האמון אבד, השיקום יימשך שנים: מלחמת היום שאחרי של יישובי העוטף רק החלה

ביישובי העוטף עוד לא סיימו לקבור את המתים, להילחם על החזרת החטופים ולהציל את היבולים, כאשר שאלות היום שאחרי מרחפות כעננה שחורה: האם יהיה להם לאן לחזור, באיזה מחיר - כלכלי ואישי - ואיך מתגברים, אם בכלל, על חוסר האמון הגורף אל מול המדינה שהפקירה אותם. שומרים עם תוכניות השיקום של הממסד, שייקחו שנים, ועם קולות המפונים שבשום מחיר לא יחזרו ללא ביטחון מלא. דוח מיוחד

הלוויה בקיבוץ רביבים. צילום: רויטרס

ביישובי העוטף עוד לא סיימו לקבור את המתים, להילחם על החזרת החטופים ולהציל את היבולים, כאשר שאלות היום שאחרי מרחפות כעננה שחורה: האם יהיה להם לאן לחזור, באיזה מחיר - כלכלי ואישי - ואיך מתגברים, אם בכלל, על חוסר האמון הגורף אל מול המדינה שהפקירה אותם. שומרים עם תוכניות השיקום של הממסד, שייקחו שנים, ועם קולות המפונים שבשום מחיר לא יחזרו ללא ביטחון מלא. דוח מיוחד

הלוויה בקיבוץ רביבים. צילום: רויטרס
הלוויה בקיבוץ רביבים. צילום: רויטרס

ביישובי העוטף עוד לא סיימו לקבור את המתים, להילחם על החזרת החטופים ולהציל את היבולים, כאשר שאלות היום שאחרי מרחפות כעננה שחורה: האם יהיה להם לאן לחזור, באיזה מחיר - כלכלי ואישי - ואיך מתגברים, אם בכלל, על חוסר האמון הגורף אל מול המדינה שהפקירה אותם. שומרים עם תוכניות השיקום של הממסד, שייקחו שנים, ועם קולות המפונים שבשום מחיר לא יחזרו ללא ביטחון מלא. דוח מיוחד

האמון אבד, השיקום יימשך שנים: מלחמת היום שאחרי של יישובי העוטף רק החלה

ביישובי העוטף עוד לא סיימו לקבור את המתים, להילחם על החזרת החטופים ולהציל את היבולים, כאשר שאלות היום שאחרי מרחפות כעננה שחורה: האם יהיה להם לאן לחזור, באיזה מחיר - כלכלי ואישי - ואיך מתגברים, אם בכלל, על חוסר האמון הגורף אל מול המדינה שהפקירה אותם. שומרים עם תוכניות השיקום של הממסד, שייקחו שנים, ועם קולות המפונים שבשום מחיר לא יחזרו ללא ביטחון מלא. דוח מיוחד

הלוויה בקיבוץ רביבים. צילום: רויטרס

שוקי שדה

יחד עם

26.10.2023

תקציר הכתבה

דניאל טרגרמן ז"ל נחקק בתודעה הציבורית בקיץ 2014: ילד בן 4 וחצי בלבד שנהרג מירי רקטה בביתו בקיבוץ נחל עוז. תמונתו, לבוש במדי כוכב נבחרת ארגנטינה ליאו מסי, חדרה לליבם של רבים בארץ ובעולם. באותה תקופה, בזמן שרוב הציבור הישראלי שכח, הדחיק או פשוט המשיך הלאה, 17 משפחות עזבו אז את נחל עוז בעקבות הטראומה. ואולם, לאט-לאט, משפחות חדשות הגיעו ומשפל של 215 איש, הקיבוץ הגיע ל-500 תושבים עד לאותה שבת ארורה ורצחנית בשמחת תורה. 

"שבעה באוקטובר זה אירוע שטרף את כל הקלפים, אי-אפשר בכלל להשוות לאירוע ההוא", אומר חבר הקיבוץ דני רחמים. "אז לא שפטנו את העוזבים וגם היום אי אפשר לשפוט את אלו שאומרים שהם לא יחזרו. הבן שלי, בן 39, שומע את החבר'ה הצעירים בגילו, מדברים על זה שהם לא יחזרו. הוא בן משק, אבל יש צעירים שבנו את הבתים שלהם מאז צוק איתן, בשכונות החדשות. אין להם את השורשים האלו שיש לנו. 

