הניוזלטר של שומרים

כל התחקירים, נתוני האמת והפרויקטים המיוחדים אצלכם במייל מדי שבוע. הירשמו עכשיו:

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
עטופים בטראומה

לוחמי כיפור שוברים שתיקה: "יש לנו קבוצת ווטסאפ שנקראת השרוטים 73"

חרדה, דיכאון, בעיות שינה, אלימות, הימנעות, פחד, התמכרויות. אלו הן רק חלק מתופעות פוסט טראומה שלוחמי מלחמת יום הכיפורים לא שיתפו בזמן אמת, כדי לא להיתפס "חלשים" בציבוריות הישראלית של אותם הימים. את הצלקות והמצוקות הנפשיות הם נאלצו להדחיק אל הסיוטים הפרטיים שלהם וכיום, כשהם בשליש האחרון לחייהם, הפלאשבקים מתפרצים בעוצמה ועמם גם המודעות הגוברת לסיכונים (כמו הזדקנות מוקדמת ונטייה למחלות כרוניות). 47 שנה למלחמה האיומה ההיא, לוחמי יום הכיפורים כבר לא מתחבאים. "עטופים בטראומה", כתבה רביעית בסדרה של שומרים

רנן נצר
תמונה ראשית: שאול אביר, לוחם שריון במלחמת יום הכיפורים | צילומים: שלומי יוסף
24.9.2020

תקציר הכתבה

שומרים על קשר

עקבו אחרינו ברשתות החברתיות

הניוזלטר של שומרים:
נרשמים כאן בקליק - ולא מחמיצים אף תחקיר חשוב

קיבלנו את הפרטים שלך, תודה!
אופס! משהו השתבש בזמן שליחת הטופס.
"

אני יושב על גבעה בבלוזה בסיני יחד עם חברים ששרדו את יום וליל הלחימה הראשון, ואנחנו מתבוננים לעבר האזור שמתחתינו", כך מתאר שאול אביר את התמונה שרודפת אותו שוב ושוב בפלאשבק ממלחמת יום הכיפורים, שבה שירת כלוחם וחניך בקורס מפקדי טנקים, גדוד 198. "שאלתי את עצמי, מדוע דווקא התמונה הזאת מופיעה אצלי? לא השתקפו בה אירועים קשים או טראומטיים - והרי חוויתי אירועים טראומטיים במלחמה. כשהגענו לפנות ערב אל התעלה נפתחו שערי הגיהינום: נפגעים, טילים, כאוס פראי, בלאגן מהסוג הגרוע ביותר, תחושה של קטסטרופה. אז למה דווקא התמונה הזאת?"

אביר, בן 66 מהישוב תמרת שבגליל, יצא במסע אישי במטרה לפענח את הפלאשבק, במה שמזכיר את אותה תמונה שמלווה את ארי פולמן בסרטו המטלטל "ואלס עם באשיר", כשהוא וחבריו צועדים שפופים מן הים, עירומים לחופיה של ביירות, ימי מלחמת לבנון הראשונה. שום דבר לא התבהר, "עד שלפני ארבע־חמש שנים התארגן פיקניק עם חברים בכרמל ושם התחילה שיחה על המלחמה. פגשתי שם עשרות לוחמים לשעבר, חלקם טנקיסטים. ארבעים שנה ויותר אחרי המלחמה, הם התחילו לדבר ועלו דברים מטורפים. המחסום נפרץ. פתאום שמעתי שהזכירו את חנוך, בחור ששירת איתי בפלוגה ולא שמעתי ממנו מאז המלחמה. מיד התקשרתי אליו וסיפרתי לו מה אני רואה בפלאשבק. שאלתי אותו אם יש לו מושג לגבי הגבעה הזאת והוא ענה - 'כן, בוא ואסביר לך'. איך ששמעתי את זה, נכנסתי לאוטו ונסעתי אליו".

איך היה המפגש?

"מאוד מרגש. כשנכנסתי אליו הביתה, ראיתי על הקיר תמונה של הבן שלו שנהרג ב-2004. היה נורא לגלות את זה. אחר כך הוא סיפר לי מה פשר התמונה מהגבעה. הביאו לשם עשרות פצועים והרוגים. אנחנו ישבנו על הגבעה וההרוגים היו למרגלותינו, במרחק של חמישה מטרים מאיתנו; גופות מכוסות בשמיכות ורק הנעליים מציצות החוצה.

"אני מניח שמה שקרה הוא שהמוח שלי הפך את התמונה; במקום להראות את הגופות, שזה מה שראיתי כשישבתי על הגבעה, הוא הראה לי את עצמי ואת החברים ששרדו. ברגע שהוא אמר את הדברים, זה היה בשבילי כמו מכה".

