"במילה אחת - קטסטרופה", כך מתארת שיר, אם לשלושה משדרות את החוויה שלה מאז שיצאה מהעיר למלון אנג'וי בים המלח. "לא היה סדר ביציאת האנשים מהעיר. אנשים שמעו מפה לאוזן שאפשר להגיע למלונות, אז באנו. בהתחלה הגענו בכלל למלון הרברט סמואל, לא היה מקום, ואז מישהו שאני מכירה אמרה לי להגיע לכאן, למלון אנג'וי. הייתה תחושה של 'הקודם זוכה', ומי שלא מקושר נשאר מאחור".

גם על חלוקת הציוד שנאסף בתרומות, יש לשיר השגות ("אני יודעת שבעירייה יש מחסנים מטורפים של תרומות שלפחות למלון הזה לא מגיעים"), אבל מה שהכי מפריע לה הוא נושא החינוך, שגם עתה, חודש אחרי שפרצה המלחמה, עדיין בבלגן - והילדים בעקבותיו. "אני מפחדת שהילדים שלי יצברו פער מטורף, שרמת ההשכלה שלהם תהיה בתחתונים, במיוחד שאני שומעת שבמקומות אחרים בארץ כן לומדים כרגיל", היא אומרת. "פתחו בית ספר יסודי במלון אחר, רויאל, שלשם צריך ללכת ברגל. אבל זה לא מתאים, הילדים לא מוצאים את עצמם שם. כל הילדים מ-א' עד ו' באותו חלל, ובשלוש השעות שהם שם הם בעצם משחקים. לחטיבת ביניים ותיכון עוד אין מענה".

התסכול של שיר נובע גם מכך שבאותו המלון שבו היא ומשפחתה מתאכסנים, נמצאים גם מפונים מקיבוץ מגן מהעוטף, והיא רואה כיצד הם מתמודדים עם האירוע הקשה כקהילה מגובשת עם מסגרות חינוך מיוחדות של גנים ובתי הספר, שלשם הגיעו גם חלק מהמורות שלימדו בקיבוץ. לדבריה, "ההורים באים, שמים את הילדים ועובדים בראש שקט. אני לא יכולה לשים את הילדים שלי, שהם בגילאי גן, במשחקייה שמפעילים מתנדבים וללכת, כמו שהם יכולים בקיבוץ. להם יש בית ספר במלון, ואני צריכה לקחת את הילדים שלי ברגל למלון אחר".

מה שקורה במלון אנג'וי עשוי לתמצת, בזעיר אנפין, את ההבדלים בין פינוי של קהילות מאורגנות לבין מי שהתפנה מקהילות של ערים דוגמת שדרות, אשקלון, נתיבות או קריית שמונה. בדומה ליישובי העוטף, ניתן היה לחשוב שעיריית שדרות למשל, תפנה שכונות/רחובות/מתחמים לאזורים ספציפיים על מנת שיוכלו לשמור על מסגרות משותפות, אלא שבפועל העיר התפזרה לכל עבר ועתה מנסים לעשות סדר בבלגן.

מי שאחראי על החינוך בים המלח, ובכלל זה על העובדה שבבית המלון שבה מתגוררת שיר, יש שתי מסגרות חינוכיות נפרדות, הוא משרד החינוך. תומר אושרי, איש חינוך ותיק ועובד הג'וינט, מונה בתחילת המלחמה על ידי המשרד להקים תשתיות חינוך באזור המלונות עבור למעלה מ-12 אלף תושבים מתוכם כ-2,500 תלמידים. "אל תסתכל על הסיפור של שדרות ומגן כמשהו שדומה לזה של נחל האסי", מבקש אושרי. "משרד החינוך נכנסו לפה בשבוע הראשון של הלחימה, וראינו תמונה מורכבת מאוד. השתדלנו לעבוד מול כל קהילה ורשות בקצב שלה. הבאנו מנהל חינוכי לכל קהילה כדי לעזור להם להבין איזה מענה חינוכי הם רוצים לבנות, לתכנן אותה ולבנות אותה. 

