הדמוקרטיה ביום שאחרי

פרופיל 34: המחיר האמיתי של הממשלה המנופחת

לממשלה המנופחת בתולדות ישראל (34 שרים) יש מחיר שחורג בהרבה מהמחיר הכלכלי: המחיר הכבד שהיא גובה מהמנגנון הדמוקרטי. הכנסת לא מסוגלת לתפקד ולפקח, כי אין די ח"כים "רגילים" שאינם שרים, סגני שרים או ראשי ועדות. משרדי הממשלה מפורקים לרסיסים ומורכבים לפי צרכים פוליטיים, שרק מעמיסים בירוקרטיה על האזרח. פרויקט מיוחד של שומרים חושף את כל מה שקורה מאחורי הקלעים

צאלה קוטלר הדרי

איור: מורן ברק

26.5.2020

תקציר הכתבה

"מתכנני בניין הכנסת חשבו לקדם את פני הבאות: הם הכינו באולם החדש מקום ל–200 מושבים וזאת למקרה שיוחלט להגדיל את מספר חברי בית המחוקקים – ליד שולחן הממשלה הם הציבו 18 כורסאות, כי לא תארו לעצמם שתקום אי פעם ממשלה גדולה יותר ועל כן, כשהוקמה, במאי 1967, ממשלת הליכוד הלאומי, היה צריך לעקור את כל הכורסאות ולהציב במקומן 21 כורסאות צרות ונוחות פחות, שאינן מותירות כל רווח סביב שולחן הממשלה. כשהחליטה הממשלה, לפני חודשים מספר, לצרף חבר נוסף התלוצצו עובדי הכנסת: אין ברירה, אחד השרים יצטרך תמיד להיות בנסיעות לחוץ לארץ".

כך כתב יובל אליצור במעריב באוקטובר 1968, כמו רבים אחריו לאורך השנים כשמספר השרים גדל והלך. גם בממשלת שרון של תחילת שנות האלפיים אורגן שולחן נוסף לצד שולחן הממשלה כדי שיוכלו המכובדים לשבת, ועד לימינו אנו: 34 שרים, נכון לכתיבת שורות אלו, בממשלה שקמה השבוע, ועל כן בימים אלו אגף בינוי ותחזוקה עסוק בהצבת שולחן נוסף, אלא שיש מי שמעלה חשש בצוות שגם התוספת הזאת לא תספיק.

נשים בצד את הציניות, את הממים ששוטפים את הרשת עם הבדיחות על משרד המים שרעננו את ימי השרב הכבד, ואת התפקידים המומצאים מ"פולישוק" שהופכים למציאות – לממשלה המנופחת שהושבעה השבוע יש מחיר. פרט למחיר הכלכלי של הקמת משרדים נוספים הכוללים מנכ"לים, פקידים, דוברים, משרדים ותפעול – על פי הערכות 228 מיליון שקל בשנה, ו–684 מיליון שקל בשלוש שנים (או במספרים אחרים 6.6 מיליון בשנה עלות שר הכוללת שכר, רכב, דיור, תפעול ואבטחה ו–2.2 מיליון שקלים עלות בשנה לסגן שר הכוללת שכר, רכב, דיור ותפעול). יש מחיר נוסף עליו משלם הציבור – הוא המחיר הדמוקרטי.

פרופ' יניב רוזנאי, מומחה למשפט חוקתי מבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, מציע להכיר מונח נוסף: במקום גירעון כלכלי – גירעון דמוקרטי. מאז קום המדינה לא הוגדלה מכסת חברי הכנסת בפרלמנט שעומד על 120, בעוד שמספר שרי הממשלה שילש את עצמו. הנה המשוואה: 120 חברי פרלמנט פחות מספר השרים, סגני השרים וראשי הועדות שווה למספר הח"כים הנותרים שמתחלקים בין הועדות השונות. "ככל שיש לנו יותר שרים וסגני שרים אנחנו מפחיתים את הכוח של חברי הכנסת לבצע תפקידים של חקיקה פרטית ושל פיקוח על הממשלה", כך רוזנאי. "התוצאה מייצרת גירעון דמוקרטי וייצוגי שזועק לשמיים בממשלה המנופחת הזאת. צריך שח"כים יהיו פנויים לעשות את העבודה שלהם שהיא, בעיקר, פיקוח על הרשות המבצעת".