אביר, ששימש בעברו כפסיכולוג ארגוני בחיל הים ועסק בייעוץ ארגוני ובניהול משאבי אנוש והדרכה בשוק הפרטי, מעיד כי מעולם לא אובחן כמי שסובל מפוסט טראומה, ועד השנים האחרונות גם לא דיבר על חלקו במלחמה. "מיד כשהסתיימה המלחמה הלכתי לקורס קצינים וגם שם לא דיברנו עליה, למרות שכל מי שהיה בקורס השתתף במלחמה. גם אשתי והילדים לא שמעו דבר". אבל לדבריו, משהו מאותו עולם מקביל על הדיונות של סיני היה שם תמיד. בשנה האחרונה הוא מספר, "התחיל אצלי סוג של פלאשבק חדש, של קריאות בקשר. אני שומע מפקדים, פקודות ולעיתים רק את הרעש של מכשיר הקשר. אני 'מזיז' את זה די מהר הצידה. לפעמים זולגות דמעות ואני מבין שזה חלק מהעסק. בגיל יותר מבוגר, האצבע על הברז של הדמעות יותר קלה וגם פחות מפחדים מזה".

באיזו תדירות זה קורה?

"זה יכול להגיע לפעם ביום או פעם ביומיים־שלושה ואז אני ממש קופא. אני מכבה את עצמי לשתיים־שלוש שניות וזה עובר לי".

בשנים האחרונות, מספר אביר, מתרבות השיחות על המלחמה בין החברים שלחמו יחד. "רק אחרי 45 שנה שמעתי את הסיפורים שלהם, את נקודת מבטם, למרות שלחמנו באותו מקום. יש לנו קבוצת ווטסאפ שנקראת 'השרוטים 73', אנחנו כותבים שם ונפגשים מדי פעם".

הדור שלכם לא דיבר ולא שיתף עד כה. מה השתנה שעכשיו אתם מוכנים?

"לא דיברנו על המלחמה ולא התעסקנו בה, אבל זה חזר ובגדול. חלק מאיתנו פנסיונרים ויש יותר זמן לחשוב. המחשבות מחזירות לשם, ואין כל כך תשובות. הלוחמים של אז נמצאים במרדף מטורף אחר העבר, שמתמקד ב'להספיק' לעבד ולספר את מה שאירע למי שמוכן לשמוע, ואולי כך להצליח להשאיר את העבר בעבר".

תהליך ההזדקנות מוריד את המגננות

התופעה הזאת מתגברת והולכת: בשנים האחרונות חושפים לוחמי מלחמת יום הכיפורים את הצלקות שהם נושאים איתם מאז אוקטובר 1973, מכירים בהן ויותר ויותר מהם פונים לסיוע נפשי - רובם לראשונה בחייהם. זה קורה גם 47 שנה אחרי המלחמה ההיא, הנחשבת לטראומה לאומית, ותוצאותיה היו ניצחון צבאי לצד 2,673 הרוגים, למעלה מ-11 אלף פצועים ומספר לא ידוע, אך גדל והולך, של סובלים מפגיעות נפשיות ותסמונת פוסט טראומטית (PTSD).

שאול אביר, לוחם שריון במלחמת כיפור: "לפעמים זולגות דמעות ואני מבין שזה חלק מהעסק. בגיל יותר מבוגר, האצבע על הברז של הדמעות יותר קלה וגם פחות מפחדים מזה. זה יכול להגיע לפעם ביום או פעם ביומיים־שלושה ואז אני ממש קופא. אני מכבה את עצמי לשתיים־שלוש שניות וזה עובר לי"

שאול אביר כיום וב-1976, ובאיור: הפלאשבק המטלטל מסרט המופת של ארי פולמן, "ואלס עם באשיר"

על פי נתוני נט"ל, עמותת הסיוע לנפגעי טראומה על רקע לאומי, מאז מבצע צוק איתן ועד סוף 2019 התקבלו בקו הסיוע שלה 461 פניות חדשות מצד לוחמי יום הכיפורים. 314 פניות היו מצד הלוחמים עצמם, והשאר של בני משפחה. בכל שנה, מוסיפים בנט"ל, 10% מהפונים לקו הסיוע הם לוחמים לשעבר בגילאים מאוחרים.

"יש לנו הרבה פניות מלוחמים ותיקים", מספרת דליה יוסף, מנהלת קו הסיוע בנט"ל. "אנחנו רואים טריגרים לפנייה במעברים של החיים. אנשים בנו חיים מלאים של זוגיות, משפחה ועבודה ולא הרגישו שהם צריכים טיפול. אחר כך הם יוצאים לפנסיה ולא תמיד נמצאים בקו הבריאות, ודווקא בטריגרים שמתרחשים באותן שנים יש צורך לגייס משאבים הרבה יותר משמעותיים. כלומר קורה משהו קיצוני בחיים שלהם שמהווה טריגר לרמת עוררות הרבה יותר גבוהה לאירועים שקרו ואז יש התפרקות של ממש, זה מתפרץ ואנחנו רואים את זה".

דליה יוסף, מנהלת קו הסיוע בנט"ל: "יש לנו הרבה פניות מלוחמים ותיקים. אנחנו רואים טריגרים לפנייה במעברים של החיים. כלומר קורה משהו קיצוני בחיים שלהם שמהווה טריגר לרמת עוררות הרבה יותר גבוהה לאירועים שקרו ואז יש התפרקות של ממש, זה מתפרץ ואנחנו רואים את זה"

איזה מענה אתם נותנים להם?