"כאמור, אי אפשר לשפוט. המדינה יכולה לייצב את המצב הפיזי, זה יכול לקרות תוך כמה חודשים. אפשר לשקם גם בתים שנשרפו כליל. הבעיה היא השיקום הנפשי של בני-האדם. איך אפשר לייצב מצב נפשי? אני אדם אופטימי מטבעי, אבל אני לא מסוגל לראות איך באמת משתקמים מהדבר הזה. תסריט כמו שהיה אחרי צוק איתן הוא אפשרי, אבל זה יהיה בטווח ארוך מאוד, אולי יעברו חמש-שש שנים, תלוי איך תיראה המציאות הביטחונית. איזה אדם רציונלי יגיד לעצמו, אני אגור במקום שנכנסו אליו מחבלים לבית?".

בית שהוחרב בניר עוז. צילום: רויטרס
יפעת בן-שושן, נתיב העשרה: "אני רוצה לדעת איך אפשר להבטיח שלא יצוצו אנשים מתוך הצמחייה ויטבחו את הילדים באוטובוס. האם יש כעת מחבלים בתוך מערות בשמורת כרמיה? אני רוצה לדעת איך ייראה היום-יום. סיימתי להיות השכפ"ץ של צבא ההגנה לישראל"

גם בשאר יישובי העוטף, לפחות ברובם, חוו גידול באוכלוסייה בשנים שלאחר צוק איתן. גרמו לכך, בין היתר, הטבות ממשלתיות כמו ההחלטה על קרקע בעלות אפס, הטבות במס הכנסה ובארנונה, ותהליכי שיוך דירות בקיבוצים מתחדשים שנתנו תמריץ לבני הקיבוץ ואחרים לבנות שם את ביתם. ביישובי העוטף רשימות ההמתנה לבניית בית התארכו מדי שנה, דבר שאף העלה טענות על העדפת בני המקום על פני אחרים, בהם גם שוכרים שגרים באזור מזה שנים ארוכות. 

במושב נתיב העשרה, שבו נרצחו כ-20 מתושביו במתקפת הטרור הרצחנית, היו באז הקמתו שתי הרחבות בסך כולל של 140 יחידות, כאשר ההרחבה השנייה התאכלסה בחודשים האחרונים, ובמושב כבר החלו בהכנות ראשונות לקראת הרחבה שלישית עתידית. במושב זה, שבו מתגוררים כ-900 תושבים, שרובם עובדים מחוץ למושב, היו רשימות המתנה של שלוש שנים רק כדי לגור בשכירות. בקיבוץ ניר עוז, אחד ממוקדי האסון הקשים, שבו נרצחו 24 מבני הקיבוץ ו-74 מוגדרים חטופים או נעדרים (ובהם גם יוכבד לישפיץ ומרים קופר, ששוחררו מהשבי), עמדו בפני הרחבה וכניסה של תושבים חדשים, עם לפחות תשע משפחות שחיכו להצטרף כחברי קיבוץ ולבנות בו את ביתן. בשנים האחרונות אף התנהל ויכוח בקיבוץ בין צעירים למבוגרים, אם להפוך לקיבוץ מתחדש, דבר שבו צידדו הצעירים יותר, שביקשו לבנות בית בקיבוץ מופרט ולא שיתופי. 

כעת, על רקע שונה לחלוטין, שוב יש עמדות שונות בהתאם לפערי הגיל. "יש דיון סוער בתוך הקהילה", אומר סיון להבי, דובר הקיבוץ. "הוותיקים אומרים - חבר'ה, אין לי לאן ללכת, אני פה 50-60 שנה, אשאר פה עד שנותיי האחרונות, גם אם תחושת הביטחון לא תהיה 100%. הצעירים אומרים, לנו יש כח במותנים, אנחנו יכולים להתגורר במקום אחר, ולפתח קריירה במקומות אחרים. לכן, אם לא יהיה  100% ביטחון, לא נהיה פה". 