"ברור שקהילות שיש בהן חוסן הצליחו להבין מה הן רוצות. ניהלנו עם הקהילות האלו תהליך, אבל גם עם עיריית שדרות ניהלנו תהליך. העירייה לקחה אחריות ובמלון רויאל יש בית ספר מא' ועד ו'"

"ברור שקהילות שיש בהן חוסן, כמו קיבוץ סעד לדוגמה, שמהר מאוד הביאו לכאן אנשי מפתח, הצליחו להבין מה הן רוצות. תוך שבוע הקמנו להן בית ספר במלון נבו, מגיל גן היסודי, כשהחטיבה והתיכון יוצאים ללמוד במצדה ובערד. אותו דבר עשינו בעוד קהילות כמו כיסופים, חולית, בארי, ומושב יבול, שנמצאות כאן בים המלח. ניהלנו עם הקהילות האלו תהליך, אבל גם עם עיריית שדרות ניהלנו תהליך. 

"הם מנהלת בית ספר יסודי שהגיע משדרות, ועובדת עם מורים שלה. גילינו עם הזמן, שחלק מהאנשים לא מגיעים, חלקם לא רוצים לצאת מהמלון, חלקם אולי חוששים. גילינו גם שלעיתים באווירה של מלון קשה להתנהל כמו בבית ספר. אבל עכשיו אנחנו נכנסים לשלב הבא: הקמת בית ספר, באמצעות מבנים יבילים, במקום אתר גלמפינג שהיה אמור לקום באזור המלונות. זה אמור לתת מענה, לכמה זמן שיידרש". 

מפוני הגרעין התורני מרוצים יותר

התארכות השהות במלונות, כפי שעולה מהכתבה הקודמת שפרסם שומרים, כמו גם הפערים, שנראה כי מצטברים אט-אט גם למתחים, לא מסתיימים בחינוך. בערב שבו ביקרנו במלון אנג'וי בשבוע שעבר, פחות אנשים מקיבוץ מגן היו בחדר אוכל - הם הזמינו הזמנה גדולה של סושי מדימונה, כדי שתהיה קצת תחושת גיוון באוכל שאותו הם מקבלים. מן הסתם, היה להם קל יותר לעשות, זאת, מעצם היותם מאורגנים. "אנחנו פוננו כקהילה שלמה, אחרי הנחיה שקיבלנו מהמועצה האזורית, 380 איש", אומרת דינה ברנשטיין, דוברת הקיבוץ השוהה במלון. "לכן, ייסדנו כאן הנהגה לקהילה והפעלנו מערכת חינוך לילדים, שהיו רגילים לבית ספר שלהם, מורים שלהם. משלוח הסושי אורגן בצורה פרטית, אבל, כקיבוץ, כל פעילות שאפשר היה לעשות אותה יחד עם מפוני שדרות - עשינו. 

"לדוגמה, המשכנו את המסורת של פאב כל יום רביעי בערב, דבר שהוא פתוח עבור כל אורחי המלון, כולל אנשי שדרות. זה לא נכון שאנחנו מבדלים את עצמנו, להפך. יש דברים שאי אפשר לעשות, גם מבחינה מספרית וגם מכיוון שזו אוכלוסייה שלא רגילה להיות אחת עם השנייה באותו בית הספר. בשעות הערב הנכדים שלי יושבים עם ילדי שדרות בפעילות לא פורמלית וזה נהדר".

מי שרואה את הדברים האלו מהצד הם אנשי תנועת הבוגרים של השומר הצעיר, שמתנדבים במלון גם עם ילדי שדרות וגם עם ילדי מגן, במסגרות בלתי פורמליות. "אתה רואה כאן את כל הדינמיקות של החברה הישראלית", מסביר אחד מהם, "דימויים נפגשים אחד עם השני. הדימוי של שדרות על מגן שהם פריבליגים ושהם מקבלים יותר, והדימוי של מגן על שדרות והאופן שבו הם מתנהגים. זה הכול נפגש כאן בסיטואציה מאוד מלחיצה, שהיא סוג של סיר לחץ".

כשביקרנו במלון רמדה בירושלים, גילינו שתושבי שדרות שם קצת יותר מרוצים מהמענים שקיבלו. במלון זה מתאכסנות משפחות רבות מהציבור הדתי-לאומי בעיר, ומשיחות עם האנשים עולה שרבים מהם קשורים, בצורה זו או אחרת, לגרעין התורני 'רעות' שבשנים האחרונות התחזק מאוד בשדרות, כאשר בין תושבי העיר יש כאלו הרואים את הגרעין כבן טיפוחיו של ראש העיר אלון דוידי. עם או בלי קשר, עיריית שדרות דאגה לפתוח בגבעת רם הסמוכה, בכיתות שכעת מושבתות מפעילות של האוניברסיטה, בית-ספר עם צוות חינוכי שהגיע משדרות. בית הספר נמצא מרחק הליכה מהמלון. 