"יש כאלה שלא רוצים טיפול, ודווקא קשר קו קבוע עם אותה מתנדבת, מספק אותם. יש כאלה שצריכים מענה קליני ועושים איתם עבודה כדי להוביל אותם לטיפול".

"בשנים האחרונות אנחנו רואים פנייה לסיוע גם יותר מארבעים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים", מאשרת גם פרופ' זהבה סולומון, מומחית עולמית בחקר השפעות פוסט טראומטיות מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית. "מחקרים שעשינו מראים שמדובר באנשים שבדרך כלל לא פנו בעבר לעזרה, או שעל פי הרישומים הייתה להם הפרעה כלשהי והם פנו לסיוע רק מאוחר יותר.

פרופ' זהבה סולומון: "עבור הלומי הקרב, מספיק לשמוע חוויות ממלחמה חדשה בשביל שתהיה התלקחות מחודשת. בעקבות צוק איתן ומלחמת המפרץ בעבר, למשל, הרבה מאוד הלומים פנו לטיפול. זה מצב שבו יש הרבה לחצים חיצוניים שמכבידים והפצע לא יכול להגליד"

"פוסט טראומה היא לא בהכרח הכול או לא כלום; יכול להיות שאדם צובר סימפטומים והמצב מחריף עם השנים. לפני כן היא כביכול 'לא סיפקה' את הקריטריונים כדי להיחשב כפוסט טראומה".

למה זה קורה דווקא עכשיו, כשהם בני 65 ומעלה?

"במחקרים שעשינו על הלומי קרב ופדויי שבי ראינו שתהליך ההזדקנות מחריף אצלם תהליכים פוסט טראומטיים ומעצים אותם. ככל שאנשים מתבגרים, הם פחות עסוקים בתכנון קדימה והרבה יותר מסתכלים על העבר. זה מעין חשבון נפש טבעי; מה עשיתי, מה רציתי להיות, לאן הגעתי, מה כבר לא אהיה אף פעם. בנוסף, תהליך ההזדקנות כולל הרבה מאוד אובדנים - מפסיקים לעבוד, מאבדים משמעות, לעיתים מאבדים את המקום החברתי, חלק מהאנשים משכבת הגיל נפטרים ולפעמים נעשים יותר בודדים, הגוף מזדקן ומאבדים יכולות וחוסן פיזי. האובדנים הללו, יחד עם חשבון הנפש, מביאים לכך שאצל מי שעברו בצעירותם טראומות קשות, חלק מהתכנים שהודחקו או נשמרו חבויים מהנפש, עולים וצפים. לעיתים זה מגיע אפילו לתהליך של שחזור מחדש".

מעבר לזקנה, מוסיפה סולומון, המצב הביטחוני בישראל מספק אזכורים בלתי פוסקים לחוויות טראומטיות: "עבור הלומי הקרב, מספיק לשמוע חוויות ממלחמה חדשה בשביל שתהיה התלקחות מחודשת. בעקבות צוק איתן ומלחמת המפרץ בעבר, למשל, הרבה מאוד הלומים פנו לטיפול. זה מצב שבו יש הרבה לחצים חיצוניים שמכבידים והפצע לא יכול להגליד. שילוב של לחצים מבפנים ומבחוץ הוא קטלני במה שקשור להעלאת הסיכוי להתפרצות פוסט טראומה".

"פוסט טראומה היא הפרעה כרונית", מסבירה סולומון. "המחקרים מראים שהסיכוי שמי שלקה בהפרעה פוסט טראומטית בנקודת זמן אחת, יסבול ממנה בעוד נקודות עתידיות, הוא מאוד מאוד גבוה, גם אם הוא מקבל טיפול. יש טיפולים שיכולים לעזור בהורדה של סימפטומים ובחלק מהמקרים גם להביא לסוג של רגיעה, אבל אין טיפול שמכחיד את התופעה. אם אנשים ייחשפו בעתיד שוב לגורמי לחץ, הסיכון שלהם להיפגע פעם שנייה הוא הרבה יותר גדול ועבור אלה שנפגעים פעמיים, השבר עמוק יותר וההחלמה קשה יותר".

על פי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, במענה לבקשת התנועה לחופש המידע עבור "שומרים", כ-5,192 נכי צה"ל הוכרו עד כה כסובלים מפוסט טראומה (PTSD) על רקע צבאי. מאז צוק איתן ב-2014 ועד סוף 2019 הכיר האגף ב-588 נפגעי פוסט טראומה

פוסט טראומה שמתפרצת שנים רבות אחרי היא גם חריפה יותר?

"חששנו מכך, אבל התברר שתסמונת מושהית היא פחות חמורה. אם אנשים הצליחו להשהות את הפריצה של ההפרעה, זה כנראה יהיה יותר טוב מכמה טעמים. ראשית, יש להם כנראה משאבים פנימיים או יכולת התמודדות טובה יותר מלכתחילה. שנית, הם צברו הרבה שנים שבהן הצליחו להשיג משאבים, ולא רק לאבד משאבים. הם מצליחים להינשא, להקים משפחות, לבסס קריירה, לבנות חיים יותר שלמים ומגובשים ומשיגים משאבים שגם משקפים את מה שיש להם ומעצימים את זה".

