תחרות בשוק הזה היא יותר מכל אינטרס ציבורי".

גורם נוסף שמבקש להתחרות בענף, מתקשה לעצור את התסכול: "כשאת אומרת פח כתום זה כבר תפיסה שאת שבויה בה, אבל מי אמר שזו הדרך היחידה? יש עוד דרכים. באוסטריה השיטה זה שקיות ליד העמוד, ובבלגיה יש הפרדה בקצה באמצעות מכונות. המונופול התווה לנו פח כתום אבל הרגולטור צריך לשאול למה התאגיד הזה ממחזר כל כך מעט. למה אחרי 11 שנה לא עומדים ביעדי המיחזור? איך הנתונים מראים שאין גידול באיסוף האריזות ובמיחזור - כשבמצטבר הציבור שילם עבור החוק הזה מעל מיליארד שקל בכל שנות קיומו? (הנתון הזה הוא חישוב של תקציב תאגיד תמיר: מעל 100 מיליון שקל בשנה שמשולמים על ידי היצרנים והיבואנים כבר 11 שנה. ר"ז)".

השרה החדשה להגנת הסביבה, עידית סילמן. צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת
עו"ד שלומי לויה, איגוד לשכות המסחר: "אם תמיר מעלה מחירים ליצרנים כדי לפנות את פסולת האריזות - זה יגולם במחיר. אז אנחנו שואלים למה לא להכניס תחרות? בישראל רודפים מונופולים פרטיים כל הזמן אבל כשיש מונופול שקשור למדינה פתאום אנחנו בעד שחקן אחד?"

"העולם מתפתח בזכות תחרות ורק בישראל כלום לא זז"

כמעט כל שר להגנת הסביבה שנכנס למשרד בשנים האחרונות הצהיר על כוונתו לפתיחת השוק לתחרות. אבי גבאי הצהיר עוד ב-2015 שיעשה זאת. מנכ"ל משרדו דאז דוד לפלר אומר לשומרים, כי הוא כבר לא זוכר למה בסוף זה לא קרה. העובדה היא שגם השרים זאב אלקין, גילה גמליאל ותמר זנדברג הצהירו שהם בעד תחרות, אבל בסופו של דבר השאירו את המצב על כנו.

בשיחות שערכנו עם פעילים סביבתיים, בעלי חברות שמבקשות להתחרות בתמיר, יצרנים ויבואנים, ניכר כי כולם מתקשים להבין לעומק את הסיבה שבגללה המשרד להגנת הסביבה לא פותח את השוק לתחרות. לפיכך כולם תמימי דעים שמדובר בעצלנות של פקידי המשרד: "אני חושש שהפקידים פשוט לא רוצים לעבוד קשה", אומר אחד הגורמים המעורבים בתחום. "אם יש שני גופים צריך לפקח עליהם, והרי אין תקציב לעובדים נוספים, ואין עוד תוספת בשכר. מישהו ימחא להם כפיים על עבודה עודפת?"

גורם אחר מוסיף: "יש להם חשש מבלגן, למה לייצר כאב ראש כשיותר קל להתנהל עם גוף אחד. האמת שאף אחד לא מבין את האנומליה הזו של המשרד. הם לא עומדים ביעדים, יש הרבה ביקורת, הכסף מגולגל על הציבור ובכל זאת המצב נותר על כנו".

אדם נוסף בתחום מזכיר כי כבר ב-2018 כתבה עו"ד מיכל הלפרין, הממונה על התחרות דאז, כי המשרד להגנת הסביבה חייב להכניס גוף שיתחרה בתמיר וזאת בשל פגיעה בציבור. "ובכל זאת, השנים חלפו, העולם מתפתח בזכות תחרות ורק בישראל כלום לא זז", הוא אומר.

מה אפשר לעשות כדי שמשהו יזוז בכל זאת? המומחים מסכימים שאפשר קודם כל להיפרד משני הדברים שעליהם תאגיד תמיר שם את כל משקלו: הפח הכתום וההסברה לציבור. לפידות מציע פתרון של שלושה פחים. "חוק האריזות התברר כלא יעיל, המיחזור בהפרדה במקור הוא חשוב אבל הוא נמוך, האיסוף נמוך וממילא האריזות לא טובות דיין מראש כדי לעבור מיחזור", הוא אומר. "התוכנית האסטרטגית הנכונה היא הצבה של שלושה פחים בכל מקום: פח לפסולת רטובה, פח לפסולת יבשה שכולל כל פלסטיק, זכוכית או קרטון ועוד פח שבו אפשר לזרוק זבל מעורב כמו טיטולים או קופסה עם חומוס".

