קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.

ללא צלם אנוש: שגרה יומיומית של דיכוי מנטלי והזנחה במוסדות הרווחה

שיניים רקובות, בגדים בלויים, מזון ירוד וימים על גבי ימים של בהייה בחלל הריק בלי פעילות, עצמאות או אור שמש. המוסדות לאנשים עם מוגבלויות עולים לכותרות כשנחשפת אלימות פיזית, אך המצלמה הנסתרת של שומרים חושפת שגם שגרת היום-יום הרגילה בהם רומסת עד היסוד את נפש האדם. מוסדות הרווח: החלק השלישי בסדרת התחקירים

שגרה של חוסר מעש במוסד. צילום: שומרים
שגרה של חוסר מעש במוסד. צילום: שומרים

שיניים רקובות, בגדים בלויים, מזון ירוד וימים על גבי ימים של בהייה בחלל הריק בלי פעילות, עצמאות או אור שמש. המוסדות לאנשים עם מוגבלויות עולים לכותרות כשנחשפת אלימות פיזית, אך המצלמה הנסתרת של שומרים חושפת שגם שגרת היום-יום הרגילה בהם רומסת עד היסוד את נפש האדם. מוסדות הרווח: החלק השלישי בסדרת התחקירים

שגרה של חוסר מעש במוסד. צילום: שומרים

שיניים רקובות, בגדים בלויים, מזון ירוד וימים על גבי ימים של בהייה בחלל הריק בלי פעילות, עצמאות או אור שמש. המוסדות לאנשים עם מוגבלויות עולים לכותרות כשנחשפת אלימות פיזית, אך המצלמה הנסתרת של שומרים חושפת שגם שגרת היום-יום הרגילה בהם רומסת עד היסוד את נפש האדם. מוסדות הרווח: החלק השלישי בסדרת התחקירים

רוני זינגר

שגרה של חוסר מעש במוסד. צילום: שומרים

11.8.2022

תקציר הכתבה

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
ה

קסדה שהודקה לראשה של אביה בת ה-30, אוטיסטית בתפקוד נמוך שהתגוררה במוסד "נוה אירוס" בנס ציונה, כמעט לא ירדה ממנה במשך חמש שנים רצופות. הנימוק היה שהיא נוהגת להטיח את ראשה בקיר ולהיפצע. "כשגיליתי שלא מורידים לה את הקסדה, אפילו לא בלילה, השתגעתי. זה גמר אותי", מספרת לשומרים אמה, לאה. "אמרתי למדריכים ולהנהלה: תורידו לה את הקסדה לפחות בלילה, שהראש יתאוורר. את יכולה לתאר לעצמך מה זה לחיות ככה? אבל הם התעקשו שהיא תטיח את הראש בקיר. אמרתי להם – אוקיי, בואו נרפד את הקירות ונשחרר אותה מהקסדה. הם לא הסכימו".

לבסוף, בין היתר גם בשל השימוש בקסדה, התפתח בעורפה של אביה פצע מכוער שהצריך ניתוח כדי לטפל בו. לאחר מכן ובשל אירועים נוספים במוסד, החליטה לאה כי אינה יכולה עוד, ואף שהיא חד-הורית ומתקשה לטפל בבתה לבד בבית, היא הוציאה אותה ממנו. בבית אביה כבר לא מסתובבת עם קסדה לראשה. "אם אמה של הדיירת בוחרת שלא לחבוש לדיירת קסדה בבית, זה באחריותה ועל דעתה ולא אומר שהדבר תקין", נמסר בתגובה מנוה אירוס (התגובה המלאה בסוף הכתבה).

כמו אביה, כ-17 אלף אנשים עם צרכים מיוחדים מתגוררים במאות מוסדות הרווחה שפזורים ברחבי הארץ. מיעוט מהמוסדות הם ממשלתיים ומרביתם בבעלות של חברות פרטיות. חדשות לבקרים מגיעים המוסדות הללו לכותרות המלווה בתמונות קשות לצפייה של אלימות פיזית מזעזעת. אבל המציאות היומיומית המטלטלת לא פחות מתרחשת גם ללא הידיים המורמות; מציאות של הזנחה קשה ושל אלימות מנטלית שמפשיטה את חסרי הישע מצלם אנוש.