איך המערכת מקבלת פוסט טראומה שמתפרצת עשרות שנים אחרי?

"פוסט טראומה מושהית נמצאת בוויכוח מדיקולגלי גדול מאוד, כי זה כמו פצצות מושהות. שואלים אדם כזה - עכשיו נזכרת? מה פתאום עכשיו? איפה היית?".

לצבר אסור היה להפגין חולשה

על פי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, במענה לבקשת התנועה לחופש המידע עבור "שומרים", כ-5,192 נכי צה"ל הוכרו עד כה כסובלים מפוסט טראומה (PTSD) על רקע צבאי. מאז צוק איתן ב-2014 ועד סוף 2019 הכיר האגף ב-588 נפגעי פוסט טראומה.

משרד הביטחון לא הגיב לבקשת "שומרים" לקבל מידע על־אודות מספר הפונים למשרד שבקשתם לקבל הכרה כסובלים מ־PTSD נדחתה. בעקבות פניית התנועה לחופש המידע מסר משרד הביטחון כי "לא ניתן לאתר נתון זה שכן בקשות מסוג זה מסווגות כפניות כלליות להכרה בנכות נפשית". הדובר גם לא מסר נתונים אודות מספר הנפגעים שהוכרו כסובלים מפוסט טראומה בעקבות השתתפותם במלחמת יום הכיפורים.

הערכות הגורמים המקצועיים היא שמספר הסובלים מפוסט טראומה בישראל גדול בהרבה: חלק מהפונים לא מקבלים הכרה ממשרד הביטחון; חלקם נמצאים בהליך משפטי כבר שנים מול המערכת. לאורך השנים נשמעות טענות קשות וחריפות נגד אגף השיקום והתהליך הארוך עד לקבלת הכרה, אם בכלל. ויש שסובלים מסימפטומים פוסט טראומטיים, אך מעדיפים לא לפנות בכלל.

מעבר לכך, הלם קרב היה במשך עשורים שלמים נושא מודחק ומושתק בציבוריות הישראלית. זה התחיל כבר ממלחמת העצמאות. אשת הפלמ"ח ושדרנית הרדיו נתיבה בן יהודה, תיארה זאת כך בכתביה: "היו לי כל כך הרבה סימפטומים, שכבר מזמן הייתי צריכה להבין שמשהו איתי לא בסדר. אבל בתקופה ההיא, בארץ, לא שמעו על הלם קרב. לא ידעו מה זה בכלל... הבנתי באינסטינקט שיש לי משהו רע מאוד ושכל מה שאני צריכה לעשות זה לדחוק את המשהו הזה עמוק, עמוק, ולעשות אותו סגור ופקוק שלא יציץ כלום".

מסמכים ודיווחים על נפגעי נפש נגנזו על ידי הצבא, כולל מידע מיום הכיפורים. "ב-1973 אי אפשר היה למצוא בעברית ולו מאמר אחד על הלם קרב, פיסה של מידע", משחזרת פרופ' סולומון, שהייתה אז סטודנטית שביקשה לכתוב עבודה בנושא. "כשהתגייסתי למחלקת בריאות הנפש בצה"ל, הבנתי למה: בצבא גנזו את כל החומרים שהיו על הלם קרב בסיומה של כל מלחמה, מה ששיקף במידה רבה את רוח התקופה".

מתוך מחשבה שזה יעלם?

"כן. שאם לא נדבר על זה, זה לא קיים - ורוחו של החייל הישראלי יפה הבלורית ועז המבט לא תושפל על ידי טראומות. בחברה שהיו לה ערכים מאוד קולקטיביסטיים וטובת הכלל הייתה תמיד במוקד, לא היה מקום להכרה. יחד עם זאת הייתה חרדה גדולה מהטרוגניות, מהחשש שתפוח אחד ירקיב את השק, ואיך הכרה בחולשה עלולה לפגוע עוד יותר בלוחמים מתוך תחושה שאנחנו פחות או יותר עם הגב לקיר ונלחמים על חיינו כאומה. לא רצו לתת מקום לחולשה כזאת, בוודאי אם היא תחליש אותנו.

"אחרי מלחמת השחרור, היו מי שכתבו שהלומי הקרב היו היהודים הגלותיים מהשואה, שנתנו להם נשק ושלחו אותם לחזית ואילו הצברים 'החסונים והמצוינים' - הם לא נפגעים. גם החוברת שהוציאו על הלם קרב אחרי יום כיפור נגנזה. בדברים האלה חל שינוי מובהק, לעומת ישראל של 2020".

נקודת המפנה הגיעה ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, בסיומה פנו לאגף השיקום כאלף חיילים לקבלת סיוע נפשי - ולפי הערכות, עוד רבים אחרים סבלו מסימפטומים שונים. הצבא הבין שלא יוכל להתעלם מהפגיעות הנפשיות המתרבות, הקים את היחידה לתגובות קרב והאיץ את המחקר בתחום. המונח פוסט טראומה, שהתפרסם ב-1980 במדריך ההפרעות הנפשיות האמריקאי, בעיקר בעקבות מלחמת וייטנאם, תרם להשתרשות ההכרה, השיח והמחקר בנושא.