מתוך "צמצום מספר משרדי ממשלה: ניתוח, מבט השוואתי וחלופות" ד"ר עופר קניג, המכון הישראלי לדמוקרטיה

פרופ' יניב רוזנאי: "מקימים לנו ממשלה שהיא בהיבטים מסוימים ממשלת שיתוק לאומי, כי יהיו מריבות אינסופיות על סמכויות וגבולות הגזרה ובמקום שר שייתאם בין הכנסת לממשלה אנחנו כנראה נצטרך שר שייתאם בין השרים עצמם. לכן, אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מחזקים את הכנסת"

את זה רוצים לפתור עם החוק הנורבגי, שמאפשר הוספת ח"כים נוספים למליאה, המשמעות כמובן גם כלכלית – עוד משכורות לאלו שיכנסו לתפקיד – אבל גם דמוקרטית, וישנה מחלוקת בין החוקרים השונים האם זה הפתרון האידיאלי שיאפשר באמת את חיזוקה של הכנסת ויימתן את הפגיעה בדמוקרטיה. רוזנאי נמנה עם התומכים. "זה אמור לתת פתרון חלקי בכך שזה ייאפשר לשרים ולסגני שרים מסוימים להתפטר מהכהונה שלהם בכנסת בזמן שהם מכהנים כשרים ולאפשר לבאים בתור ברשימה להיכנס", הוא אומר. "אני בהחלט בעד שיתפטרו ושיכנסו במקומם אחרים. מבחינה דמוקרטית זה חכם, צריך להבין את ההקשר בקונטקסט רחב יותר.

"הכנסת שלנו היא פרלמנט שהוא לא מהגדולים בעולם, גם לא באופן יחסי לאוכלוסייה. 120 ח"כים מזמן כבר לא משקפים את הצרכים הייצוגיים של המדינה. אם מסתכלים בהיבטים השוואתיים שעשו במכון הישראלי לדמוקרטיה, הנתונים מדהימים (לסקירה המלאה). כשמשווים את ישראל ל–17 דמוקרטיות עם אוכלוסייה של בין 4–12 מיליון נפש, ישראל היא המדינה הרחוקה ביותר מהקו שמשקף את הממוצע למספר ח"כים ביחס לאוכלוסייה. בניו זילנד, למשל, יש מחצית ממספר התושבים שיש בישראל והפרלמנט זהה בגודלו – 120. ובשאר המדינות במחקר שאוכלוסייתן קטנה מזו של ישראל יש פרלמנט עם מספר חברים גדול יותר מזה של הכּנסת".

באותה סקירה אליה מתייחס רוזנאי, שנעשתה על ידי ד"ר עופר קניג, מצוטט מחקר השוואתי של שני מדעני מדינה (Taagepera and Shugart) שבחן את הסוגיה ומצא כי הגודל של פרלמנטים צפוי להיות השורש השלישי של מספר התושבים במדינה. כך, למשל, במדינה עם מיליון תושבים נצפה לראות פרלמנט עם 100 חברים, בעוד במדינה עם 125 מיליון תושבים נצפה לראות פרלמנט עם 500 חברים. על־פי ההיגיון הזה, גודלם של פרלמנטים לא יהיה קבוע אלא ישתנה מפעם לפעם בהתאם לשינויים דמוגרפיים.

בקנדה, למשל, צמח לאחרונה מספר חברי הפרלמנט מ–308 ל–338 עקב הגידול באוכלוסיית המדינה. בין המדינות הנוספות שהגדילו את מספר חברי הפרלמנט אפשר לציין את בריטניה, שוודיה, איטליה, אוסטרליה וניו זילנד. במדינות אחרות מספר חברי הפרלמנט נותר קבוע ואינו משתנה אפילו אם האוכלוסייה גדלה באופן משמעותי: הולנד, ספרד, פינלנד וגם מדינת ישראל. לפי חישוב זה, כאשר מספר התושבים בישראל הוא כשמונה מיליון מספר חברי הכנסת קטן בהרבה מהמצופה: השורש השלישי של שמונה מיליון הוא 200 חברי פרלמנט.

פרלמנט של "דחלילים"

לא מדובר במשחק של מספרים, למבנה יש משמעויות מהותיות הרבה יותר בעבודה הפרלמנטרית. איך זה נראה בשטח? מיקי רוזנטל, עד לפני שנה וחצי ח"כ מטעם מפלגת העבודה, מציע להתחיל מהתחלה: "בעשור האחרון, מדי מערכת בחירות, נכנסים ח"כים חדשים ונוצרת תחלופה של כשליש מהח"כים מדי מערכת בחירות. אפשר לקרוא לזה רענון והתחדשות ואפשר לקרוא לזה גם 'ברוך מקצועי'. תחשבי על בית חולים שביום אחד שליש מהצוות המקצועי שלו מתחלף: רופאים, אחים ועובדים סוציאלים, זה הרי פירוק המערכת. נכנסים אנשים שלא יכולים להביא ניסיון קודם, כי אי אפשר ללמוד פרלמנטריזם בתיכון או באוניברסיטה, ועד שהם מבינים מי נגד מי ואיך העסק עובד, הולכים שוב לבחירות, כך בעשור האחרון. התחלופה הזאת פוגעת באופן מהותי בעבודת הכנסת".