"דמייני את חייך כך", ממחישה עו"ד נעמה לרנר, פעילה מרכזית למען אנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים: "בבית שלך את לעולם לא יכולה להחליט מתי תאכלי, אחרים קובעים לך. אם מתחשק לך לאכול אחרי הצהריים אסור לך, המקרר נעול ואת לא יכולה להוציא ממנו כלום. אם מתחשק לך תוספת לארוחת הצהריים, לא תמיד תקבלי כי יש הקצבה. תמיד תלבשי בגדים מרופטים, את אותן נעלי גומי בלויות, אף פעם לא בגדים חדשים. לאורך חלק ניכר מהיום את תשבי בחדר מרכזי עם עוד כמה עשרות אנשים ותבהו בחלל. את לא תקבעי מה תראי בטלוויזיה ובדרך כלל זה יהיה ערוץ לפעוטות או ערוץ טלנובלות. פעילות הפנאי שלך תהיה ליטוף כלב או הרכבת פאזל. לא תמיד תצאי החוצה לשמש ואסור לך לצעוק. האם אלה החיים שהיית רוצה לאדם היקר לך?"

לרנר היא פעילה בתחום שנים ארוכות, בעבר בארגון "בזכות" וכיום כמקימת עמותה עצמאית לקידום דיור עצמאי של אנשים עם מוגבלויות. המציאות שהיא מתארת חוזרת על עצמה ברובם של המוסדות שבהם ביקרה במהלך השנים בישראל. "החיים שאת ואני לא מאחלות בשום אופן לעצמנו ולילדינו, אנחנו מאפשרים ל-20 אלף אנשים אחרים רק כי יש להם אבחנה של מוגבלות", היא אומרת ונזכרת לרגע בדייר בן 50 עם צרכים מיוחדים עומד ובוכה ליד מקרר נעול, מתחנן למעדן שלא ניתן לו.

שקופים: תחקיר משותף לשומרים ל"זמן אמת", כאן 11

המדריכה לשעבר גולן מספרת על דייר מבוגר שמזה שנים נהוג לגלח לו את שיערות הערווה באקט משפיל. או על דייר מבוגר שבעבר החליטה דיאטנית כי עליו לבצע פעילות הליכה מהירה על הליכון כל יום במשך 40 דקות - "ובכל יום הוא בוכה וצועק שהוא לא רוצה ומעלים אותו בכוח ללכת על ההליכון"

חיים תחת דיכוי מתמיד

הכתבה הראשונה בסדרת התחקירים, שפורסמה בשיתוף התוכנית "זמן אמת" בכאן 11, חשפה את השיטה שמאפשרת לחברות פרטיות להרוויח סכומי עתק ממוסדות לאנשים עם מוגבלויות. הכתבה השנייה עסקה בעשרות עדויות מחרידות על אלימות פיזית קשה כלפי אנשים עם מוגבלויות. כעת, בחלק השלישי בסדרה אנחנו מתמקדים באלימות המנטלית במוסדות.

בחודשים האחרונים תיעד שומרים במצלמה נסתרת ובאמצעות חוקר פרטי, את הנעשה במוסד לנערים עם מוגבלויות בצפון הארץ. המוסד והתזמון נבחרו אקראית לחלוטין על מנת לקבל תמונת מצב המשקפת נאמנה את שגרת החיים היומיומית. המצלמה הנסתרת לא תיעדה אלימות קשה או התעללות פיזית. מה כן רואים? קבוצת נערים עם מוגבלויות ברמות שונות, לבושים בבגדים דלים, יושבים בחדר קטן עם ספות, חלונות גדולים ודלת נעולה.