"היה פה לא פחות ממהפך, אבל הדרך לא הושלמה והיא עוד ארוכה", אומרת פרופ' סולומון. "גם מבחינת התפיסה הציבורית, המצב היום שונה לחלוטין. יש הרבה מאוד ארגונים ועמותות שעוסקים בפוסט טראומה ממקור מלחמתי ואנשים לא מתביישים לחשוף את הסיפור האישי שלהם על הקריסה הנפשית.

"יש ודאי אנשים שלא פונים, אבל החסמים החברתיים הרבה יותר קלים לעומת העבר; הבושה הגדולה, שהייתה תופעה מאוד שכיחה, פחתה מאוד. מי שהגיע לאבחון אחרי מלחמת לבנון הראשונה, היו רק קצה הקרחון והיו הרבה מאוד אנשים שלא פנו. כיום, המודעות והלגיטימציה החברתית נותנות אפשרות ליותר ויותר אנשים לפנות. אנשים פותחים כיום את צפונות לבם בתקשורת וברשתות החברתיות ומה שפעם נחשב מאוד פרטי, הפך לציבורי".

הנתונים מתוך מחקרה של ד"ר יעל שובל-צוקרמן מאוניברסיטת בר אילן, בין השנים 2012-2006

עד כמה המערכת השתנתה?

"השתנתה, אבל לא מספיק. הצבא עשה כברת דרך מדהימה. הוא הצליח, בתמיכה של משרד הביטחון, לפתוח יחידה לתגובות קרב שמאפשרת טיפול חינם ובכל מועד, גם של אנשי מילואים וגם אם עבר זמן מאז הפגיעה וזו תעודת בגרות עצומה לצה"ל. משרד הביטחון מתמודד עם אתגרים יותר גדולים. מעבר לזה שהוא מממן את היחידה הזאת, הוא אמור לבחון פגיעות תפקודיות ולדאוג לתגמולים כלכליים וזאת סוגיה יותר מורכבת. חיילים שנושאים פצעים קשים מגדירים את המערכת כאטומה, חלקם אומרים שהיא מחריפה את המצב שלהם".

"מלחמה חדשה", רבים מהם אומרים. שוב יוצאים לקרב.

"אני יכולה בהקשר הזה רק לצטט את ד"ר דוד סנש, איש עדין ביותר, שנפל בשבי המצרי ביום כיפור: 'עברתי שלוש חקירות, כל אחת קשה יותר מקודמתה. ראשונה הייתה החקירה שחקרו אותי המצרים בשבי, השנייה הייתה חקירת צה"ל בזיכרון יעקב לאחר השבי. זו הייתה חקירה מידי כוחותינו ולכן הייתה קשה לי יותר מחקירת האויב המצרי. החקירה השלישית הייתה הקשה והכואבת מכל. זו הייתה חקירה שעברתי בידי רופאים בוועדה הרפואית של אגף השיקום אליו פניתי לצורך טיפול".

"פתאום הבנתי שיש לי את הסימפטומים"

הביטוי "הסנדלר הולך יחף" הוא אנדרסטייטמנט במקרה של ד"ר דרור גרין, 66, פסיכותרפיסט המתמחה בטיפול בטראומה וסופר. כבר כמה עשורים גרין מטפל בהלומי קרב ומנהל את פורום הלם קרב באתר דוקטורס, אולם רק בגיל 50 הבין שהוא עצמו סובל מפוסט טראומה, מאז לחם בסיני כלוחם בתותחנים במלחמת יום הכיפורים (את חוויותיו מהמלחמה חלק בספרו "בחזרה לצוות 4").

30 שנה אחרי המלחמה, פנה גרין לאגף השיקום במשרד הביטחון. בתום תהליך מפרך, במסגרתו גילה, לדבריו, "עד כמה המערכת אכזרית", נקבעה לו נכות נפשית בשיעור של 30%. יחד עם כ-7% פגיעה פיזית שנקבעו לו לאחר המלחמה, גרין מקבל קצבה חודשית בסך 1,600 שקלים בחודש.

ד"ר דרור גרין, לוחם תותחנים במלחמת כיפור: "לקח לי חצי שנה עד שהצלחתי לשתף את אשתי בהבנה שיש לי פוסט טראומה. עם ההורים שלי היה עוד יותר קשה. אבא שלי חשב שאני מתחזה ושאני מנסה לבלף את אגף השיקום. לפעמים שיתוף המשפחה מהווה טראומה נוספת ולא תמיד יש הבנה ותמיכה"

צילומים: ראובן קפוצ'ינסקי, יונתן גרין

כאיש מקצוע שמתמחה בפוסט טראומה, איך זה שהאסימון נפל אצלך רק אחרי 30 שנה?

"הייתי בטוח שאני חזק ושאני בסדר. בסך הכל חייתי חיים נורמליים, חיי משפחה, לימודים, עבודה. לא רציתי להכיר בעצמי כפוסט טראומטי; זה היה קשה וכואב. אני זוכר סיטואציה מסוימת שבה עשיתי לרופאי משפחה שלמדו אצלי סימולציה של שיחה עם הלום קרב. בלי לשים לב, הרגשתי שחשפתי משהו שהסתרתי אפילו מעצמי".