אז קיבלנו שליש ח"כים חדשים, שלצד הח"כים המנוסים, צריכים להתרוצץ בין 12 ועדות קבועות ובנוסף להן עוד ועדות מיוחדות ומשותפות. על פי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה חבר כנסת משתתף בממוצע בשלוש ועדות, כאשר ח"כ מהקואליציה משתתף בממוצע ב–5–7 מהועדות. לצורך השוואה: באיטליה בריטניה, גרמניה או שוודיה הממוצע עומד על ועדה אחת בלבד לחבר פרלמנט.

התוצאה על פי רוזנטל היא פרלמנטרים שהם "דחלילים", לדבריו. "צריך להבין – מי שלא מתפקדים כפרלמנטרים הם השרים, סגני שרים וראשי ועדות שעובדים מאוד קשה בוועדות שלהם, אבל לא משתתפים בהליך כולו. אלא אם כן זה נושא שמאוד קרוב לליבם, ח"כים באים רק כדי להצביע לפי המפתח הקואליציוני – אופוזיציוני. חלק מהועדות מתקיימות בו־זמנית ויש ח"כים שחברים בשש ועדות אז הם הולכים לאחת שמעניינת אותם וזה בא על חשבון ועדות האחרות. או שהם כל הזמן רצים להצביע כמו דחלילים ולא מבינים על מה מצביעים, ובוודאי לא משתתפים בתהליך החשוב של טיוב החוק".

רוזנטל מבקש לעמוד רגע על המושג הזה – טיוב החוק: "תהליך חקיקה הוא בעיקר תהליך של טיוב. הממשלה או ח"כים, אם בהצעת חוק פרטית או ממשלתית, מביאים הצעת חוק לדיון שנכנסת לוועדה והיא לא אמורה לצאת ממנה כמו שהיא. היא צריכה לעבור תהליך טיוב מניסיונם של האנשים, מסיעור מוחות משותף, מהדגשת היבטים של אנשים מרקעים שונים וכו'.

"התהליך הזה כבר כמעט ולא מתקיים בכנסת. אני זוכר שאפילו בדיונים על שינוי בדיני הריגה השתתפו רק שניים מחברי הוועדה, בדיונים קריטיים בוועדת הכספים באים ח"כים צועקים, מצלמים אותם, אבל הם לא משתתפים בדיון, אלא בהצגה. התוצאה היא שיש חוקים שיוצאים תחת הכנסת שהם פשוט חוקים רשלניים. הראיה לכך היא שיש חוקים שנאלצו לתקן אותם עוד כמה פעמים בסיום החקיקה".

כלומר, מעבר ללוח הזמנים הבלתי אפשרי יש כאן עניין מהותי יותר.

"והוא עוד יותר מזעזע, כי חבר כנסת לא יכול ואף אחד לא מצפה ממנו להבין בכל התחומים בהם הוא עוסק. הסוגיות רבות והנושאים מגיעים במהירות. אז כן, יש שיפור מסוים במידע שהח"כים יכולים לשאוב ממחלקת המידע של הכנסת אבל הוא מזערי ביחס למה שהח"כ צריך.

פרופ' תמר הרמן: "אני לא מכירה על אף ח"כ שאושפז עם תששת מתקדמת. אני לא מסכימה עם הגישה שטוענת שצריך להגדיל את הכנסת בסיטואציה שבה גם ככה הציבור חושב שכולם אוכלי חינם ויש משבר אמון. כן אני חושבת שצריכה להיות ממשלה יותר קטנה"

"תחשבי שהוא צריך לדון בוועדת הכספים האם צריך סוכני ביטוח, ובשעה השנייה יש דיון על עתידו של מפעל פניציה, ובשעה השלישית על נכסים ירוקים – וזה רק בוועדת הכספים! אם אותו ח"כ לא מתמצא בנושאים האלה, אז מולו מתייצבים משרדי הממשלה שעוסקים בזה כל הזמן, ובאים המומחים שלהם והמשפטנים שלהם והח"כ צריך להכריע במה שקורה מתוך הידע שלו. התוצאה היא שח"כים יודעים מעט מאוד ומצביעים לפי נתונים והשפעות שהם מניפולציות במידע".

נשמע כמו כר פורה לעבודת לוביסטים.