במשך שעות על גבי שעות הם יושבים, קמים לסיבוב ומתיישבים שוב. הטלוויזיה דלוקה על "הופ קטנטנים" והנערים נוהמים, צועקים, מדברים, או בוהים בקיר. חלקם מריירים וכולם חסרי מעש בצורה מובהקת. המדריכים יושבים עם הפלאפונים בצד. כשמגיע האוכל ניתנת מנה לכל נער, אין תוספות כי הדיאטנית לא מרשה, או כך לפחות מסביר אחד המטפלים.

בכל הימים שתועדו הגיעה רק פעם אחת מדריכה והוציאה כמה נערים ל"שעת פנאי", לשעה של ציור. לטיול בחוץ יצאו הנערים לחצר סגורה על יד מתחם המגורים שלהם. וכך, במשך כל ימי התיעוד הנסתר - כל יום דומה לקודמו.

הפקרות בע"מ: צפו בתחקיר

"כשגיליתי שהם לא מורידים לה את הקסדה מהראש, אפילו לא בלילה, השתגעתי מזה. זה גמר אותי", מספרת לאה, אמה של אביה בת ה-30. "אמרתי למדריכים ולהנהלה: תורידו לה את הקסדה לפחות בלילה, שהראש יתאוורר. את יכולה לתאר לעצמך מה זה לחיות ככה?"

"יש משהו מאוד מטעה במוסדות האלה", אומרת חברת הכנסת לשעבר סתיו שפיר שמכירה מקרוב את מוסדות הרווחה. אחותה המאובחנת באוטיזם התגוררה במוסדות כאלה, והיא עצמה עסקה בנושא בדרכים שונות כחברת כנסת ונהגה להגיע לביקורי פתע במוסדות השונים.

"כשמגיעים לביקור, ההנהלה תמיד תראה מקום יפה, וילה, עצים ופעילות עם ליצן. באחת הפעמים כשנכנסו בביקורת פתע, העוזר הפרלמנטרי שלי אמר לי, 'סתיו הכל נראה בסדר, מה יש לראות?' עניתי לו – תסתכל סביב ותגיד אם היית רוצה שאחיך יגור כאן. רק אז רואים שאין שטיחים, אין ידיות לדלתות, המדריך מסביר שאין מספיק צוות, אז לא יוצאים לשמש אלא יושבים בחדר. מבינים שהפעילות התרבותית היחידה לאנשים מבוגרים היא ליצן. למה? הם אנשים מבוגרים, גם הם זקוקים כמונו לתחושת שייכות ולעיסוקים. המוסדות האלה משאירים את הדיירים לנצח בני חמש".

ג', צעירה שעבדה כמדריכה במוסד רווחה בצפון ששמו דווקא הולך לפניו, מספרת על פעילות הפנאי במקום. "הם קוראים לזה חוג אבל זה לא. פעם בשבוע מדריך מפזר כריות על הרצפה, שם שיר מהיוטיוב וקוראים לזה פעילות תרפיה. פעם בשבוע מגיעה אישה עם שני כלבים ועוברת בכל הקומות כך שכל דייר ילטף כלב. זהו, זה כל מה שעושים. הייתי בוכה שאני חלק מחוסר האכפתיות שהייתה במקום. המבשלת במקום הייתה מכינה אוכל ונגעלת לטעום אותו, אבל הדיירים היו אוכלים אותו ולאף אחד פשוט לא אכפת".

גולן עבדה שנתיים במוסד (השם שמור במערכת). היא אינה מספרת על התעללויות פיזית אבל כן על אלימות מנטלית. כך למשל, על "החלטות שמישהו פעם החליט לגבי דייר או דיירת, ומאז המדריכים עשו אותם מבלי שעשו שום הערכה מחודשת האם יש צורך בדבר". כך למשל היא מספרת על דייר מבוגר שמזה שנים נהוג לגלח את שיערות הערווה שלו באקט משפיל וקשה רק משום שבעבר נטען שהם מציקות לו. או על דייר מבוגר שבעבר החליטה דיאטנית כי עליו לבצע פעילות הליכה מהירה על הליכון כל יום במשך 40 דקות. "ובכל יום הוא בוכה וצועק שהוא לא רוצה ומעלים אותו בכוח ללכת על ההליכון. זו גזירת גורל וזה מה שיקרה עד אין קץ. אף אחד לא בודק מה קורה עם ההחלטה הזו".