מה היה הטריגר להכרה?

"בערך בגיל 50, קולגה שיקף לי את ההתנהגות שלי ואמר: 'אתה מדבר כמו הלום קרב'. באותו רגע אמרתי: נכון, זה ברור. זו הייתה מודעות פתאומית. פתאום הבנתי שיש לי את הסימפטומים האלה מאז מלחמת יום כיפור ושאני צריך להתמודד עם זה. במשך שנים לא ישנתי, הייתי יכול לעבוד שלושה ימים ברציפות ללא שינה. היו לי התקפי חרדה והתפרצויות כעס, שבאו לידי ביטוי גם במלחמה במוסדות ובהשפעה פוליטית. באותה תקופה קראתי מאמר על הלום קרב שהיה מנהל בית ספר ופעיל פוליטי, וכל הזמן היה רב עם ארגונים ואמרתי - זה אני".

איך זה התקבל בתוך המשפחה?

"לקח לי חצי שנה עד שהצלחתי לשתף את אשתי בהבנה שיש לי פוסט טראומה. עם ההורים שלי היה עוד יותר קשה. אבא שלי חשב שאני מתחזה ושאני מנסה לבלף את אגף השיקום. לפעמים שיתוף המשפחה מהווה טראומה נוספת ולא תמיד יש הבנה ותמיכה".

באותה תקופה, מספר גרין, ההבנה כי הוא פוסט טראומטי "העצימה את הסימפטומים שלי. היו לי התקפי בכי נוראיים. הייתי שוכב על הרצפה ובוכה, בעטתי ברהיטים מתוך תסכול. אני זוכר ששומר בסופר ביקש ממני את הקבלה וצרחתי עליו. כל מקרה של חוסר אמון עורר בי כעס נורא. היה מאוד קשה לחיות עם זה ובמקביל לעבור את התהליך במשרד השיקום".

גרין טעון מאוד כשהוא מספר על הקשיים בדרך לקבלת ההכרה כהלום קרב. מהתחושה שלו לפיה "הפסיכיאטרים בוועדות מונחים להתייחס לכולם כאל שקרנים"; ועד לכך ש"לאנשים שמתייעצים איתי כיום, אני לא ממליץ לפנות לאגף השיקום. הטראומה מועצמת בוועדות ויש אנשים שמתמוטטים בשלב הזה.

נתוני משרד הביטחון כפי שהתקבלו ב-8 ביולי 2020 במענה לפניית התנועה לחופש המידע

"אני דוגמה להלום קרב ששיקם את עצמו. לא ריפא את עצמו, כי פוסט טראומה זו לא מחלה שאפשר לרפא; היא פגיעה קשה כמו כריתה של יד. אבל אפשר לחיות בלי יד, להיות אלוף העולם בשחייה לנכים וזה נותן הרבה כוח. כדי להתמודד עם הטראומה שלי פיתחתי דרך טיפולית בשם 'האימון הרגשי' שמחזקת את המיומנויות שנפגעו, אחרי שעברתי על בשרי את מה שעוברים אחרים ומאוד קשה להם".

לפני כ-11 שנה עבר גרין להתגורר בבולגריה עם משפחתו. מאז שעזב, לא חזר לבקר בישראל ומעבר לכך שיש לו ביקורת נוקבת על קברניטי המדינה, הוא מספר כי עם המעבר לארץ אחרת, "הפסקתי להשתמש בתרופות הרגעה והחיים הרבה יותר טובים בשבילי. אני יכולה לצאת העירה, להיכנס לקניונים. עדיין יש לי התקפי חרדה אבל יש לי כלים טובים מאוד להתמודדות. אני יכול לכעוס מאוד על מישהו ובתוך מספר דקות להירגע ולהמשיך בחיי. בארץ, לעומת זאת, המשכתי לחיות באזור מלחמה. ישראל היא מדינה שמקדשת את המלחמה, את ההקרבה ואת הסבל".

מה המדינה צריכה לעשות לדעתך עבור הלומי הקרב?

"צריך שינוי חברתי, סובלנות, יחס לאחר. כיום אין מי שיתמוך בהלומי קרב במדינה, חוץ מעמותות שפועלות בתחום. ההלומים מאיימים על שלוותם של אחרים והם מתויגים לפעמים כבוגדים, מפונקים או חולי נפש. יש כל כך הרבה לוחמים לשעבר שלא מוכנים להודות שהם סובלים מסימפטומים פוסט טראומטיים, ועוד רבים שלא יודעים שיש להם בעיה. יש בנות זוג רבות שפונות אליי ומספרות שהגבר שאיתו הן חיות ממשיך לעשות מילואים - וממשיך לצעוק בלילות".