"בסקטור הפרטי יש מידע אינטרסנטי שמגיע מלוביסטים. אין בעיה עם זה, השאלה אם יש לח"כים יכולות לייצר מידע אחר שהוא לא מלוביסטים אינטרסנטים או ממשרדי הממשלה, שעליהם הכנסת צריכה לפקח. בשביל שח"כ שרוצה לעסוק ברצינות ולהבין על מה הוא מצביע בכלל או להביע את דעתו בסוגיה – הוא צריך מינימום מידע. אבל הח"כים באים עם מידע לקוי, שגוי אינטרסנטי ואת רואה עם מי הח"כ דיבר דקה לפני הישיבה. אבל חכי, למצב הזה יש תוצאה עוד יותר גרועה".

והיא?

"לכנסת יש שני תפקידים: אחד מהם הוא חקיקה, אבל התפקיד המרכזי הוא פיקוח על הממשלה. אלא שבעשור האחרון הכנסת זנחה את כל הסוגיה הזאת של פיקוח על הממשלה, זה קורה בין היתר בגלל מספרם הזעום של חברת הכנסת".

"אני לא מכירה על אף ח"כ שאושפז עם תששת מתקדמת", מתייחסת תמר הרמן, פרופסורית למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה וכן עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. בניגוד לעמדת העמיתים שלה במכון היא לא תומכת בהגדלת מספר הח"כים כפתרון למצב. "אני לא מסכימה עם הגישה שטוענת שצריך להגדיל את הכנסת בסיטואציה שבה גם ככה הציבור חושב שכולם אוכלי חינם ויש משבר אמון. כן אני חושבת שצריכה להיות ממשלה יותר קטנה. אבל להגדיל את מספר חברי הכנסת כי זמנם אינו בידם? אני בספק אם כשיהיו יותר חברי כנסת אז הם יעשו כל אחד יותר פר יחידה, אני לא חושבת שיש לנו ראיות לעבודת יתר של חברי הכנסת".

רוזנטל מכיר את הביקורת, ולכן מציע בשלב ראשון להגביל את מספר הוועדות: "חלק מהוועדות מוקמות מטעמים של יוקרה או בעיות קואליציוניות ופוליטיות שאין להם משמעות בכנסת. התוצאה שיש ריבוי של ועדות, בעיקר לא מקצועיות. הרפורמה המתבקשת היא שבגלל שיש מספר ח"כים מועט, יש לצמצם את מספר הוועדות".

זה דומה למה שקורה עם ריבוי המשרדים.

"בדיוק – מה שעשו למשרדים עשו גם לוועדות הכנסת. לדעתי, צריך שמונה ועדות בלבד שעוסקות בנושאים הגדולים וכל המשרדים הקטנים לא צריכים ועדה מיוחדת בשבילם, אפשר להקים תת־ועדה בוועדה המרכזית ואז ישבו בה אנשים שיש להם מושג בתחום. מי צריך למשל, ועדה למדע וטכנולוגיה?".

אגב, יש מי שחושב שצריך: בשנת 2016 נשאל אורי מקלב (יהדות התורה) יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה (שהייתה בעבר ועדת משנה) האם ריבוי הוועדות לא מפריע לפעילות הח"כים והוא ענה בראיון לערוץ הכנסת: "יכול להיות שהתחלתן של ועדות היא שמקימים אותן אולי בגלל צרכים פוליטיים, אבל בסופו של דבר הועדות האלה עושות עבודה טובה. למי זה מפריע שיש עוד ועדות?"

פיצול משרדים ושחיקת סמכויות

הציניות שבה התקבלו הציוץ של גדעון סער או דבריו של ניר ברקת, שבהם הם מתגאים בכך שיהיו חברי כנסת, מלמד גם על שחיקת מעמדו של חבר הכנסת. "צריך לחשוב איך ולמה זה נתפס שכאילו לכהן כחבר כנסת זה לבד לא מספיק טוב או מכובד" אומר רוזנאי. "למה להיות חבר כנסת שהתפקיד שלו לקדם ולשפר את החברה ולעזור לציבור שבחר בך זה לבדו לא מספיק טוב? למה צריך לתת להם תפקידי שרים או סגני שרים?

"הדיכוטומיה בה הוצגו לנו האפשרויות כאילו זה או ממשלה מנופחת או בחירות – לא מדויקת. היה עוד מרחב לתמרון. אפשר לשאול גם מדוע נבחרי הציבור מרגישים שבתור חבר כנסת הם לא יכולים באמת להשפיע ויכול להיות שזה באמת המצב עם נתניהו. זה גם ביטוי לחולשה של השיטה שלנו, שלמעשה הממשלה היא זאת שבסוף גם מחוקקת וקובעת – והמילה האחרונה בממשלה".