נורית, אמא של צעירה עם מוגבלות בתפקוד נמוך המתגוררת במוסד אחר בצפון, מכירה את "חוג הכלבים". "מביאים להם מדי פעם כלב לליטוף אבל חוץ מזה אין שום פעילות מבחוץ", היא אומרת לשומרים. "כששאלתי את אחד המנהלים למה אין עוד פעילות פנאי לדיירים התשובה הייתה שאין הרבה במה לעניין את הדיירים הסיעודיים והמורכבים, משום שהם ממילא לא עושים הרבה".

תשובה ברוח דומה קיבלה נורית לשאלתה מדוע בתה אינה מקבלת טיפול מקלינאי תקשורת על אף שלפי הסל האישי הטיפול מגיע לה ומתוקצב על ידי המדינה. "היא ממילא לא מדברת אז מה זה יעזור לה", נאמר לאם.

דייר עם חולצה שנקשרת מאחורה כדי שלא יוכל להוריד אותה
"המוסד מקבל על חוה 17 אלף שקל בחודש אבל לא מוציאים עליה שקל", אומרת לרנר. "יש לה שן אחת בפה, סקאיבאס ופצעים - והיא לא מטופלת. אומרים לנו שהיא מרביצה. ברור שהיא תרביץ, היא חיה חיים איומים. במוסד היא עם טיטולים אבל בבית של הוריה הזקנים, היא כן יודעת ללכת לשירותים"

"מראה לא נעים, תמיד זהה"

התשובה האוטומטית לאדישות ולהזנחה היא לרוב שאין לכך כסף. אלא שכסף דווקא יש. מדינת ישראל משלמת עד 19 אלף שקל מדי חודש עבור כל דייר, בהתאם לרמת המורכבות והטיפול הנדרשים - ובסך הכול מעביר משרד הרווחה למוסדות לאנשים עם צרכים מיוחדים כ-2.1 מיליארד שקל בשנה.

אחת הבעיות, כפי שנסקרה בחלק הקודם של סדרת הכתבות, היא שלמשרד הרווחה אין מושג מה קורה עם הכסף מרגע שהוא עובר לחברות שמפעילות את המוסדות. הבעיות נוגעות לסל השירותים שמקבלים הדיירים וכן לרמת הצוות והטיפול שהוא נותן. כך למשל למרות שמדריך במוסד אמור להשתכר שכר של 40 שקלים לשעה - כך מתומחרת משכורתו בדרישות של משרד הרווחה - בפועל מדריכים מספרים כי הם מרוויחים שכר מינימום או כ-30 שקלים לשעה. "הרווחתי שכר מינימום, וכמוני כל המדריכים שעבדו איתי", אומרת לשומרים ג'.

המוסד שבו עבדה נחשב לבעל שם טוב ומעולם לא נחשפו בו מקרי אלימות או מדריכים מתעללים. ועדיין כאשר שומעים את תיאוריה של גולן הלב נקרע. במוסד מתגוררים מגיל 19 עד גיל זקנה והיא נזכרת בהם אחד-אחד עד היום בדאגה וגעגוע. "ההלם הראשון שלי היה החיקויים", היא משחזרת. "העובדים במקום שבו עבדתי חיקו כל הזמן את הדיירים, מולם. זה הציק לי וסיפרתי על זה למנהלת שאמרה שזו דרכם של העובדים לפרוק מתח. היא הוסיפה שהעבודה מאוד שוחקת ולא שווה את הכסף. זו עבודה של לנקות, לסדר, לנגב קקי, לצחצח שיניים. זה לא קל ולכן האנשים שבאו לעבוד שם מראש היו לא משהו, ורובם רוב הזמן ניסו רק לחזור ולהתעסק בטלפון הסלולרי שלהם".