פרופ' אופירה אילון, חוקרת סביבה וניהול פסולת מהטכניון ואוניברסיטת חיפה, שכל הגורמים בתחום נסמכים על מחקריה, מציעה למשרד להגנת הסביבה לקחת אחריות – וגם להתייחס לציבור יותר בכבוד. "את החינוך של הציבור בתחום הייתי שמה במקום האחרון משום שהציבור בסוף מבין עניין ויעשה את מה שיגידו לו, הוא רק לא רוצה להרגיש שעובדים עליו", אומרת אילון. "אם העסק יעבוד הציבור יעבוד, אבל הבעיה המרכזית היא המשרד להגנת הסביבה והחסמים שקיימים שם. יש הרבה מאוד כסף שנצבר בקרן הניקיון (קרן שהרשויות המקומיות משלמות לה עבור פתרונות סביבה ונצברו בה מאות מיליוני שקלים. ר"ז), יש אסטרטגיה שלא מיושמת וכלום לא משתנה. אנחנו לקראת אסון". 

תגובות

תאגיד תמיר: "כ-20% מתושבי ישראל, שיש להם פח כתום בקרבת ביתם, מפרידים אריזות לפחים הכתומים. אנו מעריכים שבטווח הבינוני ניתן לפחות להכפיל כמות זו"

מתאגיד תמיר נמסר בתגובה: "תאגיד תמיר עוסק במחזור פסולת אריזות, לפיכך הנתונים שיש בידינו הם נתונים של איסוף פסולת אריזות. לגבי מיכלי משקה, עד דצמבר 21, בו הורחב חוק הפקדון על מכלי המשקה הגדולים, נחשבו מכלי המשקה כאריזה ונכללו בנתוני המיחזור ובדיווח של זרם הפלסטיק. בשנת 2021 מתוך 463,000 טון שדווח לנו ע"י היצרנים והיבואנים,92% שהם 423,800 טון עבר למיחזור (מסחרי וביתי). מהפסולת שנאספה בפחים הכתומים והגיעה אל תחנות המיון, כ-74% הייתה פסולת אריזות שעברה הליך מיון לטובת מחזור. מתוך פסולת האריזות שעברו את תהליך המיון, כ-85% מהאריזות עברו למחזור במפעלי מחזור בישראל, היתרה עברה להשבה וליצוא.

"בזרם המסחרי (בתי מסחר, מפעלים, מרלוגים ועוד) אנחנו פועלים במספר רב של פלטפורמות איסוף בכדי לתת פתרונות מחזור רבים ככל שניתן.

"לגבי הפרדת פסולת אריזות במקור (בבית) - החוק להסדרת פסולת אריזות עוסק, בדומה לחוקים הקיימים באירופה, בהפרדת פסולת אריזות במקור על בסיס פח ייעודי לאיסוף והאתגר העיקרי שלנו לעודד משפחות להפריד במקור ולפחים השונים. הפרדה בתחנות המיון עלולה לצמצם  מאוד את המחזור לאור פחתים רבים בתהליך ותפגע אנושות בחינוך ובהסברה להפחתה ומחזור. 

"כיום כ-20% מתושבי ישראל, שיש להם פח כתום בקרבת ביתם, מפרידים אריזות לפחים הכתומים. אנו מעריכים שבטווח הבינוני ניתן לפחות להכפיל כמות זו. אי אפשר לקשור או להסיק דבר מנתוני הלמ"ס, לגבי פעילות מחזור האריזות עליה אחראית תמיר. מחזור האריזות הוא רק חלק מכלל המחזור שמבוצע ברשויות, גזם, פסולת בנין, נייר ועוד. גם אם יש סטגנציה בנתונים של הלמ"ס, הרי שבנתונים של מחזור האריזות יש עליה מתמשכת לאורך השנים.