"היכולת לעבוד כח"כ מהאופוזיציה ואפילו מהקואליציה ללא אישור או תמיכה ישירה של הממשלה הוא כמעט בלתי אפשרי", מסכים רוזנטל, "שורת החוקים האחרונה של גנץ־נתניהו משתקת את הכנסת סופית והופכת אותה לחותמת גומי. בגלל שמעמדם של הח"כים נשחק אז הבולטים ביניהם הם הפרובוקטורים, הצעקנים והמצטלמים ביותר. במקום עבודה פרלמנטרית הם עושים עבודה תקשורתית אבל מי שיוצא ממנה נשכר זה הפוליטיקאים ולא הציבור".

אריאל פינקלשטיין: "השלטון המקומי הוא אחד הסובלים הכי גדולים מכל הסיפור של ריבוי המשרדים. במשרדים הגדולים עוסקים בפרויקטים גדולים ועתירי תקציב כך שהם לא מתישים בירוקרטית על כל שקל שעובר. ואילו המשרדים הקטנים עובדים כדי לגזור סרטים"

שחיקת מעמדם של הח"כים הוא רק חלק מהסיפור, שכן ריבוי המשרדים ופיצול הסמכויות שוחק למעשה גם את מעמדם של השרים. "אני רחוקה פוליטית מנתניהו אבל אני מסתכלת עליו בהשתאות", אומרת הרמן. "הוא מפרק משרדים קלאסיים ונוגס בהם, וכך אין משרד אחד שהכל בחסותו. מהחינוך הוציא את מל"ג, מהתשתיות את המים. הוא הצליח ליצור שברים של סמכויות, ויצר כזה בלבול ופסיפס, שאין סיכוי שאף אחד יצמח מתחתיו בתור מרכז כוח, כשיגיע הרגע לקבל החלטה. אין לאף אחד את מצבור הסמכויות.

"זאת אומרת שהריבוי הזה הוא לא רק ריבוי של שרים שעולה כסף, אלא גם יוצר קומבינציות – שברים שלא יוצרים שלם. ואז המצב הוא שנתניהו הוא היחיד שבעצם מתכלל את תחום הנושא. הוא יצר במובן מסוים מודל נשיאותי, כי הוא עשה את הממשלה שלו כמו שהוא רוצה והוא היחיד שיש לו מעמד – הוא לא ראשון בין שווים, אלא הוא ראשון. אין אף אחד שמתקרב אליו בתחום הסמכויות".

משטר נשיאותי הוא גם משטר דמוקרטי.

"אבל זה לא משטר כמו שהכרנו. אין ספק שיש פה מוטיבציות שהובילו לאותו כיוון: האינטרס של השרידות הפוליטית והצורך לפצות המון גורמים. הוא פירק את כחול לבן, את העבודה ואת ימינה. אין תקדים למישהו שהצליח לפרק כל כך הרבה מפלגות שהיו בבחינת פוטנציאל לקריאת תיגר עליו.

"אגב, בן גוריון בשעתו, בבחירות הראשונות, עשה קואליציה עם הדתיים למרות שמפ"ם יצאה במקום השני. היה יותר הגיוני לעשות קואליציה עם מפ"ם אבל אם הוא היה מכניס אותם בתור מספר 2 הם היו מקבלים יותר תיקים מאשר הדתיים יכלו לדרוש, וגם היו יכולים להיות איום על שלטון מפא"י. זה תרגיל דומה – מין 'פרק ומשול' במקום 'הפרד ומשול'".

רוזנאי מוסיף: "מקימים לנו ממשלה שהיא בהיבטים מסוימים ממשלת שיתוק לאומי, כי יהיו מריבות אינסופיות על סמכויות וגבולות הגזרה ובמקום שר שייתאם בין הכנסת לממשלה אנחנו כנראה נצטרך שר שייתאם בין השרים עצמם. לכן, אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו מחזקים את הכנסת, כי רק כך נחזק את הדמוקרטיה שלנו, זה אלמנט קריטי שאני מקווה שהממשלה הבאה תנסה לפתור, כרגע נראה שאנחנו לא הולכים לכיוון הזה".

ליהודים בלבד: המקרה של משרד הדתות

ריבוי המשרדים בממשלה המנופחת מייצר מפלצות שאת ראשן לא ניתן לכרות, תמיד יגדלו מחדש, כמו תיק ברשות המסים – לפתוח זה קל, לסגור זה סיפור אחר. הנה המקרה של משרד הדתות שהוקם, פורק והרים ראש מחדש: בשנת 2000 היה איתן אטיה ממנהלי פרויקט תהליך פירוק משרד הדתות. "צוות ענק ובין־משרדי היה אמון על תהליך הפירוק", הוא מספר, "רצינו לחזק את השירותים לתושבים על ידי זה שנעביר את השירותים של משרד הדתות לתוך משרד ממשלתי ייעודי שיודע לטפל טוב יותר טוב בשירות.