בסיכון מוגבר לחלות וגם למות

בישראל למודת המלחמות נערכו כמה מהמחקרים הייחודיים והחשובים בתחום הטראומה הצבאית. במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי המצרי והסורי 301 ישראלים. ב-1991 החלה פרופ' סולומון לעקוב אחר מצבם הנפשי והגופני - תחילה במחלקת בריאות הנפש בצה"ל ובהמשך באוניברסיטת תל אביב - מה שהפך למחקר הארוך והמקיף בסוגו בעולם, שנמשך כבר שלושה עשורים. "שלא בטובתנו, אנחנו אור לגויים", היא אומרת. המחקר ארוך הטווח מצא כי 43% מפדויי השבי סבלו מתסמינים דיכאוניים, חרדתיים ופוסט־טראומטיים ואצל שליש מהם אובחנה תסמונת פוסט־טראומטית קשה.

ב-2013 חשפה סולומון את אחד הממצאים הקשים מכולם: פוסט טראומה מאיצה תהליכי הזדקנות; מזרזת את קיצם של הנפגעים. 35 שנה לאחר השבי, שיעור התמותה הכללי של פדויי השבי הוא פי ארבעה משיעור התמותה של לוחמים דומים מהמלחמה, שלא נפלו בשבי. בגל האחרון של המחקר, 42 שנים לאחר המלחמה, כשנחקרים החלו להזדקן, המספר עמד על פי 1.6.

גם מחקרים עולמיים תומכים במסקנה לפיה אנשים עם PTSD נמצאים בסיכון גבוה יותר לעבור תהליכים ביולוגים שמאיצים את ההזדקנות. בין היתר, נמצא כי פוסט טראומה משפיעה על אורך הטלומרים, שמהווים את קצוות הכרומוזומים ב־DNA והם הולכים ומתקצרים עם העלייה בגיל. מחקרים מצאו כי לאנשים הסובלים מפוסט טראומה יש טלומרים קצרים יותר באופן מובהק.

מחקר בינלאומי שנערך במדינות שונות לרבות ישראל ופורסם ב-2014, מצא כי חשיפה לאירועים טראומטיים מגדילה את הסיכון למחלות כרוניות כמו סוכרת, כאבי גב וצוואר, אולקוס, יתר לחץ דם ועוד. מחקר אמריקאי מ-2019 מציג קשר בין PTSD (לא רק על רקע צבאי) לסיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי בקרב בוגרים בגילאים צעירים. בנוסף לכך, מחקרים שונים מציינים כי הסובלים מפוסט טראומה נוטים לעיתים לאמץ התנהגויות כמו צריכת סמים, אלכוהול, אכילה רגשית והימנעות מפעילות פיזית, ואלה מגדילות את הסיכון לפתח מחלות.

ובחזרה ללוחמי 1973. ד"ר יעל שובל־צוקרמן מאוניברסיטת בר אילן ערכה מחקר (בהדרכתה של פרופ' רחל דקל) על חיילים ממלחמת יום הכיפורים שפנו באיחור בבקשה לסיוע מהיחידה לתגובות קרב בצה"ל. מדובר בכמאתיים לוחמים ותיקים שפנו לעזרה בין השנים 2006 ל-2012; כ-60% מהם כלל לא פנו לעזרה עד אז, ומתוך השאר - 26% פנו לפני כן בבקשה לטיפול תרופתי בלבד.

הממצאים מציגים תמונה קשה: 90% מבין משתתפי המחקר סבלו מפוסט טראומה, כאשר המצוקה הנפשית שלהם הסלימה במרוצת השנים, עד כדי הפרעה מלאה. לאחר שנבדקו, נמצאו אצלם שכיחות גבוהה של תסמינים פוסט טראומטיים כמו חודרנות (כ-93% מהפונים), חרדה (כ-89%), בעיות שינה (כ-88%), בעיות ביחסים בין אישיים (כ-82%), סימפטומים דיכאוניים (כ-78%), הימנעות (כ-62%), בעיות תפקוד (כ-46%), סימפטומים פיזיים (כ-34%), פחדים (33%) והתנהגות אלימה (32%) .המחקר גם מצא כי בקרב משתתפי המחקר שנחשפו למוות של חיילי צה"ל, גילויי האלימות מתגברים.

רמי סווט, לוחם שריון במלחמת כיפור: "הדור שלנו מוכן היום להתמודד עם הדברים, רוצה להתמודד איתם ומבין שאם הוא לא יעשה את זה עכשיו, זה לא ייעשה. אנחנו חיים את התקופה של המלחמה, מרגישים אותה ומדברים עליה. גם אם אנחנו לא נותנים לזה כותרת, זה כנראה איזה סימפטום פוסט טראומטי במידה כזו או אחרת"

צילום: אנצ'ו נוש

"הדור שלנו מוכן היום להתמודד עם הדברים, רוצה להתמודד איתם ומבין שאם הוא לא יעשה את זה עכשיו, זה לא ייעשה", אומר רמי סווט, יו"ר ועד עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים", שהוקמה ב-2018 ושמה לה למטרה להקים בשנת היובל למלחמה מרכז הנצחה למלחמה בנתניה. "אנחנו חיים את התקופה של המלחמה, מרגישים אותה ומדברים עליה. גם אם אנחנו לא נותנים לזה כותרת, זה כנראה איזה סימפטום פוסט טראומטי במידה כזו או אחרת".