מתוך אתר תאגיד תמיר

"אנחנו קובעים בתהליך סדור, שמאושר על ידי הדירקטוריון והמשרד להגנת הסביבה, את דמי הטיפול שיצרנים ויבואנים משלמים כדי להסדיר את חובותיהם בחוק תחת העיקרון "אחריות יצרן מורחבת". פעילות תאגיד תמיר בחמש השנים (2017-2021) נעשתה כשדמי הטיפול הממוצעים היו כמעט ללא שינוי. בשנת 2022 דמי הטיפול התעדכנו ושיקפו בין היתר, את המדיניות הסביבתית אותה מעוניין המשרד להגנת הסביבה ליישם בכל הנוגע לטיפול בפסולת אריזות וסיבות כספיות שנוגעות לתהליך קביעת דמי הטיפול בהתאם למדיניות של המשרד להגנת הסביבה, נקבעו דרישות פרטניות ובשלוש השנים הבאות צפויים להיפרס פחים כתומים לעוד כמיליון משקי בית על מנת להגיע ל-90% ממשקי הבית במדינת ישראל.

"יש לזכור שמטרת החוק היא שמירה על הסביבה וצמצום הטמנת אריזות בקרקע, תחרות הינה אמצעי ולא מטרה והשאלה היא, האם תחרות תיטב עם הסביבה או תזיק ליישום החוק.

"לפני כעשור, במהלך החקיקה דרשו היצרנים והיבואנים שהגוף שיוקם יהיה ללא כוונות רווח וחברה לתועלת הציבור, כפי שמקובל ברוב מדינות אירופה וכך פועלת תמיר.  

"במחקרים שנעשו לאחרונה באירופה ב-26 גופי יישום, נקבע כי במדינות בהן הכניסו גוף עסקי מוכר נוסף לטובת תחרות, דמי הטיפול עלו והגופים היו פחות יעילים (הוציאו יותר כסף ומחזרו פחות אריזות). במידה שרוצים לאפשר פעילות של יותר מגוף אחד, בשוק קטן כמו השוק הישראלי, המשרד להגנת הסביבה יהיה חייב לקבוע אסדרה וכללים כדי לוודא שלא תהייה פגיעה במשאבים הנדרשים ליישום אופטימלי של החוק (אם ננסה להדגים, נציין  שכדי לייצר תחרות, גוף מוכר חדש שיצטרך לבקש פחות כסף מהיצרנים והיבואנים, ירצה להרוויח, ולכן יוציא פחות 80% מההוצאה של תמיר היא ברשויות מקומיות ולכן יש להיזהר מאוד שהיישום לא ייפגע).

"מטרת חוק האריזות  לצמצם הטמנת אריזות בקרקע ולייצר תהליכים תומכי מחזור, במקרה זה תחרות ללא אסדרה עלולה לרוקן את החוק מתוכן, כאשר לא טובת הסביבה היא מול העיניים, אלא הרווח הכספי של היזמים.

"לתמיר אין מקור הכנסות למעט אותם יצרנים ויבואנים שקשורים בהסכם, ומשלמים דמי טיפול. היצרנים מדווחים לתמיר בכל חציון ובדיווח שנתי מבוקר רו"ח, על משקל האריזות שהוכנסה לשוק ומשלמים דמי טיפול דיפרנציאליים בהתאם לכמות ולסוג החומר, כך למשל, עלות דמי הטיפול בפולימרים (PS) שאינם מתמחזרים גבוהה יותר וזאת בכדי לעודד את היצרנים לעשות שימוש בחומרים מתמחזרים. עלות זו מושקעת חזרה ליצירת תשתית של איסוף ומיון פסולת האריזות וגם לשיווק, חינוך ולהסברה מקומית וארצית בכדי לעודד את התושבים להפריד עוד ועד אריזות באופן וולונטרי".

תגובת המשרד להגנת הסביבה: "אם המשרד יתמוך בפתיחה לתחרות זה יהיה רק כאשר תהיה בכך תועלת למטרה של הגדלת שיעורי ההפרדה והמיחזור"

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "על פי נתוני הלמ"ס אחוז הפסולת שהופרדה במקור והועברה למיחזור מתוך סך הפסולת המיוצרת במשקי הבית לא השתנה באופן מהותי ועומד בשנים האחרונות על כ-6% ולא נדגמה ירידה. מכיוון שסך הפסולת גדל בכ-3% משנת 2021 לעומת השנה הקודמת, גם כמות הפסולת שהופרדה במקור גדלה.

"המשרד להגנת הסביבה פועל להגדלת כמות הפסולת המופרדת במקור - בשל כמות ואיכות המיחזור בעקבות הפרדה במקור - וזאת בין היתר באמצעות חוקי אחריות יצרן מורחבת.