"למשל את המועצות הדתיות הכנסנו למשרד המשפטים, האגף לפיתוח מבני דת עבר למשרד השיכון, המרכז לפיתוח המקומות הקדושים עבר למשרד התיירות, בתי הדין הנוצרים, הדרוזים וכו' עברו למשרד המשפטים, וכן הלאה. עבדתי על התכנית בין יולי 2000 עד אמצע שנת 2001 ואז התכנית נכנסה למערבל הפוליטי. בשנת 2003 משרד הדתות פורק בהסכם הקואליציוני בין אריאל שרון וטומי לפיד, על פי התכנית פוזרו הסמכויות למשרדים הרלוונטיים".

המהלך הזה היה רווי אמוציות פוליטיות ואידיאולוגיות, אך נעשה. "אלא שבשנת 2008, חמש שנים אחרי שכבר פורק המשרד, היה צורך פוליטי לייצר תפקידים בכירים לש"ס ואז החליטו להקים אותו מחדש בממשלת אולמרט", ממשיך אטיה. "מתברר שעשינו שירות לפוליטיקאים כשבתמימותנו פירקנו את המשרד: עוד בתהליך הפירוק זיהיתי שהמשרד סובל מכך שהוא צריך לטפל בדתות השונות וזה היה ניכר גם מבחינת תקציבים. התחושה שאני קיבלתי היא שהטיפול בצ'רקסים, בנוצרים, בדרוזים או במוסלמים זה כמו נטע זר עבורם והם היו מעדיפים לטפל רק ביהודים. הפערים התקציביים בין השירותים ליהודים ובין שאר הדתות היו במכפלות דמיוניות.

איתן אטיה עם הסיפור מאחורי סגירת משרד הדתות, ופתיחתו מחדש: "התחושה שאני קיבלתי היא שהטיפול בצ'רקסים, בנוצרים, בדרוזים או במוסלמים זה כמו נטע זר עבורם והם היו מעדיפים לטפל רק ביהודים. הפערים התקציביים בין השירותים ליהודים ובין שאר הדתות היו במכפלות דמיוניות"

"אז מה קרה ב–2008? משרד הדתות הוקם מחדש עם שם חדש: המשרד לשירותי דת. וכשהרכיבו אותו מחדש מה עשו? את מה שחלמו – לקחו סמכויות רק על שירותי הדת היהודית ואת כל שאר השירותים השאירו במשרדים הרלוונטיים. כלומר, כאנשי מקצוע שפיצלו את המשרד התברר לנו שרק עזרנו לפוליטיקאים לבנות לעצמם משרד יותר טוב חמש שנים מאוחר יותר".

כיום, משמש אטיה כמנכ"ל פורום ה–15 (הערים העצמאיות, שאינן מקבלות מענקים מהמדינה – ובראשן תל אביב), וריבוי המשרדים משפיע גם על התנהלות השלטון המקומי שנאלץ לשנות מהלכי עבודה והתנהלות מול משרדים חדשים או אגפים שזזים ממקום למקום. "לא בטוח שפיצול תחומים למשרד ייעודי דווקא יפגע באותו נושא, אלא להפך", אומר אטיה ומביע תקווה לכך שנושאים שנדחקו עד כה יטופלו בתשומת לב.

אטיה אמנם מציע לשמור על אופטימיות ולנסות "לעשות מהלימון הזה לימונדה, כי אין לנו דרך אחרת". אלא שמהשלטון המקומי נשמעים גם קולות אחרים שמדווחים על כאב ראש רציני שריבוי המשרדים יוצר להם ובסופו של דבר, פוגע באזרח.

על פי נתונים השוואתיים שמציג המכון הישראלי לדמוקרטיה מספר המשרדים בישראל לעומת מדינות אחרות בעולם בעלות מספר תושבים דומה לישראל גדול משמעותית. בדנמרק ובהולנד, למשל, פועלים 18 משרדי ממשלה, בפורטוגל 16 ובאוסטריה ובהולנד 11 בלבד ובישראל – 35 משרדים. עוד בשנת 2015 נדרש מבקר המדינה לסוגיית ריבוי המשרדים ובשנת 2018 מצאה ועדה בין־משרדית במשרד האוצר, כי צמצום הממשלה ל–17 שרים תחסוך 800 מיליון שקלים (לדוח המלא). זה כידוע לא נעשה, ולצד השאלה כמה כסף זה עולה לנו כדאי לשאול לאן הכסף הזה זורם, או לא זורם. אותם משרדים קטנים שהומצאו כדי לרצות פוליטית, אלה משרדים שיעבדו כתף אל כתף עם השלטון המקומי, הגרעוני, שמשווע לתקציבים.