בית שהוחרב בבארי. צילום: רויטרס
דני רחמים, נחל עוז: "המדינה יכולה לייצב את המצב הפיזי, זה יכול לקרות תוך כמה חודשים. אפשר לשקם גם בתים שנשרפו כליל. הבעיה היא השיקום הנפשי של בני-האדם. איך אפשר לייצב מצב נפשי? אני אדם אופטימי מטבעי, אבל אני לא מסוגל לראות איך באמת משתקמים מהדבר הזה"

 "יש בעיית אמון בין הממשלה לציבור"

"אל תבנו לי בית, הבית שלי בסדר, אל תכניסו לי כסף לחשבון הבנק", אומרת יפעת בן-שושן, תושבת נתיב העשרה. "אבל הילדים שלי, נוסעים באוטובוס הצהוב לבית-הספר. האוטובוס נוסע דרך נחל שקמה, האם יש סיכוי שמתחבאים מחבלים בתוך הנחל? האם פלוגה של חיילים תלווה אותם? שם אני נמצאת. אני רוצה לדעת איך אפשר להבטיח שלא יצוצו אנשים מתוך הצמחייה ויטבחו את הילדים באוטובוס. 

"האם יש כעת מחבלים בתוך מערות בשמורת כרמיה? יש כל כך הרבה שאלות. לכן אני לא מסוגלת להחליט, כן או לא לחזור. אני רוצה לדעת איך ייראה היום-יום. סיימתי להיות השכפ"ץ של צבא ההגנה לישראל. לא רוצה שהיישוב שלי יהיה צמוד גדר. מספיק עם הסיפור הזה. אין לי יותר כוח. אני וחברים שלי מכפר עזה התרענו בפני הצבא על מה ששמענו וראינו מהרצועה. צחקו עלי, אמרו שאני לא מבינה. כרגע מאוד קשה לי ואין לי אמון במערכת. יצטרכו לעבוד מאוד קשה כדי לבנות את האמון מחדש". 

השיחה עם בן-שושן נערכת כשהיא בנסיעה, בדרך לעוד הלוויה של תושב העוטף. כמי שעבדה בתחום התיירות באזור, היא מכירה משפחות רבות ממגוון יישובים. "לדעתי תהיה עזיבה בכל אחד מהישובים", היא אומרת. "דיברתי עם חבר'ה מכפר עזה, מקיבוץ גבים ועם אנשים משדרות. גם שם תהיה עזיבה וכבר עכשיו אנשים מחפשים דירות לעבור אליהן בשכירות. זה קורה אצל כולם, התחלת החיפושים האלו". 

פינוי תושבים משדרות. צילום: רויטרס

דורון שבתאי, עובד סוציאלי תושב שדרות שבימים אלו גויס למילואים באזור, מספר על כך שבאותה השבת ניצל ממוות רק משום שהתעכב ביציאה לגן שעשועים שמתחת לדירתו, אליה התכוון לצאת עם שני ילדיו הקטנים. אם היו יוצאים בזמן, הייתה מצפה להם חוליית מחבלים. לדבריו, "אם זה יסתיים כמו שאר המבצעים, כשאנחנו נגיד שניצחנו, חמאס יגיד שהוא ניצח ונסיים את המלחמה - אף אחד לא יוכל להשלים עם זה. כמה שזה נורא להגיד, למדנו לחיות עם טילים. אבל עכשיו אנחנו במקום אחר. מעכשיו, בכל בוקר כשאני אצא עם הילדה שלי לגן שעשועים, מה שיעבור לי בראש זה האם יש שם מחבלים". 

פגיעת רקטה בבניין בשדרות. צילום: רויטרס

מול האתגר הזה, של השבת תושבי העוטף לביתם, אמורה להתמודד ממשלה שגם כך לא זוכה לאמון ציבורי נרחב. אחד המהלכים שהממשלה עשתה לפי שעה, הוא הקמת מינהלת מיוחדת, מינהלת תקומה בראשות תא"ל במיל' משה אדרי, שאמורה לטפל בסוגיית שיקום עוטף עזה לטווח המיידי, הבינוני והארוך. בין היתר, אמורה המינהלת, שקיבלה תקציב ראשוני של כמיליארד שקל, לפעול לשיקום פיזי של הבתים והתשתיות שנהרסו בקיבוצים שאליהם פלשו המחבלים. הטווח הבינוני, לפי דברים שאמר השבוע בני גנץ בפגישה עם תושבי העוטף, ייארך לפחות כשנה. במקרה של קיבוץ ניר-עוז שנפגע באופן הקשה ביותר, מדובר אפילו בשנתיים, שבמהלכן חברי-הקיבוץ יעברו כקהילה אחת לאזור הדרום. 