סווט לחם ביום הכיפורים כשריונר, וכך גם שני אחיו. האח יאיר נהרג ברמת הגולן. אחיו מיקי נפצע. רמי נפצע ברגלו ואיבד את הראייה באחת מעיניו. הוא המשיך לשרת בצבא עד דרגת מג"ד. לפני שש שנים, הוא מספר, "עשינו סיור ברמת הגולן עם משפחה וחברים לזכרו של אחי. סיפרתי דברים שקשורים אליו ואליי שמעולם לא אמרתי, כולל למשפחתי הגרעינית. יש דברים שהיו מודחקים בפנים. היום אנחנו בבשלות מסוימת ויותר מתאים לנו להתמודד עם הדברים".

המלחמה המודחקת מן התודעה

בימים אלה של הסתגרות ממושכת מנגיף הקורונה, כאשר אנשים ספונים בביתם, אף יש זמן רב יותר למחשבות. כאשר הזמן הפנוי והטעון הזה פוגש באפשרויות הטכנולוגיות שמזמנות הרשתות החברתיות, הסכך נפרץ גם שם. "סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים", הוא שמה של קבוצת פייסבוק שנפתחה לפני חודשים מספר, עשרים שנה ליציאת צה"ל מלבנון. היא כבר מונה כ-36 אלף חברים, שמציפים אותה בסיפורי לחימה, אובדן וגעגוע. חלקם העידו שזוהי הפעם הראשונה שבה הם חולקים את הסיפורים האישיים שלהם, ומסוגלים להתמודד איתם.

תהליך מרתק מתחולל גם בדף הפייסבוק "מלחמת יום כיפור - זיכרונות, צלקות, כאבים וכל השאר", שהקימה ב-2013 הבמאית והתסריטאית עידית שחורי במלאת ארבעים שנה למלחמה ומונה כיום כ-8,300 חברים. גם בה ישנם תיאורי קרבות, סיפורים על חברים שנהרגו, מפות, מכתבים, תמונות היסטוריות לצד שאלות: מי מכיר, מי מזהה, מי יכול לספר על אבא. גם הפוסט טראומה כמובן עולה ומדוברת.

אחד הממצאים הקשים שנמצא במחקרה של פרופ' סולומון הוא שפוסט טראומה מאיצה תהליכי הזדקנות; מאיצה את קיצם של הנפגעים. 35 שנה לאחר השבי, שיעור התמותה הכללי של פדויי השבי הוא פי ארבעה משיעור התמותה של לוחמים דומים מהמלחמה, שלא נפלו בשבי

שאול אביר ב-1975 בחרמון וכיום: "כל ילד ישראלי הוא אלוף בכל מה שקשור לקרב ווטרלו, כי זה נכלל בחומר לבגרות. אבל על מלחמת יום כיפור, שבה סבא שלו נלחם ואולי נהרג במהלכה, הוא לא יודע דבר"

"חשבתי שאפתח דף פייסבוק ויהיו בו מאתיים חברים", משחזרת שחורי, שבמלחמה שירתה כפקידת לשכה אצל אלוף הפיקוד דאז, שמואל גונן "גורודיש", וזה, לדבריה "אומר הכל. הרבה מאוד אנשים בקבוצה כותבים שרק היום הם יכולים לשתף. זה עולה בקבוצה בצורה ברורה בניגוד לפעם, שהייתה בושה גדולה וחוסר הגדרה לגבי מה זו בכלל פוסט טראומה. אנשים היו מסתתרים בבתים. הם הקימו משפחות, יצרו דור שני של הלומים ואף אחד לא דיבר על זה. הרי זה דור שלם שהוא הלום קרב בדרגות שונות. חלקם עד היום נלחמים מול משרד הביטחון. הלומי קרב פחות מחפשים היום ארגון אלא מישהו שיבין אותם ומה הם חווים. אנשים עוזרים אחד לשני וזה מה שיפה בקבוצה, יש ערבות הדדית והושטת כתף".

שחורי מציינת שבקבוצה חברים הרבה בנות זוג וילדי הדור השני. "יש הרבה ילדים שכותבים: 'אבא שלי לא רצה לדבר על המלחמה, אבל אנחנו יודעים באיזו יחידה הוא היה. מישהו יכול לספר לנו עליו? ולפעמים האבא עדיין חי".

"מלחמת יום הכיפורים היא קו פרשת המים בהיסטוריה של המדינה; יש את מדינת ישראל לפני המלחמה - ואחריה, בכל המובנים, ואת זה הדורות שבאו אחרינו לא יודעים בכלל", אומר רמי סווט. "לצערנו, עד היום לא מצאו לנכון במדינת ישראל לתת למלחמה הזאת את הביטוי הנכון. זו הסיבה שבמרכז למלחמת יום הכיפורים אנחנו רוצים להנגיש את המידע לדורות הבאים".

"כל ילד ישראלי הוא אלוף בכל מה שקשור לקרב ווטרלו, כי זה נכלל בחומר לבגרות", מתייחס שאול אביר מתחילת הכתבה, הנמנה גם הוא עם יזמי המרכז, "אבל על מלחמת יום כיפור, שבה סבא שלו נלחם ואולי נהרג במהלכה, הוא לא יודע דבר".