בדוח מבקר המדינה שפורסם בתחילת החודש (לדוח המלא) נמתחה ביקורת חריפה על המשרד לפיתוח הנגב והגליל – שמהווה מקרה מבחן מעניין למשרד שהוליד תחתיו גם שתי רשויות ממשלתיות – הרשות לפיתוח הנגב והרשות לפיתוח הגליל, וישב על תקציב של חצי מיליארד שקלים לשנה תחת השר אריה דרעי (ש"ס).

קצת רקע: המשרד לפיתוח הנגב והגליל הוקם בשנת 2005 על ידי שמעון פרס במהלך דומה למשרדים המומצאים של הממשלה הנוכחית – סידור תיק. פרס עמד בראשו עד שנבחר לנשיאות, והחליף אותו בתפקיד סילבן שלום שהגדיל את התקנים ושילש את התקציב ל–160 מיליון שקלים בשנה. מאז שנת 2015 דרעי, שמכהן גם כשר הפנים, עומד בראש המשרד והכניס לתחומו גם את "הפריפריה החברתית" ובכך הגדיל את התקציב לחצי מיליארד שקלים בשנה.

מיקי רוזנטל בכנסת (וציור שלו): "חלק מהועדות מתקיימות בו־זמנית ויש ח"כים שחברים בשש ועדות אז הם הולכים לאחת שמעניינת אותם וזה בא על חשבון ועדות האחרות. או שהם כל הזמן רצים להצביע כמו דחלילים ולא מבינים על מה מצביעים, ובוודאי לא משתתפים בתהליך החשוב של טיוב החוק"

האם המשרד מועיל במשהו לפיתוח הפריפריה? גיורא זלץ, ראש מועצה אזורית גליל עליון, עונה בנחרצות: לא. "הגליל ממש לא יצא נשכר ולצד המשרד לנגב והגליל יש גם הרשות לפיתוח הגליל והרשות לפיתוח הנגב ושתיהן כפופות למשרד הפנים. האנשים במשרד וברשויות האלה הם אנשים מצוינים אבל בסיטואציה הזאת שבכל תוכנית צריך לעבור דרך 5–6 אנשים – השורה התחתונה היא שאנחנו מבינים שהשירותים האלה היו יכולים להיעשות גם בתוך משרד התרבות, הפנים או החינוך ואין סיבה לעוד משרד".

תן לנו דוגמה להתנהלות.

"למשל, כשאני עושה פסטיבל בגליל העליון אני פונה למשרד התיירות, למשרד התרבות, למשרד הפריפריה ופיתוח הנגב והגליל וגם לרשות לפיתוח הגליל. מכיוון שאסור לעשות כפל תמיכות אז מה שקורה בסופו של דבר הוא שיש ארבעה, חמישה, שישה משרדים שעוסקים באותו דבר ובעצם לא עוסקים בו.

"המשרד לפיתוח הנגב והגליל הוקם בזמנו כפתרון לפוליטיקאי כזה או אחר, בהמשך הוא גם הפך למשרד שעוסק בפריפריה חברתית כמו בני ברק, כך שתקציבים שיועדו לנגב או לגליל כלל לא מגיעים אליהם. ובעיקר זה יצר מערכת הרבה יותר מסורבלת. כל פעם שמחלקים את המשרדים מחדש זה גורם לכך שפרויקטים נופלים בין הכיסאות וכספים הולכים לאיבוד.

"הנה עכשיו מטה הדיור שהוקם בשביל לקצר תהליכים במשרד האוצר, חוזר למשרד הפנים לפי ההסכמים הקואליציוניים ואצל דרעי הוקפא מטה הדיור שהיה בממשלה הקודמת מקביל למטה במשרד האוצר. אז עכשיו יש מנהל את התכנון ומשרד השיכון ואת מטה הדיור, ונוצרו לנו מערכות כפולות עם בירוקרטיה שמאריכה זמנים. בסופו של דבר האזרח והתושב מפסידים מריבוי המשרדים".

מה הפתרון לדעתך?

"צריך להעביר הרבה יותר תקציבים וחופש פעולה לרשויות עצמם – הם מי שמנהלות את היומיום של אזרחי המדינה ולא המשרדים האלו".