כדי להבין עד כמה המצב גרוע, מספיק להביט צפונה ולראות שכבר כעת, עוד לפני שהתלקחה המערכה בצפון, יש מי שמדברים על עזיבה משום שהם חוששים להיות 'בארי 2'. "זה מתחיל מבעיית אמון", אומר גורם המקורב למינהלת, "יש בעיית אמון בין הממשלה לציבור, וזה הדבר הראשון שיצטרכו להתמודד איתו. כל אזרח, לא משנה איפה שהוא גר, מוודא טוב-טוב שהדלת לבית שלו סגורה. ההפתעה התודעתית הזו תקפה את כל המערכת. לכן חשוב לעשות כאן עבודת עומק, בתהליך שבו גם ישותפו התושבים באזור עוטף עזה. המטרה היא לייצר מהלך שיחזיר להם את השליטה לחייהם". 

בית שהוחרב בבארי. צילום: רויטרס
דורון שבתאי, שדרות: "אם זה יסתיים כמו שאר המבצעים אף אחד לא יוכל להשלים עם זה. כמה שזה נורא להגיד, למדנו לחיות עם טילים. אבל עכשיו אנחנו במקום אחר. מעכשיו, בכל בוקר כשאני אצא עם הילדה שלי לגן שעשועים, מה שיעבור לי בראש זה האם יש שם מחבלים"

"פינוי אזור יהיה ניצחון תודעתי לאויב"

חששות תושבי העוטף עומדים אל מול האינטרסים של המדינה שמבחינתה רואה בנטישת יישובים אחרי מתקפת חמאס, כהפסד נוסף מול ארגון הטרור הרצחני. עוד לפני הקמת המינהלת החלו לפעול בזרועות שונות של הממשלה בסוגייה זו. בכירי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ובהם המנכ"ל יעקב (ינקי) קוינט, ערכו סבב פגישות בקרב מפוני הקיבוצים ולאחר מכן גובשה ברמ"י תוכנית מפורטת לפתרון בעיות הדיור בעוטף לטווח הבינוני. במסגרת זו, רמ"י איתרו כ-8,200 יחידות דיור באזור הדרום וירושלים, פתרונות ביניים עד לשיקום המלא של הקיבוצים. 

בימים אלו שוקדים ברמ"י על תוכנית רחבה של הטבות, כדי להבטיח את השארת תושבי העוטף במקומם, גם לטווח הרחוק. "אני מאמין שהקיבוצים יישארו", אומר גורם בכיר ברמ"י. "ראשית, צריך לזכור שקיבוץ זה עסק כלכלי. יש בו 15-20 אלף דונם קרקע חקלאית, יש לו מפעלים, יכול להיות שתהיה נשירה של 30%-40%, אבל בסוף כארגון כלכלי הוא יישאר במקום. צריך לזכור שפינוי אזור יהיה ניצחון תודעתי לאויב. לכן כבר ניתנו הוראות לתכנן כמה שיותר באזור הזה - הרחבות מגורים בערים, קיבוצים ומושבים ופיתוח מתחמי תעסוקה". 

בזרועות אחרות של הממשלה, התחילו לעסוק גם בממד של הפיצוי הכספי, כאשר במקביל, חברות גדולות ובנקים הודיעו על תמיכה כספית בקיבוצים ספציפיים, כמו בנק לאומי שהודיע על תמיכה בקיבוץ בארי, שבו נרצחו כ-120 איש. מבין כל הקיבוצים שנפגעו, בארי נחשב לבעל יכולת גבוהה לשיקום עצמי, בהיותו קיבוץ מצליח בזכות מפעל הדפוס שלו.