לצד החיקויים, גולן מספרת גם על הזנחה ודלות. "יש אווירה כבדה של ריק, חוסר, צמצום לא מוצדק", לדבריה. "למה הם מסתובבים עם בגדים קרועים ומרופטים? החזיות של הנשים לא במידה הנכונה. הניקיון של הדיירים תלוי בנכונות של העובדים. היו מקרים שבהם מצאתי דיירים שאיש לא ניקה מהם את הצואה. במקלחות היה תמיד רק הסבון נוזלי הכי פשוט שיש, גם לגוף וגם לשיער, והספוג לקרצוף הוא ספוג סניטרי לא נעים. פעם אחת הסכימו לבקשתי לקנות סכיני גילוח לשערות הרגליים של הנשים אבל הסכינים שנרכשו היו מהסוג שפוצע ולא חזרנו על זה. השיניים של הדיירים רקובות כי לא מצחצחים להם וגם אם מצחצחים – אז עושים את זה מהר בלי לחנך את הדייר לעצמאות".

עו"ד נעמה לרנר. צילום מתוך "זמן אמת"

דוגמה ממוסד אחר היא חוה בת ה-40. כשהיא יוצאת לביקור בביתה, מהמוסד שבו היא מתגוררת במרכז הארץ, מחליפים לה את הבגדים המרופטים ללבוש של אישה חרדית, כך שתוכל להגיע ולבקר את משפחתה. ביום-יום, אף שהמשפחה ביקשה לא אחת, איש לא מקפיד על לבושה. "המוסד מקבל עליה 17 אלף שקל בחודש אבל לא מוציאים עליה שקל", אומרת לרנר שמטפלת בה מזה שנים ארוכות. "יש לה שן אחת בפה ופצעים על הגוף - והיא לא מטופלת. אומרים לנו שהיא מרביצה. ברור שהיא תרביץ, היא חיה חיים איומים ומתסכלים והיא לא יודעת לומר את זה. במוסד היא עם טיטולים אבל בבית של הוריה הזקנים, היא כן יודעת ללכת לשירותים. מתייחסים אליה כמו לחפץ ויותר קל לשים טיטול".

לא רק הורים, מטפלים ומדריכים מעידים על ההזנחה. ז' היא רופאה בחדר מיון במרכז הארץ ובשיחה עם שומרים היא מתארת את המפגשים שלה עם צעירים שמובאים למקום ממוסדות רווחה. "התמונה הכללית של אנשים ממוסדות רווחה היא של הזנחה. אפשר לזהות את זה בריח שהם מגיעים איתו, הבגדים הבלויים. אני לא רוצה להכליל אבל המראה הכללי הלא נעים, תמיד זהה. היו פעמים שבהם זיהינו חבלות על גופם של המטופלים, קשה לדעת איך החבלות האלה קרו. ילד או אדם שלא גרים בבית שלהם אלא במוסד לא באמת מקבלים את התנאים הטובים שהם זקוקים להם".

דייר בפעילות. צילום שעשו המשפחות והועברו לשומרים על ידי נעמה לרנר
"הייתי בוכה שאני חלק מחוסר האכפתיות שהייתה במקום", אומרת לשומרים גולן, צעירה שעבדה כמדריכה במוסד בצפון. "המבשלת במקום הייתה מכינה אוכל ונגעלת לטעום אותו, אבל הדיירים היו אוכלים אותו ולאף אחד פשוט לא אכפת"

"יש צורך בשינוי עמדות, גם בקרב המשפחות"