למבקר המדינה צפויה עוד עבודה

דוגמה אחרת מספק עובד ברשות מקומית בפריפריה שמעדיף להישאר בעילום שם. "הייתי אמון על קידום פרויקט לצעירים", הוא מספר, "ומי אחראי על הצעירים במדינה? רשות הצעירים במשרד לשוויון חברתי וגם משרד הפריפריה, הנגב והגליל שמתעסקים עם הצעירים בפריפריה, ויש להם תקציבים. גיליתי שאם אנחנו רוצים להקים מרכז צעירים בעיר אני צריך להתמודד עם שני המשרדים האלה, אבל לי בסוף יש מרכז אחד לצעירים ולא שניים. ואם אני רשות קטנה אני צריך להתמודד עם הדרישות של פקידים בשני משרדים שונים שאומרים לי 'אני מייצג את הממשלה ויש לי דרישות', אבל הדרישות לא אחידות ולכל משרד יש יועץ משפטי אחר.

"בסופו של דבר, מה שמעניין את המשרדים הקטנים האלה זה הלוגו שלהם והקרדיט על פרויקטים, כבר קרה שקיבלתי טלפון זועם מהמשרד לפיתוח הנגב והגליל מדוע הלוגו של משרד העבודה נמצא על מסמך של פרויקט שעוסק בתעסוקה. הם שולחים שלושה עמודים של הסברים איך הלוגו שלהם צריך להופיע, המשרדים הקטנים מתעסקים בזה באופן אובססיבי".

גיורא זלץ: "המשרד לפיתוח הנגב והגליל הוקם בזמנו כפתרון לפוליטיקאי כזה או אחר, בהמשך הוא גם הפך למשרד שעוסק בפריפריה חברתית כמו בני ברק, כך שתקציבים שיועדו לנגב או לגליל כלל לא מגיעים אליהם. ובעיקר זה יצר מערכת הרבה יותר מסורבלת"

"השלטון המקומי הוא אחד הסובלים הכי גדולים מכל הסיפור של ריבוי המשרדים", מסכים אריאל פינקלשטיין, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה שהתייחס החודש במאמרו לדוח המבקר על המשרד לפריפריה ופיתוח הנגב והגליל. "במשרדים הגדולים עוסקים בפרויקטים גדולים ועתירי תקציב כך שהם לא מתישים בירוקרטית על כל שקל שעובר. ואילו המשרדים הקטנים עובדים כדי לגזור סרטים. זאת התוצאה של פיצול המשרדים שלא מדברים עליה. בסוף אנשי השלטון המקומי עוסקים בתיאומים עם עוד משרד ועוד משרד ועוד קרואסונים בישיבה".

מבקר המדינה שעסק, כאמור, במשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, מעביר ביקורת חריפה על שורה של מינויים במשרד, ניתוב כספי המשרד וכן על קשיים וחסמים רבים שמערים המשרד על הרשויות בדרך לקבל את המגיע להן: עיכובים בהעברת התקציבים, מתן זמן מוגבל מאוד להגשת בקשות התמיכה והיעדר הנגשה של הקולות הקוראים בשפה הערבית. כך, אף על פי שלמעלה מ–48% מהיישובים בנגב ובגליל הם ערביים, המשרד לא פרסם במשך שנים רבות קול קורא בערבית.

"המבקר התייחס רק לחלק קטן מעודף הבירוקרטיה שהמשרד מערים על הרשויות", אומר פינקשלטיין, "האבסורד זועק לשמיים. בעוד שלרשויות החזקות יש הכנסות עצמיות רבות מארנונה לעסקים, המאפשרות להן לנווט את מדיניותן ולקדם פרויקטים באופן עצמאי, הרי שרובו המוחלט של התקציב של הרשויות בפריפריה 'צבוע' לתחומי החינוך והרווחה וכמעט אין להן שליטה עליו. תקציבי משרד הפריפריה, הנגב והגליל יכולים היו לאפשר לרשויות מרווח נשימה לקידום פרויקטים, שהציבור שלהן זקוק להם ומעוניין בהם, אבל בפועל רבים מהם מבוזבזים על בירוקרטיה או על פרויקטים שאין באמת צורך ממשי בהם. הפתרון הפשוט והמתבקש הוא ביטול המשרדים האלה, והעברת הכספים ישירות לרשויות".

בפרק שעוסק דווקא בטיפול במשבר הקורונה הפציר המבקר בתחילת החודש, כי על המשרדים השונים "לפשט הליכי ביורוקרטיה שלא לצורך". אלא שמאז הושבעה הממשלה ה–35 על שלל משרדיה ובמצבת השרים הנוכחית, פשוט זה כנראה כבר לא יהיה. המבקר ימשיך לעקוב, וגם אנחנו, אחרי הבירוקרטיות שיוליד המשרד לשוויון חברתי או המשרד לחיזוק וקידום קהילתי, ואילו פרויקטים יתקעו בצנרת של המשרד למשאבי המים.