לכך מתייחס ח"כ לשעבר חיים ילין, חבר הקיבוץ: "יש דברים שלא קשורים לכסף. תן עכשיו מיליארד שקל לכל קיבוץ ואף אחד לא יחזור אם הממשלה לא תחסל את הטרור בעזה. רק משוגעים יגיעו. זה לא עניין של אהבת הארץ, אנחנו לא מתאבדים. אם לא יהיה דגל לבן בצד השני, להערכתי 80% מהמשפחות הצעירות באזור לא יחזרו. ואז יקרה משהו אחר. אני צופה שקבוצת משפחות צעירות תתבע את ממשלת ישראל על הכישלון בהענקת ביטחון, ויבקשו להעתיק את מגוריהם למקום בטוח יותר. יתבעו לעשות הרחבות בגבעת ברנר, נען, שילר, פלמחים, כל מיני מקומות כאלו, ולעבור לשם. זו תהיה תביעה נגד מדינת ישראל והמדינה תפסיד".

חיים ילין, איש בארי ולשעבר ח"כ. צילום מ-2018: רויטרס
חיים ילין, בארי: "יש דברים שלא קשורים לכסף. תן עכשיו מיליארד שקל לכל קיבוץ ואף אחד לא יחזור אם הממשלה לא תחסל את הטרור בעזה. רק משוגעים יגיעו. זה לא עניין של אהבת הארץ, אנחנו לא מתאבדים. אם לא יהיה דגל לבן בצד השני, 80% מהמשפחות הצעירות באזור לא יחזרו"

ארז טמסות, יו"ר הוועד הקהילתי של מושב שדה ניצן וקצין משטרה שנלחם באותה שבת מול מחבלים באזור מגוריו, מציג עמדה דומה. "תמיד חייתי בתחושה שיש פה חוסן, אבל האירוע האחרון יצר מצב אחר. יש הבדל בין למות למען המקום ובין להישחט. אם האירוע הזה יסתיים בעוד סיסמה של 'חמאס מורתע' או 'שקט ייענה בשקט', אני מניח שהרבה מאוד אנשים יחשבו על פתרונות אחרים מאשר לגור שם. 

"מבחינתי, אם יהיה איזשהו איום קרוב למה שהיה ב-7 באוקטובר, אני אקח את הילדים שלי ואעזוב. לא אהיה מוכן לחיות בתחושה שמישהו ישחוט אותי או יאנוס את הבנות שלי. גם חברים באזור שאני משוחח איתם אומרים לי שהם לא יחיו תחת איום מעבר לגדר. שראש הממשלה יחד עם כל הצוותים שלו, יעשו רילוקשיין ויעברו לגור בעוטף עזה". 

צעיר קעקע על ידו את יום האסון. צילום: רויטרס
ארז טמסות, שדה ניצן: "אם יהיה איזשהו איום קרוב למה שהיה ב-7 באוקטובר, אני אקח את הילדים שלי ואעזוב. לא אהיה מוכן לחיות בתחושה שמישהו ישחוט אותי או יאנוס את הבנות שלי. שראש הממשלה יחד עם כל הצוותים שלו, יעשו רילוקשיין ויעברו לגור בעוטף עזה"

החשש בקיבוצים מהשתלטות החטיבה להתיישבות

אחד הנושאים שבו עסקו מפוני הקיבוצים בימים הנוראים שאחרי מתקפת החמאס, בעודם קוברים את היקרים להם מכל, הוא שגרעינים תורניים או קבוצות מתנחלים מיהודה ושומרון ישתלטו על הקיבוצים במידה והם ינטשו, או בתקופת הביניים שבה יעמדו ריקים. "עלה איזה רעיון להקים עבורנו אתר קרווילות וזה לא רעיון טוב", אומר אביבית ג'ון, תושבת קיבוץ בארי, בשיחה ממלון בים המלח. "ישכחו אותנו שם ואז נהיה בעמדת המתחנן לחזור. בזמן הזה, לך תדע מה יעשו. עלולים לשלוח גרעינים תורניים לקיבוץ. בכלל אין צורך בזה. אני שומעת מלא אנשים שהכרתי בתקופת המחאה (נגד המהפכה המשפטית) שאומרים שאם צריך, נבוא אליכם לשנה. נבוא ונחזק אתכם. לא צריכים את הגרעינים התורניים האלו. ההורים שלי ייסדו את הקיבוץ, מה פתאום שהם יבואו?". 