במרבית המוסדות נבנית לכל דייר תוכנית אישית לפיתוח, אלא שהורים עמם שוחח שומרים מתארים מציאות שבה לא נעשה בפועל הרבה. "הבת שלי אוהבת להקשיב, אוהבת שמדברים איתה", אומרת לאה, אמה של אביה, שצוטטה בתחילת הכתבה. "בבית אני מסבירה לה מה אומרים בטלוויזיה, מדברת איתה על פוליטיקה. במוסד התייחסו אליה כמו אל ילדה קטנה. אף אחד לא דיבר איתה, היא אוהבת להכין לעצמה כוס תה אבל במוסד אסור לה. אמרו לי שהיא לא משתפת פעולה, ולכן לא מקיימת את התוכנית האישית שלה, אבל הרי זה משום שצריך לדעת איך לעבוד איתה. אם לא יודעים, ברור שלא תשתף פעולה. המוסדות האלה כל תכליתם זה שמרטפות. האנשים יושבים יום שלם עם זבובים סביבם ובמקרה הטוב מדפדפים בספר. הם לא יוצאים משם, לא רואים רמזור או סופר, הם לא מתפתחים".

דוגמה לכך שאפשר גם אחרת, היא תוכנית "דיור בקהילה" שמנהלת אפרת שטרן בארגון הג'וינט. מזה כמה שנים מתקיים פיילוט של אנשים עם מוגבלות, קשה ככל שתהיה, שחיים בקהילה עצמאית לגמרי, לא בדירוניות ייעודיות. שטרן מכירה היטב את העמדה לפיה "יש אנשים עם מוגבלות שחייבים מוסדות", אבל לדבריה, "יש צורך בשינוי עמדות, אגב לא רק במשרדים האלה, אלא גם בקרב המשפחות. לקחתי פעם אחת מישהו מאחת המערכות שמתנגדת להוצאה ממוסדות וערכתי לו סיור. הראיתי לו בחור מוגבל שחי בקהילה, ובסיום הסיור הוא הודה שזה בחור שהוא היה מסליל אוטומטית למוסד. האנשים האלה מוסללים למוסד כי שופטים אותם לפי מדרגים של יכולת חיים לבד או במוסד. האם אותי או אותך מישהו בודק אם נוכל לחיות בבדידות? אם אנחנו מתלבשים היטב? את המוגבלים שופטים, מדרגים ואז מכניסים למוסדות. שם העצמאות שלהם נפגעת, הוא מוכנס להיכן שיש מקום, הוא לא בוחר יותר את סדר היום שלו וגם לא מי יגור איתו בחדר. אנשים נמצאים במסגרות האלה כי אין להם ולמשפחות שלהם אופציות אחרות".

לאה, אמה של אביה, היא דוגמה לכך. אחרי שנתיים שבהם בתה איתה בבית, היא שוב נאלצת להכניס אותה למוסד. הפעם במרחק רב מביתה כי רק שם מצאה מקום. "אני חד הורית והטיפול עולה כסף רב", היא מסבירה. "יש לי אישור לשתי מטפלות, אבל התקציב שאני מקבלת מספיק רק לאחת. כיוון שכך אין לי אפשרות להמשיך להחזיק בבית את אביה ובלב שבור אני נאלצת להכניס אותה שוב למוסד ובתקווה ששם יהיה בסדר. הלוואי שיכולתי לבחור אחרת".

סיגל מורן, מנכ"לית משרד הרווחה. צילום מתוך "זמן אמת"

אחרי שנים ארוכות של מאבק ולאחר שחוק בעניין המתין על המדף לפחות חמש שנים, הצליחה הכנסת האחרונה, רגע לפני שהתפרקה, להעביר חקיקה מהפכנית בנושא. חוק זכויות רווחה לאנשים עם מוגבלויות מבקש לשנות את הגישה ולאפשר לכמה שיותר דיירי מוסדות והוסטלים לצאת לדיור עצמאי. מנכ"לית משרד הרווחה, סיגל מורן, מרגישה גאווה גדולה ובצדק, על שהצליחה לקדם את החוק שעלותו נאמדת בשני מיליארד שקלים נוספים. "זה לא יהיה מופרך לומר שבתוך חמש שנים נהיה במקום אחר לגמרי", היא אומרת כשעיקר כוונתה הוא לסגירת מוסדות גדולים ובהם מעל למאה דיירים.