"ב-1 בדצמבר 2021 קיבל תאגיד תמיר הכרה כגוף מוכר בחוק האריזות. בתנאי ההכרה החדשים, על הגוף המוכר לפרוס עד לשנת 2025 פחים כתומים ל-90% מהאוכלוסייה וללפחות 2.8 מיליון משקי בית. כמו כן נקבעו מפתחות פריסה חדשים למכלי אצירה של קרטון וזכוכית ופרמטרים לקביעת תדירות איסוף מינימלית של כלל מכלי האצירה. שינויים אלה בהיקף המכלים ובתדירות האיסוף שלהם צפויים להגדיל את כמות הפסולת הנאספת באמצעי הפרדה במקור.

"חינוך הציבור ורתימתו להפרדה במקור אקוטיים לצורך הגדלת הכמויות של הפסולת המופרדת במקור שמובילה למיחזור איכותי. לשם כך המשרד קבע בתנאי ההכרה החדשים שנמסרו לתאגיד תמיר מפתחות פריסה נגישים לפחים הכתומים ולמכלי אצירה ייעודיים לפסולת אריזות קרטון וזכוכית, ופרמטרים לקביעת תדירות איסוף מינימלית על מנת להנגיש את תשתית ההפרדה במקור לציבור, ואף חייב אותו בפעולות הסברה וחינוך. כמו כן, המשרד מקדם תקנות להפרדה וטיפול בפסולת אורגנית.

"במטרה להתאים את התמריצים הכלכליים של המשרד לתקנות החדשות, המשרד פרסם עדכון לקול הקורא לתמיכה בהקמה, בשדרוג ובהפעלה של מתקני טיפול בחומר אורגני מפסולת עירונית בסכום חסר תקדים של 600 מיליון שקל. המשרד קורא לרשויות המקומיות לפרוס את תשתית ההפרדה באופן נגיש לציבור ובכך לקדם את המיחזור האיכותי ולצמצם את היקפי ההטמנה.

"עם הרחבת חוק הפקדון למכלי משקה גדולים ב-1 בדצמבר 2021, מכלי המשקה הגדולים, כמו גם הקטנים, הוחרגו מחוק האריזות. ולכן מיחזור של מכלים אלו לא נכלל ביעדי המיחזור של תאגיד תמיר. לעניין פסולת אריזות קרטון: תמיר מממנים את הסדר ההפרדה ברשויות המקומיות המייעלות את פריסת הקרטוניות ומוסיפות כלי אצירה לפי צורך.

"יש יתרונות רבים לפתיחת שוק האריזות לריבוי גופים מוכרים אשר יהיו אמונים על יישום חובותיהם של היצרנים והיבואנים בחוק. עם זאת, לאור הניסיון שהצטבר במשרד גם לאור הכשלים הקיימים בשוק הפסולת האלקטרונית, קיים צורך לקביעת כללים להסדרת שוק מרובה גופים וביצוע איזון בין כמות היצרנים והיבואנים הקשורים עם כל גוף וההכנסות מהם מדמי הטיפול, לבין כמות הרשויות המקומיות הקשורות עם כל גוף ומימונן. היעדר כללים מעלה חשש ממשי לפגיעה בתכלית החוק, שבין היתר יתאפיין בהעדר פריסה ופינוי מספק אצל האחראים לפינוי פסולת, ובפגיעה באיכות הפרדת הפסולת וכתוצאה מכך גם במיחזורה. ביצוע איזון וקביעת יחסי הגומלין בין הגופים המוכרים מצריך מנגנון, שכל עוד אינו קיים עלול לפגוע בהשגת מטרות החוק.

"אם המשרד יתמוך בפתיחה לתחרות זה יהיה רק כאשר תהיה בכך תועלת למטרה של הגדלת שיעורי ההפרדה והמיחזור. במסגרת קביעת האסטרטגיה לפסולת 2030 והיערכות המשרד למינימום הטמנה, נעשתה סקירה בין-לאומית ונקבעו פעולות ליישום. בשל היתרון בהפרדת פסולת מתמחזרת מפסולת אורגנית, הוחלט כי על מנת למקסם את המיחזור יש לקדם את ההפרדה במקור לשלושה זרמים ובהם, פח לפסולת פריקה ביולוגית, פח כתום מורחב אשר אליו יושלכו כלל פסולת החומרים (היבשים) ופח שיורי".