"במלון פתחו גם גן ילדים, כך ששעות הבוקר יותר פנויות, והיום יצאתי קצת עם חברים. בשאר שעות היום אני עם הילדים וזו תעסוקה מלאה"

"אחרי ארוחת בוקר, אני לוקח את הילד הגדול לבית-הספר בגבעת רם", מספר שמואל פחימה, מורה לחינוך מיוחד משדרות ששוהה במלון. "במלון פתחו גם גן ילדים, כך ששעות הבוקר יותר פנויות, והיום יצאתי קצת עם חברים. בשאר שעות היום אני עם הילדים וזו תעסוקה מלאה. נציגים מהעירייה דואגים לנו, השבוע היה כאן השר וסרלאוף ושבוע שעבר שר האוצר סמוטריץ', ראיתי כאן גם כמה חברי כנסת. אני לא יודע כמה זמן אני אהיה כאן, אבל מבחינתי, כאן זה הבית החדש שלי עד הודעה חדשה, או לפחות עד ינואר, כמו שהודיעו לנו. עכשיו אני אתחיל לחפש כאן עבודה". 

העירייה: "יש לנו נציגים בכל המלונות"

כשהאימהות במלון אנג'וי שומעות על מה שקורה במלון רמדה, הן לא מתפלאות. "את שומעת מה הוא אומר? ברמדה מרוצים", אומרת שיר לחברתה, "יש שם לילדים בית-ספר מסודר, מה הפלא, כולם שם גרעין תורני. דוידי דואג להם. אחת התלונות המרכזיות כאן הוא שביום הראשון של המלחמה הוציאו קודם כל את הגרעין התורני, אחר כך את המבוגרים, את הנכים. כל הכעס והאמוציות הוא סביב זה שלא היה שוויון. זה עצוב שיש איפה ואיפה במובן הזה. ראש העיר מגיע פיזית לבקר את התושבים, ופה שום דבר. זה כאילו ניתקו את המפונים מים המלח משאר שדרות ואנחנו צריכים להגיד תודה על זה שאנחנו כאן במלון, כאילו אנחנו נהנים פה".

מעיריית שדרות נמסר בתגובה לטענות העולות מתושבי העיר: "ככלל, כל עיסוק בהעדפת קבוצה כזו או אחרת הינו מיותר ותלוש מהמציאות בשגרה וכמובן שבזמן מלחמה. עיריית שדרות משתדלת לתת את המענה המיטבי ל-36 אלף תושביה הפזורים בלמעלה מ-100 בתי מלון ברחבי הארץ על אף האתגרים הרבים. נזכיר שהמדינה החליטה בתחילת המלחמה לפנות 6,000 תושבים בלבד שהם גמלאים, משפחות רווחה, משפחות מטופלות חוסן, משפחות עם צרכים מיוחדים ונפגעי פעולות האיבה. 

"בעקבות הזעקה שהשמיע ראש העיר אלון דוידי, ודרישתו מהממשלה, הוחלט על פינוי כלל תושבי שדרות החל מהשבוע השני למלחמה (15/10). ים המלח היה מהמקומות הראשונים בארץ בו החלה לפעול מערכת חינוך שמשתכללת מיום ליום עם צוותי חינוך ומתנדבים בשאיפה לתת מענים לכלל הגילאים. 

"העירייה אינה עוסקת בתרומות וככל שמדובר ביוזמות פרטיות יש לפנות לאנשי הקשר במלונות. ראש העיר מסתובב מזה שלושה שבועות ברחבי הארץ, נפגש עם התושבים, מחזק אותם ואת העובדים ועונה לשיחות והודעות רבות בכל יום מתושבים. מן הסתם שאין באפשרותו לפגוש כל תושב ותושבת ולכן יש לנו נציגים בכל המלונות שניתן לדבר איתם ולהעלות בפניהם צרכים שעולים. 

"עיריית שדרות תמשיך להצטיין במתן שירות מיטבי לתושביה בכל מקום בו הם נמצאים ומייחלת יחד עם התושבים שנוכל לחזור בקרוב לגור בעיר בשקט ובביטחון".