זוהי כאמור חקיקה חשובה ודרמטית, אולם יש לסייג כי המעונות הקטנים יותר ייתכן וישארו על כנם. המדינה תמשיך להעביר כסף לחיזוק מעונות, המפעילים של הדיור הציבורי עשויים להיות עדיין אותם מפעילים של המוסדות הגדולים שייסגרו ובכל מקרה אי היציבות הפוליטית עשוי לטרוף גם את ההישג הזה.

תגובות

מעון נוה אירוס: "הפצע בראש אינו קשור לקסדה"

ממשרד הרווחה והביטחון החברתי נמסר לשומרים: "אנו מתייחסים בחומרה לפגיעה בדיירים במעונות לאנשים עם מוגבלות ומגלים אפס סובלנות לאירועים אלו. בשנה האחרונה נקט המשרד בצעדים כנגד מפעילים אשר לא עמדו בתנאי ההתקשרות ובסטנדרט האיכות המצופה מהם עד כדי הפסקת התקשרות.

"במקביל נקט המשרד בשורה של צעדים להידוק הפיקוח על המעונות: המשרד חיזק את מערך הפיקוח בעשרות תקנים ושינה את נהלי הפיקוח כך שיאפשרו צפייה במצלמות במטרה למנוע מראש מקרים של פגיעה בדיירים. הנהלים החדשים מאפשרים למפקחים גם לעצור השמות ולנקוט בסנקציות כלכליות נוספות כנגד מעונות שיפרו את תנאי ההתקשרות.

"במקביל החל המשרד בביצוע בקרות פיננסיות של המסגרות החוץ ביתיות כדי לוודא שכל המפעילים עומדים בתנאי ההתקשרות. בנוסף, הוקם קו חם במוקד 118 לבני משפחות של אנשים עם מוגבלות ואנו קוראים להם לפנות למשרד בכל חשד לפגיעה. ועדה ציבורית בראשות נשיאת בית משפט השלום בדימוס, שולמית דותן בוחנת בימים אלו את כל הסדרי הדיור החוץ ביתיים לאנשים עם מוגבלות וצפויה להגיש את מסקנותיה בחודשים הקרובים.

"לאחר עבודה מאומצת שנעשתה בשנה האחרונה עבר בכנסת חוק זכויות רווחה לאנשים עם מוגבלות אשר מניע תהליך של מעבר ממעונות לדיור עצמאי בקהילה עם מעטפת שירותים תומכת. יישום חוק זה מקדם את שילובם של אנשים עם מוגבלות בכל תחומי החיים באופן משמעותי ומציב את ישראל בשורה אחת עם המדינות המתקדמות בעולם בתחום זה".

בתגובה למקרה הקסדה של אביה שתואר בתחילת הכתבה, נמסרה ממעון נוה אירוס התגובה הבאה: "מפאת החיסון הרפואי לא ניתן לפרט את האבחנה המדויקת לגבי דיירת זו, אולם חבישת קסדה במקרים כאלו הינה למען ביטחון הדייר ובהתאם להגדרות והוראות רפואיות מדויקות שניתנות לדיירים. הדבר נקבע על ידי מספר רופאים לרבות בביה"ח ציבורי ובהתאם לכך מותאמת קסדה אישית במענה לצורך רפואי ספציפי.

"למיטב ידיעתנו גם כיום חובשת קסדה. אם אמה של הדיירת בוחרת שלא לחבוש לדיירת קסדה בבית, זה באחריותה ועל דעתה ולא אומר שהדבר תקין. לגבי הפצע בראשה, הוא אינו קשור לקסדה, גם כאן לא ניתן לפרט מפאת החיסיון הרפואי.

"מעון נוה האירוס משרת את דייריו נאמנה ובאהבה באמצעות צוות מסור של מטפלים מזה 60 שנה ומהווה בית חם לחיים. המעון ימשיך לתת את השירות הבטוח והטוב ביותר שניתן לספק לשוהים בו ולבני משפחתם".