קוינט הוא עובד מדינה ותיק ללא שום זיהוי פוליטי, ואנשים שמכירים אותו יכולים להעיד שהוא רחוק מן הדמויות שהוזכרו בסרטון

יעקב קוינט, מנכ"ל רמ"י. צילום: מארק ניימן, לע"מ

חששות אלו תודלקו בין היתר, בעקבות אמירת אגב של בכיר ברשות מקרקעי ישראל לדה-מרקר כמה ימים לאחר פרוץ המבצע, על כך שאם לא תהיה ברירה ויישובים אכן יישארו נטושים הרי שהמדינה יודעת להיעזר במודלים של גרעינים מאורגנים בעזרת החטיבה להתיישבות. 

בשבוע שעבר פרסם נרי שוטן, ראש האגף הפוליטי בתנועה הקיבוצית סרטון שעורר סערה. הסרטון תקף את קוינט, מנכ"ל רמ"י, על כך שבזמן שהקיבוצים קוברים את מתיהם, הוא מוביל מהלך להבאת גרעינים תורניים לאדמות הקיבוצים בנגב המערבי. ניתן היה להבין מהסרטון שקוינט, חובש כיפה, פועל בתיאום עם פוליטיקאים מהימין הקיצוני כמו השרים סטרוק, בן-גביר וסמוטריץ'. זאת, על-אף שקוינט הוא עובד מדינה ותיק ללא שום זיהוי פוליטי, ואנשים שמכירים אותו יכולים להעיד שהוא רחוק מן הדמויות שהוזכרו בסרטון. 

סטרוק ורמ"י הוציאו לאחר הסרטון הודעות הכחשה גורפות. התנועה הקיבוצית לא הביאה לאחר מכן ראיות או עדויות לנאמר בסרטון ומזכיר התנועה ניר מאיר הבהיר במכתב ששלח, כי לא הייתה כל כוונה לתקוף את קוינט אישית. לדברי גורם המקורב לתנועה הקיבוצית, החשש של הקיבוצים נבע גם מכך ששרת ההתיישבות סטרוק, הנחשבת לסדין אדום בקיבוצים, הציעה בעצמה את עזרת החטיבה להתיישבות. 

לדברי גורם המקורב לתנועה הקיבוצית, החשש של הקיבוצים נבע גם מכך שסטרוק, הנחשבת לסדין אדום בקיבוצים, הציעה בעצמה את עזרת החטיבה להתיישבות

אורית סטרוק, שרת ההתיישבות. צילום: קובי גדעון, לע"מ

המציאות, איך לא, מורכבת: רק לפני מספר חודשים הודה מאיר לסטרוק, במודעה פומבית שפורסמה יחד עם אחרים, על פועלה להעברת חוק ועדות הקבלה, במיוחד על רקע הקרע בעם סביב המהפכה המשפטית. ואולם, גם אם לתנועה הקיבוצית לא היו שום הוכחות למהלך מתוכנן של השתלטות על אדמותיהם, הרי שההיסטוריה מלמדת שיש מקום לחששות של אנשי העוטף כיום. 

קחו למשל את המקרה של קיבוץ שומריה בנגב הצפוני שהוקם באמצע שנות השמונים ולא ממש הצליח לעמוד על הרגליים. ערב פינוי גוש קטיף נותרו בו 12 משפחות בלבד, כאשר יונתן בשיא, איש הממסד הקיבוצי ומי שעמד בראש מינהלת סל"ע לפינוי גוש קטיף, הוביל הסדר לפיו כל משפחה מן הקיבוץ תקבל פיצוי של 1.75 מיליון שקל והחברים יעזבו, כל אחד לדרכו. את מקומם תפסו אנשי ההתנחלות עצמונה מגוש קטיף, שאף קיבלו את המכסה לרפת. כיום זו קהילה דתית-לאומית משגשגת שמונה כ-830 תושבים. 

הישוב שומריה בחבל לכיש אליו פונו מפוני גוש קטיף. צילום: משה מילנר, לע"מ
סיון להבי, ניר עוז: "הוותיקים אומרים - חבר'ה, אין לי לאן ללכת, אני פה 50-60 שנה, אשאר פה עד שנותיי האחרונות, גם אם תחושת הביטחון לא תהיה 100%. הצעירים אומרים, לנו יש כח במותנים, אנחנו יכולים להתגורר במקום אחר, ולפתח קריירה במקומות אחרים"

יש תקומה למינהלת? "זה מהלך מיותר"

בשבוע שעבר החליטה הממשלה על הקמת מינהלת תקומה, תקצבה אותה בכמיליארד שקל והכפיפה אותה ישירות למשרד ראש הממשלה, כך שתזכה לקדימות מעל משרדים ויחידות ממשלתיות אחרים. כמו כן, הוחלט כי היא תהיה פטורה מלעבוד במכרזים. 

המינהלת זה עתה רק מוקמת, אולם כבר היא גוררת ביקורת מכל עבר. כך, שלושה מנכ"לים לשעבר של משרדי ממשלה בכירים, ובכיר אחד במערך הממשלתי מתחו השבוע ביקורת בפני שומרים על עצם הקמת המינהלת וטענו שניתן היה, בכלים הנוכחיים, לעשות את כל מה שהמינהלת עושה. "אני חושש מדבר כזה", אמר אחד המנכ"לים, "מייצרים תקנים שיוצרים כפילויות וזה דבר שמקבל חיים משלו. בעוד חמש שנים תמצא את עצמך עם גוף בירוקרטי שלא תדע מה לעשות איתו". 

בכיר מכהן באחד ממשרדי הממשלה מוסיף: "זה מהלך מיותר. יש חמישה-שישה קיבוצים שבהם יש הרס רב, היתר יכולים לחזור דקה אחרי המלחמה. בשביל זה, אין צורך בהקמת מינהלת מיוחדת". 

ביקורת אחרת מושמעת על כך שהמינהלת עסוקת רק ביישובים שהם בטווח של 7 ק"מ מהגבול עם עזה, על-אף שיש שבעה מושבים שנמצאים במרחק של 7.2-7.5 ק"מ מהגדר וחלקם אף נפגעו במתקפת חמאס (טווח 7 קילומטר מרצועת עזה מוגדר מזה שנים ארוכות כמזכה במיגון מטעם המדינה ובהטבות שונות של פיצויים, מס-הכנסה וכיו"ב).

דגל ישראל בקיבוץ ניר עוז. צילום: רויטרס
ב-45 יום המינהלת אמורה להציג לממשלה תוכנית אסטרטגית בנוגע לאופן שבו ישוקם העוטף, כאשר בימים אלו מתחילים לאייש תקנים. מתוך 100 משרות, 55 מוגדרים כ'רכזי תקומה. באופן מעט מפתיע, במינהלת לא בהכרח דמויות פוליטיות המזוהות עם ממשלת נתניהו הנוכחית

בינתיים, המינהלת שמה את הביקורת בצד ומתחילה לעבוד. ב-45 יום המינהלת אמורה להציג לממשלה תוכנית אסטרטגית בנוגע לאופן שבו ישוקם העוטף, כאשר בימים אלו מתחילים לאייש תקנים. מתוך 100 משרות, 55 מוגדרים כ'רכזי תקומה' - אלו עובדים שיעבדו בשטח, ויומלצו על-ידי היישובים והרשויות המקומיות ותפקידים להיות החוט המקשר בין צרכי היישובים לבין המינהלת. שאר העובדים יעבדו במשרדים בירושלים. 

עוד הוחלט כי למינהלת ארבעה צוותים מרכזיים - אדם וקהילה, בינוי ושיכון, עסקים וחקלאות, וצוות תשתיות בסביבה. ראשי צוותים כבר מונו, כולם בכירים לשעבר ובעלי ניסיון בשירות הציבורי. מאז ההחלטה, הוחלט במינהלת על הקמת צוותים נוספים. באופן מעט מפתיע, הם לא בהכרח דמויות פוליטיות המזוהות עם ממשלת נתניהו הנוכחית. לדוגמה, מיכל פרנק, שהייתה מנכ"לית משרד התחבורה תחת מרב מיכאלי, היא ראש צוות עסקים וחקלאות. דגנית נסקר-לנגה, שהייתה מנכ"לית משרד הקליטה בתקופת ממשלת השינוי, היא ראש צוות אדם וקהילה, ולירן בן-חורין אבישר, מי שהייתה מנכ"לית משרד התקשורת גם כן בתקופת הממשלה הקודמת, עומדת בראש צוות נוסף שישנו, הצוות לשותפיות רב-מגזריות. למינהלת כבר יש דוברת פנים ויועץ תקשורת חיצוני. 

שומרים ימשיך לעקוב.